אריסטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריסטו
Ἀριστοτέλης
אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס
אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס
לידה 384 לפנה"ס
סטאגירה (אנ') הליגה הכלקידיקית
פטירה 322 לפנה"ס (בגיל 62 בערך)
כלקיס, מוקדון
מקום לימודים האקדמיה האפלטונית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם האסכולה הפריפטטית, אריסטוטליאניזם (אנ')
תחומי עניין לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של החינוך, אסתטיקה, פילוסופיה של המדע, פיזיקה, ביולוגיה, זואולוגיה
עיסוק פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ סוקרטס, אפלטון, אמפדוקלס, הרקליטוס, דמוקריטוס
השפיע על כמעט כל הוגה שקם לאחריו בתרבות המערבית
יצירות ידועות פוליטיקה, פואטיקה, מדינת האתונאים, האתיקה של אריסטו, אודימוניה, אורגנון, המטאפיזיקה של אריסטו, Physics, מטאורולוגיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • פיתיאס עריכת הנתון בוויקינתונים
  • הרפיליס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ניקומאכוס, פיתיאס בת אריסטו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אֲרִיסְטוֹיוונית: Ἀριστοτέλης, אֲרִיסְטוֹטֶ֫לֶס[1] 384 לפנה"ס, סטאגירה – 322 לפנה"ס, כלקיס) היה פילוסוף ואיש אשכולות יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. אריסטו החל את דרכו כתלמידו של אפלטון בעיר אתונה, ופעל שם במשך 20 שנה. בהמשך היה למורו של אלכסנדר הגדול. משנתו של אריסטו עסקה במטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר (אתיקה), פוליטיקה, שירה, מחזאות, לוגיקה, פילוסופיה של המדע ופיזיקה ועוד. צורת השם "אריסטו" באה מהערבית "أَرِسْطُو", קיצור לשמו היווני Ἀριστοτέλης.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט המתאר דיאלוג בין אפלטון ואריסטו, מאת לוקה דלה רוביה

אריסטוטלס נולד בסטאגירה (אנ') שבחצי האי כלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס. עיר הולדתו נכבשה על ידי פיליפוס השני בשנת 348 לפנה"ס ונהרסה, אך כאות הוקרה לאריסטו וכחלק משכרו שיקם אותה פיליפוס בהמשך חייו. אביו, ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר התייתם ממנו והושם בחזקת דודו, פרוקסנוס.

בגיל 17 הגיע לאתונה והיה לתלמיד באקדמיה של אפלטון, בה נשאר כתלמיד וכמורה במשך 20 שנה. עם מותו של אפלטון, ציפה לרשת את מקומו בניהול האקדמיה, אולם התפקיד ניתן תחת זאת לאחיינו של אפלטון, ספאוסיפוס. לאחר מכן עזב את אתונה, ועבר לאסיה הקטנה. בשנת 343 לפנה"ס נשכר על ידי מלך מוקדון, פיליפוס השני, כדי לשמש מורה לבנו, אלכסנדר. אריסטו היה מורהו של אלכסנדר במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה.

בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה, וייסד בה מוסד למחקר ולהוראה בליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. בדומה לאפלטון, חיבר גם הוא דיאלוגים ספרותיים, אבל אלו לא השתמרו. כתביו שהשתמרו הם חיבורים לא מסוגננים, שלא יועדו לפרסום. בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס – לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) – ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המטאפיזיקה של אריסטו

