אריה טרטקובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה טרטקובר
Arie Tartakower.gif
לידה 1897
ברודי, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1982 (בגיל 85 בערך)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אריה טַרְטָקוֹבר (Tartakower;‏ 28 בספטמבר 1897, תרנ"ז20 בנובמבר 1982, תשמ"ג) היה סוציולוג של עם ישראל ומנהיג ציוני.

חייו ופעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה טרטקובר נולד בעיירה ברודי שבגליציה. אביו, נתן טרטקובר, היה פעיל ציוני. אריה טרטקובר היה ממייסדי הסתדרות הנוער "צעירי ציון" בגליציה וחבר הוועד המרכזי של ההסתדרות, שהייתה תנועת נוער חינוכית שפעלה בתיכוני גליציה.

ב-1914 עברה המשפחה לווינה, שם סיים את לימודיו התיכוניים והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה. היה מיוזמי האיחוד בין "השומר" ל"צעירי ציון", וביחד עם מאיר יערי נבחר לוועד המרכזי של התנועה המאוחדת "השומר הצעיר". הוא פרסם את מאמרו הראשון בגיליון הראשון של ביטאון התנועה "מוריה" בנובמבר 1916, בשם: "הדף החדש בתולדות ארץ ישראל". ב-1916 גויס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שבו שירת עד 1918, השתתף בקרבות באיטליה והיה לקצין. בשנת 1919 התחתן עם מלכה (מלבינה) לבית שיקלר. ב-1920 קיבל דוקטורט במשפטים.

בנובמבר 1920 עלה טרטקובר לארץ ישראל, עבד בסלילת כביש חיפה-ג'ידה ובכפר ענבים. הוא הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר", כיהן בוועד המרכזי שלה וכתב בביטאונהּ. היה מיודד עם אהרן דוד גורדון, חיים ארלוזורוב ויוסף שפרינצק.

טרטקובר לקה בקדחת טרופית ושב לווינה ב-1922 על מנת להירפא. הוא קיבל מאוניברסיטת וינה דוקטורט שני במדע המדינה. כיהן כציר מטעם הפועל הצעיר בקונגרס הציוני ה-12, שנערך בקרלסבאד.

ב-1922 נעשה מזכ"ל איגוד בתי הספר התיכוניים מיסודו של ד"ר מרדכי זאב ברוידא בפולין, תפקיד שבו שימש עד לשנת 1939. הוא הקים רשת של בתי ספר דו-לשוניים, שבהם הורו בפולנית ובעברית, אשר הייתה פרושה בכל עיר בפולין. ב-1932 התמנה למרצה למדעי החברה במכון למדעי היהדות שבוורשה, והושפע מאוד מהרקטור הראשון של המכון, פרופ' משה שור.

טרטקובר נבחר למרכז תנועת "החלוץ" העולמית, בוועידה עולמית השלישית של התנועה בדאנציג שנערכה בשנת 1926, והיה מכותביו הקבועים של עתון התנועה "העתיד". החל מ-1927 היה לו טור קבוע בירחון "פלשתינה", שעסק בתנועת העבודה בארץ ישראל; "פלשתינה" יצא לאור בווינה בשפה הגרמנית, ובו כתבו מחשובי ההוגים הציונים. הוא נעשה ליושב ראש הוועד המרכזי של מפלגת העבודה הציונית "הסתדרות" בפולין וחבר מערכת בשבועון שלה.

טרטקובר לחם למען איחוד מפלגת העבודה הציונית ומפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון". ב-14 במרץ 1932 נחתם ההסכם לאיחוד שתי המפלגות. באוגוסט 1932 התכנסה בדאנציג ועידה עולמית של התנועה המאוחדת, שבו קרא את הסכם האיחוד שניסח, לאחר נאומו של דוד בן-גוריון.

טרטקובר היה נשיא חברת ההגירה היהודית בפולין "יעאס" (יִידישע צענטראַלע עמיגראַציע-געזעלשאַפֿט; JEAS). החברה דאגה ל-14 אלף אשרות כניסה ו-39 דרכונים, מכרה 11 אלף כרטיסי שיט באונייה, והעניקה תמיכה כספית והלוואות בסכום של 160 אלף דולרים וחצי מיליון זלוטי. היא אף ערכה קורסי שפות והכשירה לחקלאות אלפי אנשים.

