אריה רפאלי (צנציפר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה רפאלי
אריה רפאלי בשנת 1941
אריה רפאלי בשנת 1941
לידה 15 במאי 1900 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה ינואר 1977 (בגיל 76) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אריה רפאלי (צנציפר) (ה'תר"ס, 15 במאי 1900 - כ"ט בטבת ה'תשל"ז, ינואר 1977) היה היסטוריון, סופר, מסאי, מתרגם, משורר, פובליציסט ופעיל ציבור בארגונים ציבוריים ציוניים שונים ברוסיה ובישראל, אסיר ציון. חוקר תולדות היהדות, הציונות, המאסרים והרדיפות בברית המועצות, חתן פרס אוסישקין. בעלה של לאה רפאלי (צנציפר) לבית ליין (חן).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באוסביה שבמחוז ויטבסק לרפאל צנציפר ולפייגה פישקין. בילדותו גדל בקרסאווה שם ניהל אביו משק. למד בתלמוד תורה, בבית ספר עממי ובבית הספר הריאלי בריבינסק. ב-1918 התקבל לפקולטה המדיצינית באוניברסיטת מוסקבה, אך נאלץ להפסיק את השתלמותו בעקבות האירועים שאחר מהפכת פברואר. ב-1919 גויס לצבא האדום, בהמשך למד בפקולטה הפיזיקה-מתמטית במכללת מוסקבה ו-4 שנים במכון למדעי המזרח שם השתלם בכלכלה והפוליטיקה של המזרח הקרוב ורכש שפות אירופאיות. כן למד יהדות, תולדות עם ישראל, ספרות ישראלית וציונות.

פעל בהסתדרות הנוער הציוני הלומד "החבר", באגודת הסטודנטים הכללית במוסקבה, באגודת הסטודנטים הציוניים "היהודי", ב"לנדסמנשאפט ארץ ישראלי" ובמפלגת צעירי ציון.

בשנים 1920 -1922 כיהן כמזכיר הלשכה המרכזית הבלתי ליגאלית של ציוני רוסיה.

ב-1924 התאחדו הארגונים "החבר", "הסתדרות" ו"קדמה" והפכו ל"ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה", רפאלי נבחר לחבר הוועד המרכזי בארגון וכן לעורך ביטאוניו: "דרכנו" ו"ידיעות", כן כתב בהם מאמרים ופיליטונים.

ביוני 1925 נאסר בגין פעילות ציונית וגורש לסיביר. באותו זמן ארגן דוד שור עסקה עם השלטון, לפיה האסירים לא יגורשו לסיביר אלא לארץ ישראל, וכך הצליח להבריח אסירי ציון רבים וביניהם רפאלי. רפאלי הגיע לחופי הארץ ב-2 בנובמבר 1926, בתחילה השתקע בירושלים על מנת ללמוד במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית, אך ידיעותיו בשטח זה היו רבות ולכן עזב את האוניברסיטה. באותה שנה נשא את לאה רפאלי (צנציפר) ממשפחת ליין (חן) החב"דית.

ב-1927 עבר לתל אביב בהזמנת משלחת מחוץ לארץ, לשם עריכת קובץ "אין קלעם". עבד בבית חרושת לסבון ביפו, בבית חרושת לשיניים תותבות בתל אביב, בהנהלת השבועון "מאזניים", ומ-1933 בעיריית תל אביב. כן שימש מזכיר המערכת של ידיעות תל אביב. שמו רפאלי היה על שם אביו, רפאל.

באותה שנה אסף חומר רב וייסד את "ארכיון הציונות הרוסית", תחילה בביתו ולאחר מכן הוקצה לכך מעון בבניין עיריית תל אביב הישן ברחוב ביאליק. לארכיון הוקם ועד בן 24 אישים, והוא נשלח גם לחו"ל לאסוף חומר על אישים בציונות, כאברהם ריבוצקי ורבים אחרים. בארכיון זה נוסדה גם "קרן קליבנוב" ע"ש יעקב קליבנוב.