המילה "מטאפיזיקה" לקוחה מהשם שנתנו לחיבור הספרנים באלכסנדריה - τὰ μετὰ τὰ φυσικά, "הבאות אחרי הפיזיקה". הכותרת נועדה להתייחס למקומם של הכתבים בסדר הלימוד, אחרי ספרי "הפיזיקה". בספרים אלה אריסטו עסוק בשאלה מהו ה"יש באשר הוא יש". אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום הדבר המסוים (ביוונית τόδε τι, מילולית "איזה משהו", או הדבר הזה) את הקיום הממשי. בתוך אותו דבר-זה, שמתאפיין בקיום (ουσία, בלטינית: Substantia - מושג מפתח לפילוסופיה שתבוא אחריו), מפריד אריסטו בין חומר - מה שממנו הדבר הזה עשוי - וצורה - שאפשר לאפיין, תוך הפשטה, בתור המתכונת בה החומר פועל. הוא טוען כי דברים קיימים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים (רעיון מרכזי גם ל"פיזיקה"); הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה הדבר עשוי", והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה החומרית של פסל אדם הבנוי מארד הוא הארד וגם החלקים של הפסל - ראש, יד, עיניים וכו'; הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לתבנית לפיה מעוצב החומר והן לפעולה שלו בעולם. הצורה של פסל הארד היא היותו-פסל - אך גם התבנית הספציפית, שדרכה הוא מדמה אדם. באותו אופן הצורה של כיסא היא גם התבנית שלו - המכלול שעושה אותו בעל ארבע רגליים, מושב ומשענת - וגם היותו חפץ שיושבים עליו; הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה הפועלת של הבית היא הבנאי; הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה משמש הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא קיים כדי שישבו עליו ולכן זו תכליתו.

במסגרת ספרו השנים־עשר העוסק במטאפיזיקה, "למדא", עסק אריסטו במושג האלוהות, ולטענותיו נודעה השפעה ארוכה על הפילוסופיה בימי הביניים. טען בין השאר כי האל הוא הסיבה הראשונה של הבריאה, שהוא לא פועל בעולם כסיבה צורנית, ושהעולם עצמו לא נברא אלא היה ועודו נצחי.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – האתיקה של אריסטו

אריסטו סבור שאנחנו בוחרים בכל פעולה לשם תכלית, או מטרה. אנו מועדים לבחור במטרה זו או אחרת לשם עוד מטרה, וכך עד שנגיע למטרה סופית, שרצויה על ידינו לשמה. מטרה זו הוא מזהה עם השגת הטוב המעשי, אותו אריסטו מכנה "אושר" (ευδαιμονία).

האושר (אודימוניה) מושג על ידי הגשמה של האדם את התכלית האנושית, אך לפי אריסטו קיימות שתי תכליות לאדם, האחת שיגשים עצמו כיצור תבוני וינהל את חיי העיון המתמקדים במחקר ופילוסופיה, והשניה היא לשמש כאזרח טוב, משום שהמבנה החברתי המאפיין את האדם הוא הפוליס ["מי שלא חי בפוליס הוא או אל או אדם"] ומכאן האזרחות הטובה כלומר החיים על פי המידה הטובה, היא אידיאל אנושי שונה ומשלים את האידיאל הראשון ושניהם יכולים להוביל את האדם לאושר, חלק מהמידות הטובות שכליות (נוגעות לשימוש בתבונה) וחלק מעשיות (מבוססות על רגש). את המידות הטובות המעשיות, המרכזיות יותר לאתיקה, ראה כשמירה על איזון בין שתי נטיות רגשיות קיצוניות - למשל, את האומץ כאיזון בין חיפזון לפחדנות. לכן, תכופות נאמר שדגל ב"שביל הזהב" (דרך האמצע).

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו המדינית של אריסטו מרוכזת בספרו "הפוליטיקה". עיקר מרצו של אריסטו מוקדש לשאלת המשטר (πολιτεία) של מדינה; מחקריו מבוססים על תולדותיהן וניסיונן הפוליטי של ערי-מדינה יווניות כמו אתונה, ספרטה וכו".

אריסטו מתאר את הפוליס כשותפות טבעית, המכוונת אל הטוב העליון.[2] בעיניו, שותפות זו היא פרי התפתחות טבעית של שתי השותפויות הטבעיות האחרות, הקטנות ממנה. השותפות הבסיסית ביותר, על-פי אריסטו, כפי שנבראה על-ידי הטבע ("התהוותה מבראשית"), היא משק-הבית. משק-הבית כולל, בראייתו, שלושה צמדים: הראשון – בין גבר ואישה; השני – בין האב וילדיו; והשלישי – בין אדון ועבדיו. תכליתו של משק-הבית הוא לספק רק את הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. הצימוד בין גבר ואישה נועד להעמדת צאצאים, והם אינם יכולים להתקיים זה בלא זה.