טרטקובר כיהן ביחד עם אנשל וייס כמזכיר משותף של "האיחוד העולמי". הוא כתב דרך קבע בכתב העת היהודי בשפה הפולנית "הירחון היהודי".

בלודז' שימש טרטקובר חבר מועצת העירייה ויו"ר "הוועד הכלכלי היהודי", שהקים קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודים, תרם לקליטת פועלים יהודים בבתי חרושת והגשת עזרה לסוחרים זעירים שהשלטונות התעמרו אליהם. החל משנת 1927 השתתף בכל הקונגרסים הציוניים ופעל למען תנועת העבודה בארץ ישראל.

בזמן מלחמת העולם השנייה שהה בארצות הברית, ושם ניהל במשך כשנתיים את "האיחוד הלאומי בדרום אמריקה וארצות הברית". ב-1940 נעשה מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי ולמנהל האגף לסיוע ושיקום. הוא אף התמנה לסגן מנהל המכון המדעי לענייני יהודים מיסודו של הקונגרס. ב-1940 הקים והיה יו"ר ארגון פליטי פולין בארצות הברית.

בין השנים 19461952 כיהן כפרופסור לסוציולוגיה של העם היהודי באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1948 נבחר כיו"ר ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי. ב-1949 הקים את "האגודה הישראלית למען האומות המאוחדות", בראשה עמד עד 1952. הקים ושימש נשיא של החברה לידידות ישראל-גואטמלה. שימש יושב ראש ברית עברית עולמית. כיהן כיושב ראש הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה. שימש כחבר הוועד המרכזי של החברה לדמוגרפיה ולסטטיסטיקה של היהודים של הקונגרס העולמי למדעי היהדות.

טרטקובר יזם את הוצאתו של כתב העת "גשר", שהוא רבעון העוסק בעם היהודי, בהוצאת הקונגרס היהודי העולמי. הוא עמד בראש מחלקת התרבות של הקונגרס הציוני העולמי. ב-1973 התקיים טקס מפואר באוניברסיטת וינה לחידוש תואר הדוקטור שניתן לפרופסור טרטקובר חמישים שנה קודם לכן, מנהג המקובל באוניברסיטה זו.

פרסים שבהם זכה:

רחוב "עָם ועולמו" בשכונת גבעת שאול בירושלים נקרא על שם ספרו של טרטקובר ומנציח את זכרו.

תרומתו למחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה טרטקובר המשיך את מפעלו של ארתור רופין והניח את התשתית המחקרית לסוציולוגיה היהודית, בעודו משווה בין המתרחש בעם היהודי לעמי העולם, תוך הדגשת ייחודיותו של עם ישראל.

טרטקובר הוא מקים המחקר על הסוציאליזם היהודי ותנועת הפועלים היהודית. מחקרו יצא לאור בספרו "תולדות תנועת העובדים היהודית". לצורך זאת הוא נדד מעיר לעיר בכל רחבי פולין בשנים 1922 עד 1924 ונבר במערכות העתונים, בספריות ובארכיונים, על מנת לאסוף חומר מסוף המאה ה-19. הוא חיפש את כתבי העת של התנועות הסוציאליסטיות, ודלה ממבול המידע את הידיעות החשובות. מלאכתו הייתה קשה מכיוון שמלחמת העולם הראשונה, הפרעות ושריפות הרסו את הארכיבים. ספרו יצא בשלושה כרכים בשנים 1929, 1930 ו-1931.

תולדות יהודי פולין טרטקובר הוציא לאור בשני כרכים בני 1,200 עמודים, קובץ אנציקלופדי על תולדות חייהם הכלכליים, תרבותיים והחברתיים של יהודי פולין, שאותו כתב בשיתוף עם אלכסנדר האפטקה ויצחק שיפר. כרך ראשון יצא לאור ב-1929 וכרך שני ב-1934. מפעלו מתחיל ביישוב היהודי הראשון שנוסד ב-1098 בעיר פשמישל על ידי יהודים שגלו מצ'כיה עקב מסעי הצלב. הוא תיאר את גדולי אנשי הרוח והיהדות יוצאי חלציה של יהדות פולין, כגון אנרי ברגסון, שלום אש, י.ל. פרץ, אליעזר זמנהוף, משה שור. שתי היצירות הגדולות שהניבה יהדות פולין ליהדות היו: האחת שפת היידיש, על ספרותה הענפה, והשנייה החסידות.

