אריך קלייבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריך קלייבר

אריך קלייבר (גרמנית: Erich Kleiber; ‏5 באוגוסט 1890 - 27 בינואר 1956) היה מנצח ארגנטינאי יליד אוסטריה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלייבר נולד בווינה ולמד בפראג. בשנת 1923, אחרי שניצח על הופעה מרגשת של "פידליו" מאת בטהובן באופרה של ברלין, התמנה למנהלו המוזיקלי של מוסד זה.

קלייבר נודע בפרשנויותיו לרפרטואר הסימפוני והאופראי המקובל, בד בבד עם העידוד שנתן ליצירות חדשות. בשנת 1925, למשל, ניצח על הצגת הבכורה של האופרה "ווצק" מאת אלבן ברג. כאשר המפלגה הנאצית הטביעה חותם "מוזיקה מנוונת" (Entartete Musik) על האופרה השנייה של ברג, "לולו", התפטר קלייבר ממשרתו באופרה של ברלין במחאה (קלייבר לא היה יהודי). ב-1939 ביטל גם חוזה עם בית האופרה האיטלקי הנודע 'לה סקאלה' משום שהוא מנע השתתפות יהודים במופעי האופרה, עקב חוקי הגזע שנתקבלו באיטליה הפשיסטית לאחר חיזוק הברית עם גרמניה הנאצית. בהמשך היגר לבואנוס איירס, שם עבד בתיאטרון קולון, והיה למנהלו המוזיקלי. כאן התמחה ברפרטואר האופראי הגרמני, בעיקר ביצירות וגנר. היוקרה הכרוכה בשמו משכה אל ה"קולון" מאורות גדולים כמו עמנואל ליסט, קירסטן פלגסטד וסט סוואנהולם. כמה מהקלטותיו מתקופה זו זמינות על גבי תקליטורים באיכות משתנה, בהתאם לתנאים שבהם נערכו ההקלטות המקוריות.

אריך קלייבר היה לאזרח ארגנטינה בשנת 1938.

אחרי מלחמת העולם השנייה הוצעה לו משרתו הקודמת באופרה של ברלין, שנמצאה עכשיו באזור הרוסי של העיר, אבל אחרי שגילה, שהקומוניסטים אינם לטעמו יותר משהיו הנאצים, התפטר בלי לנצח ולו על הצגה יחידה. הוא היה למנצח אורח משוטט ושוב לא החזיק בשום משרת ניצוח קבועה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות מותו שרויות בערפל מסוים. הוא נפטר ב-1956, זמן קצר לאחר שבית האופרה של וינה החליט שלא למנותו למנצחו הקבוע, וסיבת המוות הרשמית הייתה התקף לב. ואולם, בנו קרלוס קלייבר (שלימים נעשה מנצח ידוע שם ונכבד בזכות עצמו) צוטט כמי שהעיד שאביו נמצא באמבט כשהוא מדמם למוות, ובכך פתח פתח להשערה כי הלה התאבד. ואולם, טענה זו לא הוכחה מעולם.

סגנונו המוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלייבר ידוע כמנצח עתיר עוצמה, שהעדיף בדרך כלל טמפו מהיר וצליל חיוני ו'צבעוני' על פני ברק וליטוש ממושטרים. דרכו זו בולטת במיוחד בביצועיו לבטהובן. מן הבחינה הזאת היו שהציבו אותו לצד מנצחים דוגמת ארטורו טוסקניני, ובהנגדה למנצחים דוגמת הרברט פון קאראיאן. סגנון ניצוח זה יצא מן האופנה במחצית השנייה של המאה העשרים, אך לקראת סופה של מאה זו החלו רבים להתגעגע אליו, והקלטותיו של קלייבר נעשו יותר ויותר מבוקשות ומוערכות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריך קלייבר בוויקישיתוף