השותפות השנייה בגודלה על פי אריסטו היא הכפר, שמתפתח כשותפות בין מספר משקי-בית, ומסוגל לספק לאדם צרכים אחרים, שמשק הבית לא מסוגל לספק. כאן מדובר על שמירת הקיום המשותף של הכפר, דרך הגנה, מסחר ואספקת צורכי מזון. אריסטו מדמה את הכפר למושבה של משק-הבית היחיד, שמקים אותו כמעין התרחבות שלו עצמו. גם הכפר מהווה שותפות טבעית, מעצם היותו מורכב ממשקי-בית, שהם בעצם שותפות טבעית.

השותפות העליונה מכל היא הפוליס, שנוצרת מאיחוד של מספר כפרים. בדומה לכפר, הפוליס היא גם כן ישות טבעית, כיוון שהיא מורכבת משותפויות טבעיות אחרות הקטנות ממנה. בנוסף, בהגותו של אריסטו כל דבר בטבע הוא בעל תכלית (telos), שהיא מימוש צורתו. עבור אריסטו, הפוליס צומחת מתוך הכפר כדי לספק לאדם את כל צרכיו, וכך למעשה מגשימה את מטרתה: הבטחת חיי האושר של אזרחיה. בנוסף, אריסטו טוען כי האדם שייך לפוליס מעצם טבעו (במילותיו: בעל חיים השייך לפוליס, מה שמתורגם לעיתים כ"חיה פוליטית"; politikon zoon). מבחינת אריסטו, לא ייתכן שאדם אינו שייך לפוליס כי הדבר הופך אותו ליצור נקלה (בהמה) או יצור נעלה מאדם (אל).

אריסטו מזהה שש צורות כלליות של משטרים, המבוססות על גודלו של הגורם בעל השררה בקהילה - אדם יחיד, מיעוט או רוב; כל גודל מניב שני משטרים, אחד חיובי ואחד שלילי. המשטרים החיוביים נקראים מונרכיה (יחיד), אריסטוקרטיה (מיעוט), ופוליטיאה (רוב, "פוליטיאה" היא השם ל"משטר" ביוונית) אלה מתאפיינים כחיוביים בכך שבעלי השררה מנצלים את שלטונם לטובת הכלל. השליליים נקראים טיראניה (יחיד), אוליגרכיה (מיעוט) ודמוקרטיה (רוב); באלו, בעלי השררה שולטים לטובת עצמם, על חשבון השאר. כך, למשל, סבור אריסטו שדמוקרטיה היא משטר גרוע מפני שבה העם שולט לטובת עצמו, ולא לטובת הכלל. הספר עוסק בעוד מגוון רחב של סוגיות: מקורותיה של המדינה, כלכלת בית, מלחמות אזרחים וחינוך.

פואטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפואטיקה של אריסטו

בחיבורו "הפואטיקה", אריסטו מנסה לנתח את העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. בחיבור זה עוסק במבנה, בביצוע ובהשפעתה הרגשית של הדרמה. ביחס למבנה עוסק בהבחנה בין סוגות, ביסודות הנרטיב הדרמטי, מושג התפנית הספרותית (περιπατεία), אפיון הדמות ועוד; ביחס לביצוע, עוסק בדיקציה ובנגינה (שליוותה את הדרמה ביוון העתיקה;) אשר להשפעה רגשית, הוא מצביע על תכלית הטרגדיה כפורקן רגשי באמצעות פחד וחמלה. פורקן זה מכנה אריסטו "טיהור", או ביוונית "קתרזיס" (κάθαρσις). לפואטיקה נודעה השפעה מכרעת על האסתטיקה בעולם המערבי מאז הריניסאנס, בפרט עבור אמנים ומבקרים קלאסיציסטים. החיבור היה מוכר אף בארצות המזרח הקרוב, בהם אף נכתבו עליהם פירושים.

לוגיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הלוגיקה של אריסטו

חיבוריו של אריסטו על הלוגיקה מאוגדים באופן מסורתי בתור חטיבה אחת, אותה כינו תלמידיו "אורגנון", שפירושו "כלי" ביוונית. מטפורית, האורגנון נועד לשמש ככלי לתיקון המחשבה.