בנושא ההגירה היהודית פרסם טרטקובר חמישה ספרים בנושא בשלוש שפות. לצורך ספרו "האדם הנודד" נעזר בארבע מאות ספרים, ראיין נציגי מוסדות ציבור ואישי ממשלה, היה בספריה הציבורית בניו יורק, בספריית הקונגרס בוושינגטון ובספריית האומות המאוחדות.

על ספרו ההתיישבות היהודית בגולה הוענק לטרטקובר "פרס בראלי" בשנת 1959. הספר סוקר תקופה של מאה וחמישים שנים של היאחזות חקלאית וקרקעית. זהו סיכום ראשון של ההתיישבות היהודית בגולה. הספר סוקר התיישבות בעשרות מדינות, בחמש יבשות ומתאר גם את תוכניות ההתיישבות שלא יצאו לפועל, אך שימשו אבן דרך בתולדות האומה; כגון תוכנית למציאת בית לאומי חלופי ליהודים באלסקה, אגם טנגנייקה, קניה, אנטוליה, אנגליה, אוגנדה, אל עריש, מסופוטמיה, ותוכניתו של היטלר להגלות את היהודים למדגסקר (תוכנית מדגסקר). הוא מראה כי היישוב בארץ ישראל הוא המשך מפעל ההתיישבות היהודית בגולה. הוא מתאר התגייסות ארגונים יהודים מכל קצוות תבל למימוש ההתיישבות.

החברה היהודית הוא שם הספר שעליו זכה אריה טרטקובר בפרס רופין לשנת 1958. ספר זה הוא בין שני הספרים החשובים ביותר בתולדות הסוציולוגיה של היהודים שיצאו עד אותה עת, והוא מצטרף לספרו של ארתור רופין "סוציולוגיה של היהודים" אשר יצא לאור עשרים וחמש שנים קודם לכן. הסקר מתאר את מכלול התופעות שעברו על העם היהודי ומנתחן, תוך שימוש בכלי המחקר החדישים ביותר: מפלגות פוליטיות, ילודה, פילוג מקצועי, השלכות השואה, הקמת המדינה תוך כדי ניסיון לקיבוץ גלויות, חידוש הלשון והתרבות העברית, הגירה ועלייה.

ספרו החברה הישראלית – חרף העובדה שהחברה הישראלית נחקרה רבות, הרי שזהו הספר הראשון המכיל עליה מחקר מקיף וממצה. הוא משווה בין ישראל למדינות השונות וחוקר את מגוון התופעות הסוציולוגיות הקובעות את אופי המדינה ודמותה הדמוקרטית. העלייה ומיצויה במיזוג הגלויות והיישוב היהודי אשר נוצר בארץ.

בספרו עם ועולמו חוקר טרטקובר את מושג הלאומיות היהודית. הוא בוחן את רעיון העם והלאומיות אצל אומות העולם ורק אחר כך ניגש לבדיקת הלאומיות בעם היהודי. הלאומיות היהודית באה לאוויר העולם במחצית הראשונה של המאה ה-19, והיא קיבלה מינוף רב עוצמה במחצית השנייה של המאה ה-19. הולדתה בתנועת ההשכלה, והיא מהווה תנועת נגד להתבוללות. הלאומיות התבטאה אצל אומות העולם בביצור מעמדה של האומה המצויה על אדמתה. לעומת זאת, בעם היהודי, מחוסר המולדת, היה תפקיד התנועה הלאומית בהגירה לארץ ישראל או ביצירת תנאים שוויוניים בארצות העולם בהן חיו. גם לאחר הקמת המדינה לא דומה הלאומיות הישראלית לזו של אומות העולם והיא נבדלת בהיות המדינה נתונה תחת סכנה קיומית.

אליבא דטרטקובר, הלאומיות בגולה נסובה על שלושה נושאים: הראשון הוא המאבק באנטישמיות והחתירה לשוויון; השני הוא המשכתו של המימד הלאומי-תרבותי; השלישי הוא הקמתה של מדינת ישראל.

טרטקובר סובר כי הסכנה אשר נשקפת בימינו לעם היהודי אינה טמונה באנטישמיות כי אם בהתבוללות, העולה ופורחת עקב שוויון הזכויות לו זכו היהודים בארצות השונות בעולם. הפתרון נעוץ בגיבושם של שני מרכיבים: ראשית, יש לשמור על האחדות הלאומית היהודית שקיימה את עמינו משחר היווסדו והיא שעמדה לו לפרץ אל מול הגויים שצרו עליו; שנית, תפקידה של מדינת ישראל הוא להוות גשר רוחני בין ישראל לתפוצות. תנאים אלה הם המתכון לשמירת קיומו של העם היהודי בעולם העתידי.