כן היה חבר ב"ועדת התרבות של הסתדרות הפקידים", "הועד הציבורי לקורות התנועה הציונית ברוסיה", חברת "מגן - לעזרת הנרדפים וקנייני הלאום" וב"התאחדות יוצאי ברית המועצות".

נקבר בבית הקברות בחולון.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 היה חבר באגודת המשוררים במוסקבה, ושימש ציר בוועידת העיתונאים בניז'ני נובגורד, פרסם שירים בביטאונים שונים כ"הסטודנט היהודי" (1922). ב-1924 ערך את הביטאונים "דרכנו" ו"ידיעות". ב-1927 ערך את הקובץ "אין קלעם" על מצב הנוער היהודי בברית המועצות, הקובץ, בן 100 עמודים, נשלח לקונגרס הציוני העולמי ה-15 בבזל והופץ בפולין וארצות הברית. כתב שירים, פיליטונים ומאמרים בביטאון של צעירי ציון, בדבר השבוע, בעיתונים יידיים ועבריים רבים, חלקם תורגמו על ידי מרים ברנשטיין-כהן.

ב-1929 פרסם שאלונים לאסירי ציון שעלו לארץ, על מנת לאסוף חומר על הרדיפות בברית המועצות. תוך זמן קצר מילא 350 שאלונים, בצירוף זכרונות ו-50 תמונות. אלו שימשו יסוד לספרו העברי הראשון "עשר שנות רדיפות". על ספר זה אמר חיים נחמן ביאליק:

ראוי ספרו של צנציפר, שיתפרסם בשבעים לשון ויתפשט במאה ועשרים ושבע מדינות ויקראו כל באי עולם מה עוללו לנו ולבנינו ברוסיה

בספרו "פעמי הגאולה" על הציונות ברוסיה מ"חיבת ציון" ועד למהפיכות ב-1917, כתב מבוא לספר הפרופ' יוסף קלוזנר. "במאבק לגאולה" היה ספר המשך לספרו הראשון, עשר שנות רדיפות, ממהפיכות 1917 ועד ימינו. שני החלקים לוו במעל ל-1500 תמונות ומסמכים, ויוסף קלוזנר התבטא עליו: "ספר יחיד במינו, ולא רק ספר גדול בערכו ונפלא בהדרו החיצוני, אלא מפעל לאומי ממש".

שני ספרי ההמשך זיכו אותו בפרס אוסישקין לשנת 1956, בבחירת השופטים זלמן שזר, יוסף קלוזנר וצבי וויסלבסקי.

כתב מאמרים פובליציסטים בעיתונים דבר, הארץ, על המשמר, העבר, בקובץ "שיבת ציון", בעיתונות חברת "מגן" ועוד. כן תרם לקובץ "קציר" ב-1964 והיה חבר המערכת. כן היה חבר המערכת ופרסם תרגומים משירים רוסיים בביטאונים מבשר ישראל ו"שלום" (ברוסית).

עץ משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב פרץ חן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב מאיר חןהרב משה לייב לייןהרב אברהם אהרן חןהרב דוד צבי חן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב שמואל דובער חן
 
ר' מנחם מענדל ליין
 
חיים דוד
 
מר פרץ חן
 
חנה
 
ר' ישראל נח קפלן
 
ר' דוד
 
הרב אברהם חן
 
הרב מנחם מנדל חן
 
רחל
 
ר' שלום שלמה שניאורסון
 
מוסיא דוברוסקין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אריה רפאלי (צנציפר)
 
לאה רפאלי (צנציפר)
 
יהושע ליין
 
שולמית לסקוב
 
חיים לסקובגרשון חןזלדהמרים דבורה
 
 
 
 
 
דוד צבי הילמן


ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עשר שנות רדיפות, 1930, הוצאת ועדת ברית קיבוץ גלויות.
  • הציונות ברוסיה, 1941, הספרייה לנוער של קק"ל.
  • פעמי הגאולה, 1951, הוצאת ג. טברסקי.
  • במאבק לגאולה, 1956, הוצאת דבר ועיינות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]