אריסטו פיתח גם את תורת הסילוגיזם, ועקרונות יסודיים אחרים בלוגיקה הבלתי-פורמלית. בין השאר, ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה:

  1. חוק הסתירה: שתי טענות סותרות לא יכולות להיות אמיתיות באותו זמן ומאותה בחינה. לדוגמה: "יורד עכשיו גשם ביפו" ו"לא יורד עכשיו גשם ביפו" לא יכולות להיות שתיהן אמיתיות ביחד.
  2. כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית. לכן "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות חייבת להיות נכונה.
  3. חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו.

מדע / פיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפיזיקה של אריסטו

אריסטו עסק רבות גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בעלי-חיים שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה. מבחינת האחרונה, הוא האמין שבנוסף על ארבעת היסודות, אש, מים, אדמה, אוויר, קיים יסוד חמישי בשם אתר, ממנו עשויים גרמי השמיים. באופן סכימאטי, אפשר לומר שחילק את הקוסמוס כולו למערך של גלגלים - עשויים אתר - שמסתובבים סביב כדור הארץ. תחת הגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ - הגלגל הירחי - אנו מוצאים עצמים המורכבים מארבעת היסודות. אלה נעים (בכפוף להרכב השונה של היסודות שמאפיין כל סוג של עצם, ולתנועת הגלגלים, שמשפיעה גם היא על המתרחש תחתיהם) מכורח תנועה טבעית לכל יסוד: האש והאוויר נעים מעלה, המים והאדמה מטה.

ספרי "הפיזיקה" מכסים רבים מאותם נושאים בהם עוסקת הפיזיקה בת-זמננו: נושאם המרכזי הוא התנועה של עצמים טבעיים, להבדיל מעצמים מעשי ידי אדם. בעקבות חקירה של תנועת עצמים טבעיים נדרש גם לבירור מושגי המקום והזמן. גם עוסק בהם בהרחבה בסוגיות הצורה והחומר, שיידונו מאוחר יותר במטאפיזיקה. תזה מוכרת אחת מ'הפיזיקה" הוא התנועה הטבעית, לפיה עצמים טבעיים נעים ע"פ תנועה שייחד להם טבעם - רעיון מרכזי גם לקוסמולוגיה שלו.

כתביו הרבים בנושאי ביולוגיה עדיין נחשבים כיסוד מוסד של המחקר ביולוגי, אף על פי שפרטים רבים הופרכו על ידי המחקר המודרני. אחדים מחיבורים אלה מתאפיינים בגישה אמפירית ודיווחית, נטולת פרשנויות. אחרים עוסקים בתאוריה, כמו שאלת מהותם של בעלי חיים ככאלה, מהותם של איברי בעלי חיים, או מהם עקרונות הטקסונומיה.

חטיבה בולטת אחת במחקריו היא החיבור 'על הנפש". בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שהנפש ראויה להיבחן בכלים ביולוגיים. את הנפש רואה כצורתו של גוף חי, וככזו גם כתבנית פעולתו. מונה שלושה סוגי נפשות: הנפש הנזונה, החשה והתבונית. בראשונה ניחנים גופים חיים המסוגלים להזין את עצמם בלבד, ואלו צמחים. בשנייה ניחנים גופים שגם מסוגלים לחוש, ואלו החיות. בשלישית ניחנים בני אדם וגרמי השמיים, שמשתמשים בתבונה. שם עוסק בהרחבה גם בשאלות ההכרה והחישה.

האמין בתאוריית הבריאה הספונטנית כלומר יצורים פשוטים נוצרים מחומר דומם, למשל חרקים נוצרים מאדמה רקובה או צואה וצפרדעים ממים וחום.

החלוקה שהציע אריסטו לתחומי המדע עדיין שרירה בחלקה - אנחנו עדיין מחלקים בין פיזיקה, אסטרונומיה, מכניקה או פסיכולוגיה על פי הבסיס שהניח. לצד אימוץ של מערכת הכוכבים התלמאית, תמיכתו במודל הגאוצנטרי עשתה רבות כדי להפכו לתורה השלטת באסטרונומיה עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו. גם בתחומים מדעיים אחרים, אפשר לומר שמימי הביניים עד תחילת העת החדשה שלטו בכיפה תאוריות אריסטוטליות ובתר-אריסטוטליות.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של אריסטו על הפילוסופיה הייתה עצומה, והוא נחשב אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים. בעת העתיקה הייתה האסכולה הפריפטטית אותה הקים מבין שלוש המשפיעות, וכתביו השפיעו עמוקות גם על הנאו-פלטוניזם. בימי הביניים, היה הפילוסוף היווני הראשי שכתביו השתמרו ונקראו ברחבי העולם המערבי והמזרח-תיכוני (במעצמות הנוצריות במערב, המוסלמיות במזרח, וביזנטיון ביניהן.) כה רבה הייתה ההערכה אליו, עד שכונה בפשטות "הפילוסוף", ללא צורך לפרט למי הכוונה.

