אריה רפפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אריה רפפורט (1937 - 18 בינואר 2017) היה עיתונאי והיסטוריון ישראלי, שתיעד בספרים ובבלוג את תולדות קבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ברעננה בשנת 1937 לפרידה (לבית שוגאל), חלוצה שעלתה ארצה ב-1935 לאחר מחנה הכשרה במולדתה, לטביה, וליצחק, דוור בתקופת המנדט, מנהל במרכזיית הטלפונים ברעננה עם קום המדינה וכתב בעיתוני הספורט של התקופה. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אמור היה לצאת עם אימו לביקור היכרות עם משפחת האם בלטביה, אך רוחות המלחמה שכבר החלו לנשב, גרמו לביטול דרכוני היציאה על ידי השלטונות הבריטים ובדיעבד למניעת הפיכת המסע המשפחתי לסוג של "כרטיס בכיוון אחד", שכן משפחת האם הושמדה בבור הריגה ב-1941. היה חבר בתנועת הנוער המחנות העולים. ב-1955, כחלוץ בקבוצת הכדורגל של הפועל רעננה, היה שותף לעלייתה הראשונה לליגת המשנה. את מרבית שירותו הצבאי עשה בפלוגת הקשר המוצנחת הראשונה, בין השנים 19551957, רובן תחת פיקודו של אורי גורן. בין השאר השתתף רפפורט בפעולות התגמול של הצנחנים במבצעי כנרת, (דצמבר 1955), ג'ראנדל, אל-ראווה וקלקיליה. בשלהי 1956 השתתף במבצע סיני. על אבדן ההזדמנות לזכות ברקע אדום, בשלהי מבצע זה, הוא מספר בסיפרו "בין רעננה לבאר-שבע": " צניחה קרבית היא חלומו של כל צנחן... בעודנו במחנה בית ליד התבקשו כמה חיילים ממחלקת הקשר של יחידת הצנחנים 202 ואני בתוכם, להכין את עצמנו כדי להצטרף לכח שאמור היה לצנוח בשארם-אל-שייך. ... הספקנו כבר לארוז ציוד, ולצעוד לעבר כבש המטוס, אלא שאז התבשרנו ששארם אל-שייך נכבשה על ידי חטיבה 9 של השריון, בליווי אווירי צמוד, בסיומו של מסע חתחתים ארוך ומלא תעוזה, בדרך לא דרך, כשהם נעזרים בסיום על ידי הצנחנים. ההודעה הייתה משמחת כשלעצמה במישור הלאומי, אבל לא כל כך מבחינתנו באופן אישי, כי בגלל הכניעה החמצנו הזדמנות שלא תחזור, לזכות ברקע הנכסף". ב־1960 נישא לסימה (לבית אטיאס) והזוג עבר להתגורר בבאר שבע. לזוג שלושה ילדים. בתם היא (סגן-אלוף בדי') ורד לזר, ששימשה בין השאר כמפקדת מרכז הכשרה לטירוניות של בה"ד 12. בנם הצעיר, עמיר רפפורט, היה הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות ועוד. אחיו הצעיר של אריה, אבינועם פורת, הוא כתב בכיר במדור הספורט של ידיעות אחרונות.

כתיבה ופרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שצילם אריה רפפורט: הפועל באר שבע ב-1970

בין השנים 19571977 שימש רפפורט כאלחוטן במשטרה, כשבחלק מהתקופה (19661987) שימש במקביל ככתב לענייני ספורט של מעריב בדרום. בתוך כך סיקר את שתי האליפויות הרצופות של הפועל באר-שבע של 1975, 1976. באמצע 1977 שימש כתב של המקומון שבע, ובשלהי אותה שנה נמנה עם צוות ההקמה של השבועון כל-בי באר-שבע והנגב. ב-1979 שימש במקביל גם ככתב לעניינים כלליים של מעריב, כולל סיקור ביקורו של הנשיא סאדאת בבאר-שבע, בחודש מאי, לצידו של ירון אנוש. בספטמבר אותה שנה "העביר את הפיקוד" בתחום לעיתונאי צעיר, בוקי נאה. בעונת 1978/79 של הפועל באר-שבע בליגה הבכירה, סיקר אותה בכתבות גם בגלי צה"ל.

ב-1988 הצטרף לצוות כתבי הספורט של ידיעות אחרונות. בשנת 2001 זכה רפפורט באות יקיר באר-שבע, בזכות תרומתו לחברה ולקהילה, כולל ספרו הראשון, "ארבעים שנות ספורט בנגב". בתחילת שנות התשעים, עם תחילת גל העלייה מברית המועצות לשעבר, הוא למד רוסית והשתמש בה כדי לסייע בהתנדבות לעולים חדשים. הוא הוביל להפיכתו של בי"ס נטוש בצפון שכונת ד' לאולם ספורט משופץ המשמש מאות ילדים בענף ההיאבקות החופשית.

ביוני 2013 פתח רפפורט בלוג בשם "אריה רפפורט ההיסטוריון", שעסק בתחום הספורט ובעניינים אחרים.

נפטר בבאר שבע ב-18 בינואר 2017.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארבעים שנות ספורט בנגב (1989)
  • פרק הספורט של הספר אל הנגב-חמישים שנות הישגים בבאר-שבע ובנגב (יחד עם העיתונאי משה ניר), בעריכתו של העיתונאי צביקה אלוש (1998)
  • בין רעננה לבאר-שבע (2007)
  • ההיסטוריון הלקט-שישים שנות ספורט בנגב (2012)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה רפפורט בוויקישיתוף