טרילוגיית הספרים שבטי ישראל – כרך ראשון עניינו ביהודי חבר העמים הבריטי, ויהודי ארצות הברית; כרך שני דן ביהודי אירופה; ואילו הכרך השלישי עוסק ביהודי המזרח הקרוב ואמריקה הלטינית. הוא דן על כל ארץ וארץ בכל כרך, ומספר על אורחות חיי העם, בעיותיהם, החל בעבר וכלה בהווה.

טרטקובר מונה בטרילוגית ספריו "שבטי ישראל" שש מהפכות ששינו את סדרי עולמו של עם ישראל:

  1. גלות עם ישראל מארצו וכתוצאה מכך הפיכתו מרוב למיעוט, אך עם זאת שומר העם על זהותו היהודית.
  2. ההגירה ממזרח למערב, כשעיקר משקל הכובד מופנה לעבר אירופה הנוצרית.
  3. הידלדלותה של המסורת וגאייתה של ההתבוללות בקרב הגויים.
  4. עלייתם של כוחות כנגד ההיטמעות שבאו לשמור על זהות העם: האורתודוקסיה ששמה את הדגש על האמונה; הציונות; אוטונומיה ליהודים, שבה דגל דובנוב; חיי הרמוניה ושוויון בגולה, שאותם קידם "הבונד"; והבלטת התודעה היהודית שהייתה משנתו של פרנץ רוזנצוייג.
  5. השואה.
  6. הציונות והקמת המדינה, וחזרה למצב מימים ימיה המתבטא בהפיכת העם ממיעוט לרוב; ובכך מסתיים מעגל.

ספרו האחרון של אריה טרטקובר, עם ישראל והמהפכה, דן בתנועות מהפכניות בעם היהודי. הוא רואה את יסוד המהפכניות הטמון בנפש האומה היהודית, המצוי הן בחייו הפנימיים והן בכך שהיהודים ממלאים תפקיד משמעותי בתנועות המהפכניות ברחבי העולם.

המהפכן הראשון בתולדות האומה היה אברהם אבינו. הדבר התבטא באמונתו באל אחד, בנדודיו ובתהפוכות בחייו. מהפכה משמעותית נוספת הייתה מעמד הר סיני, מכיוון שהמונותאיזם היהודי מהווה ציון דרך מוסרי וחברתי בעל משמעות ראשונה במעלה בתולדות החברה העולמית. המהפכה הבאה הייתה הנבואה. המהפכה האחרונה בימי קדם היא היווצרותה של התורה שבעל-פה, אשר התוותה את הנתיב שלאורו פסעה האומה במשך אלפי שנים לאחר מכן.

מהפכות הנביאים והתורה שבעל פה בימי קדם נשאו אופי של אמונה רציונלית החפה מכל מיסטיקה. בימי הביניים עלתה תופעת המיסטיקה, שכן היא שימשה כעוגן של תקווה לעם הגולה מארצו, בקיומה של הגאולה העתידית. יסוד זה של אמונה לא היה נחוץ בימי קדם, עת העם ישב כריבון בארצו. המיסטיקה לבשה שתי צורות: האחת היא הקבלה והשנייה היא המשיחיות. תנועות משיחיות שונות גאו מדי פעם, אך סחפו את העם לזמן מה בלבד. המהפכה האחרונה בימי הביניים היא החסידות.

