אריה צאבו

אריה צאבו (נכתב גם: טסאבו) הוא כינוי לאוכלוסייה של אריה מסאי הנמצאת סביב נהר צאבו בפארק הלאומי מזרח צאבו שבקניה. אוכלוסיית אריה צאבו מתייחדת בכך שהם חסרי רעמה בדרך כלל עם מספר מאפיינים ייחודיים נוספים. עם זאת, הם אינם מהווים תת-מין נפרד. אריות צאבו היו ידועים לשמצה בעבר, בעקבות שני פרטים אוכלי אדם שהיו מעורבים בעשרות תקיפות נגד הפועלים שבנו את קו הרכבת לאוגנדה בסוף המאה ה-19. אריות אלה ניצודו לבסוף על ידי ג'ון פטרסון, אשר כתב על כך ספר רב מכר שזכה לשלוש גרסאות קולנועיות לפחות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכרים של אריה צאבו גדולים בדרך כלל יותר מזכרי האריות האחרים של תת-המין המסאי, והם שונים מזכרי תת-מינים אחרים בכך שהם משתתפים באופן פעיל בציד. גם מבנה הלהקות ייחודי משום שאצלם רק אריה יחיד שולט על להקת הלביאות ללא זכרים קשורים, בניגוד ללהקות לביאות אחרות שנמצאות בשליטת 1–4 זכרים עם עד 7 זכרים שקשורים בצורה כלשהי ללהקה (לרוב כאלו המנסים לקחת את השליטה). מספר הפרטים הממוצע בלהקה של אריה צאבו גדולה יותר: 8-7 פרטים, לעומת 4–6 פרטים בממוצע אצל שאר האריות.

כאמור, המאפיין הייחודי העיקרי של אריה צאבו הוא חוסר הרעמה אצל הזכרים, ולעיתים יש להם רעמה דלילה מאוד - קטנה אף מזו של אריה סנגלי. עם זאת, עובי הרעמה וגדולה עשוי להשתנות בין הפרטים. ישנן שתי השערות מדוע אוכלוסייה זאת חסרת רעמה; ההשערה הראשונה אומרת שפיתוח הרעמה קשור באופן הדוק לאקלים, ועל כן הרעמות של אריה צאבו דלילות כדי למנוע התחממות יתר באזור זה שצחיח יחסית. ההשערה החלופית אומרת שהדלילות של רעמת אריה הצאבו נובעת מהצמחייה הקוצנית של אזור זה, כדי למנוע הסתבכות של הרעמה בעת המארבים והציד. ייתכן כי לאריות צאבו רמות טסטוסטרון גבוהות יחסית, מה שעשוי להסביר את המוניטין שלהם בתור אריות תוקפניים ומסוכנים.

הפרווה של אריה צאבו דקה וחלקה, ובעלת צבע זהוב-חולי בהיר ולעיתים אפרפר. יש להם מבנה גוף מאסיבי ורחב, עם כתפיים ורגליים חזקות ומוצקות. הם בעלי טפרים גדולים וזנב גמיש ועבה. גם במקרים שהרעמה נעדרת לגמרי הזכרים נבדלים בקלות מהנקבות בכך שהם גדולים, רחבים ומוצקים יותר, ובעלי ראש גדול ורחב.

טרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריות צאבו פעילים בשעות הבוקר, הלילה והערב, ומבלים במנוחה בשעות היום החמות תחת שיחים ועצים. בין הטרף הפוטנציאלי באזור צאבו, ניתן למנות את בעלי החיים הבאים: גנו כחול, זברה מצויה, צבי גראנט, צבי ג'ירפי, חזיר יבלות, ג'ירף מסאי, דיקדיק, דאמאליסק הסהר, תאו אפריקני, קובוס המים ובובאל קוקה.