במאה העשרים התממשה החילוניות שהגיעה מאומות העולם. המהפכה הבאה הייתה המהפכה הלאומית החילונית, שדחקה את רגליה של ההתבוללות כתנועת התכחשות לאומית. הן היא והן החסידות התרחשו בעיקר בשכבות החברתיות הנמוכות. המהפכה הבאה הייתה הקמת מדינת ישראל, המתבטאת בקיבוץ גלויות ממזרח וממערב ובהגשמתו של חזון הנביאים.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם ישראל והמהפכה. ירושלים; תל אביב; חיפה: מ' ניומן, תשל"ד.[1]
  • משנתו של מרק וישניצר: פרק בתולדות המחשבה היהודית בדורות האחרונים, תל אביב: תשל"ג.
  • עמנואל רינגלבלום, תל אביב: הקונגרס היהודי העולמי - ההנהלה הישראלית; תרבות וחינוך, תשכ"ט, 1969.
  • שבטי ישראל, תל אביב: יבנה, תשכ"ה-תשכ"ט.
  • החברה היהודית, תל אביב; ירושלים: מסדה, תשכ"ה.
  • עם ועולמו: על דמותה של הלאומיות היהודית ועל תולדותיה, תל אביב; ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ג.
  • מגילת ההתיישבות, תל אביב: מ' ניומן, תשי"ח-תש"ט.
  • האדם הנודד: על ההגירה ועל העלייה בעבר ובימינו, תל אביב: מ' ניומן, תשי"ד.
  • סוציולוגיה של עם ישראל, ירושלים: תש"י.
  • נדודי היהודים בעולם, ירושלים: המכון להשכלה ציונית, 1947.
  • העם היהודי בזמננו: ספר לימוד לבתי הספר התיכוניים ולהסתדרויות הנוער, לודז': החברה ליסוד בתי ספר עברים, תרצ"ה.
  • תולדות תנועת העובדים היהודית, ורשה: הוועד הפועל של ברית הנוער ומרכז החלוץ העולמי, תרפ"ט-תרצ"א.

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגות עברית באמריקה/ בעריכת מנחם זהרי, אריה טרטקובר, חיים אורמיאן, תל אביב: ברית עברית עולמית על ידי הוצאת יבנה, תשל"ב-תשל"ד, 1974.
  • תרבות יהודית בברית המועצות/ המערכת: אריה טרטקובר, זלדה קוליץ, ירושלים: המחלקה לתרבות של הקונגרס היהודי העולמי, תשל"ב.
  • הגות עברית באירופה/ בעריכת מנחם זהרי, אריה טרטקובר, תל אביב: ברית עברית עולמית על ידי יבנה, תשכ"ט.
  • יומן גטו ורשה: 6.9.193923.7.1942/ בעריכת נחמן בלומנטל, אריה טרטקובר, נתן עק, יוסף קרמיש; (תרגם לעברית: נתן עק), ירושלים: יד ושם, תשכ"ט-1969.
  • זכר מרדכי: מוקדש לחייו ופעלו של הרב מרדכי נורוק ז"ל'/ בעריכת אריה טרטקובר, יצחק רפאל, מנדל בובה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ז-1967.
  • יהדות ברית המועצות - מאסף/ חברי המערכת: אריה טרטקובר ואחרים, תל אביב: המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות - ועדת התפוצות, תשכ"ז.
  • השגריר העברי הנודד: אלכסנדר רוזנפלד: פרשת חיים ומעש/ בעריכת יוסף קלוזנר, אריה טרטקובר, א' רמבה, תל אביב, ש' זימזון, תשי"ז.
  • כלל ישראל: פרקים בסוציולוגיה של העם היהודי/ בעריכת בנציון דינור, אריה טרטקובר, יעקב לשצ'ינסקי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלכסנדר מנור, אריה טרטקובר: הסוציולוג היהודי, תל אביב: י"ל פרץ, תשכ"ג-1962.
  • יוסף שפירא (עורך), בנתיבי הגות ותרבות: קובץ מוקדש למלאות שבעים שנה לפרופ' אריה טרטקובר, תל אביב: ברית עברית עולמית על ידי יבנה, תש"ל. (ספר יובל)
    • י. שפירא, "‫ד"ר אריה טרטקובר, איש הציבור והספר", עמ' 255-264.
  • מנחם זהרי, חיים רבין, ישעיהו הרן, ניסן הרפז, מיכאל זנד (עורכים), אומה ולשון: ספר זיכרון לפרופ' אריה טרטקובר, ירושלים: הברית העברית העולמית, תשמ"ו 1985. (ספר זיכרון)
    • אלכסנדר מנור, "‫פרופ’ אריה טרטקובר ומפעלו העיוני-המדעי", עמ' 9–26.
    • מנחם זהרי, "משנתו הלאומית של אריה טרטקובר", עמ' 247–262.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביקורת: מנחם זהרי, ‫"עם ישראל והמהפכה", הדואר, 25.7.1975; 8.8.1975 (פורסם שוב בספרו של זהרי עיוני ספרות ותולדה: מסות ובחינות, ירושלים: כרמל, תשס"ד, עמ' 55–64).