אירועי תקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלי האדם של צאבו

קולונל פטרסון עם הפרט הראשון

הפרט השני

פרסומם של אריות צאבו בא בעקבות ההתקפות שלהם על בני אדם. בעת בניית קו הרכבת של קניה-אוגנדה בשנת 1898, החליט הצבא הבריטי לבנות מסילה בין נמל מומבסה לניירובי, ואחד מגשרי המסילה היה מיועד להיבנות מעל נהר צאבו. במהלך העבודות על המסילה, תקפו והרגו בלילות שני אריות צאבו באופן שיטתי את הפועלים ההודים שבנו את המסילות. כל אמצעי המניעה כדוגמת גדרות קוצים, הבערת מדורות ושמירה הדוקה לא הועילו, והאריות היו מגיעים עשרות פעמים וגוררים את קורבנותיהם מתוך האוהלים. ההתקפות הסלימו באופן דרמטי, עד כדי כך שעבודת הבנייה הופסקה לגמרי משום שהפועלים פחדו לצאת לעבוד, ובעקבות כך נגרם נזק כספי גדול לצבא. על פי דיווחים נהרגו בסביבות 128–140 אנשים בפחות משנה, אף על פי שבמסמכי חברת הרכבת רשומים רק 28, ככל הנראה היו שאר הקורבנות מהכפרים המקומיים באזור. הקולונל ג'ון פטרסון, שנשלח על ידי הצבא הבריטי לפקח על הבנייה, בילה באזור עשרה חודשים עד שהצליח למצוא ולצוד את השניים הללו. הפרט הראשון ניצוד בליל ה-9 בדצמבר 1898, ואילו הפרט השני ניצוד באחד מהבקרים של תחילת 1899. על פי תיאורו של פטרסון, בציד השני הוא כמעט ונפגע על ידי האריה הפצוע. שני האריות היו גדולים וארוכים במיוחד, ונדרשו שמונה אנשים כדי לסחוב את גופתם למחנה.

פוחלצים של זוג האריות אוכלי-האדם במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו.

ההתנהגות של אריות אלו הייתה חריגה מאוד, והועלו מספר תאוריות מה גרם להם לתקוף אנשים באופן נרחב: אוכלוסייה מדולדלת של טרף, קבורה רשלנית של המקומיים שגרמה לאריות ולאוכלי בשר נוספים לטעום בשר אדם, ואולי גם בשל מסלול של סוחרי עבדים שעבר באזור אשר תרם למספר לא מבוטל של גופות עבדים תשושים. פטרסון דיווח שראה באזור מקרים רבים של שרידי אדם שלא נקברו וקברים פתוחים, והוא שיער שהאריות אשר היו רגילים למצוא טרף באופן קל הפכו את בני האדם בסופו של דבר למקור המזון העיקרי. באחת מהגולגלות של אותם אריות נמצאה שן פגומה שהייתה עשויה להפריע לפרט לצוד. עם זאת התאוריה האחרונה מסבירה את התנהגותו של הפרט הראשון בלבד, ופטרסון בעצמו הכחיש זאת וטען שהוא פגע בשן.

ג'ון פטרסון כתב לאחר מכן ספר בשם "אוכלי האדם של צאבו" בו הוא מפרט את ההתקפות של האריות הללו ואת נסיונותיו לצודם, יחד עם עלילות נוספות שאירעו לו בציד חיות באפריקה. ספרו הפך למעין ספר חובה אצל הציידים של אותה תקופה, ולפחות שלושה סרטי קולנוע נעשו על פיו במהלך השנים. פוחלצי שני האריות, יחד עם גולגולותיהם, נמכרו על ידי פטרסון בסכום של 5,000 דולר (סכום גדול באותה תקופה) למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בעיר שיקגו שבמדינת אילינוי, והם בין המוצגים המפורסמים של המוזיאון. עם זאת, קטנים הפוחלצים בהרבה מגודלם המקורי, משום שפטרסון חשב תחילה להשתמש בהם כשטיחים.

מצב שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2006, חיים בסביבות 675 אריות באזור צאבו, מתוך סך של 2,000 אריות ברחבי קניה. האריות והטרף שלהם מוגנים באופן רשמי על ידי החוק הקנייתי, אם כי הם נהרגים באופן קבוע על ידי האוכלוסייה המקומית הרואה בהם איום; למעלה מ-100 אריות צאבו ניצודו בוודאות בין השנים 2001 ל-2006.

המגזין נשיונל ג'אוגרפיק פרסם באחד מהגליונות ב-2002 מאמר על אריות צאבו; המאמר דן באתגרי ההישרדות שעומדים בפני אריות צאבו ובניסיון לפתור מדוע הם חסרי רעמה.