הרי אריסטוטל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקראים על שמו (ההגייה האנגלית של שמו).[3] גם אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי (אנ') נקראת על שמו.

השפעת אריסטו ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, גם הפילוסופים היהודים למדו את דברי אריסטו והושפעו ממנו.

אריסטו זכה להתייחסות נרחבת בספרי הפילוסופיה היהודית. גדולי הפילוסופים היהודיים למדו את תורתו ושיבחו אותו מאוד. רבי יצחק עראמה, למשל, מצטט פעמים רבות בספריו את דבריו של אריסטו ומכנהו בתואר "ראש הפילוסופים", וכך גם רבים מגדולי הוגי היהדות בספרד וסביבותיה.

בימי הביניים תרגמו יהודים לעברית חיבורים שונים של אריסטו (לדוגמה: "על הנפש" בתרגומו של זרחיה חן), וכן תרגמו ופירשו גם כמה מפירושיו של אבן רושד על כתביו של אריסטו.

הרמב"ם הקדיש לאריסטו התייחסות נכבדת ורחבה בכתביו, והחשיבו ליחיד שממנו ניתן ללמוד בכל מה שקשור לעניינים ש"מתחת לירח", כלומר לענייני העולם הגשמי.[4] במכתב שכתב לרבי שמואל אבן תבון, המתרגם הראשון של הספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". ובמורה נבוכים עצמו מכנה אותו "ראש הפילוסופים",[5] ודן בדעותיו באריכות. המהר"ל מפראג עושה שימוש רב במונחים הפילוסופיים של אריסטו, וכך גם רבים מחכמי הקבלה היהודיים.

אף מתנגדיה של הפילוסופיה היוונית מקרב היהודים, ראו באריסטו מטרה מרכזית לחיציהם. לפי טענה שהייתה פופולרית בימי הביניים, אך אינה מבוססת, אריסטו למד את תורתו מחכמי היהודים הקדמונים. בספר שלשלת הקבלה[6] מובאת שמועה כי בקהיר נמצא ספר שחיבר אריסטו בסוף ימיו, בו הוא חזר בו מכל דעותיו הקודמות (בנוגע לבריאת העולם, הישארות הנפש, השגחה פרטית וכו') לאחר ש"השמעוני" (הכוונה כנראה לשמעון הצדיק) הוכיח לו אחרת, ושבסוף הספר מופיע "כתב" (אותו מביא "שלשלת הקבלה" בשלמותו) ששלח אריסטו לתלמידו אלכסנדר מוקדון, בו אריסטו מסביר כי הוא חזר בו מכל מה שכתב בעבר לאחר שהתווכח עם "חכם מחכמי ישראל", אימץ את האמונה היהודית, ושאילו היה יכול לקבץ את כל ספריו אשר הופצו ברחבי העולם היה "שורפם באש בל יישאר אחד". עם זאת, מדובר בכתב מזויף שאינו של אריסטו, המכיל אמרה של סוקרטס שאינה מיוחסת ליהדות.[7] מכל מקום, אריסטו אכן הכיר את היהודים, כדבריו לתלמידו, קליארכוס, המצוטטים אצל יוספוס פלביוס[8]: ”כי [אותם] החכמים הם ... [נקראים] בפי הסורים 'יהודים', וככה נקראו על שם מקומם, כי הארץ אשר הם יושבים בה מכונה 'יהודה'. ושם עירם מוזר מאד, כי הם קוראים לה 'ירושלם'...”

כתבי אריסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספור בקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מספור בקר

מספור בקר היא השיטה המקובלת בהפנייה לכתבי אריסטו. בטבלה הבאה, חיבורים שמקורייתם מוטלת בספק מסומנים ב-"*". יצירות שכיום אינן מיוחסות לאריסטו מסומנות בקו חוצה.

ענף מספור שם החיבור שם בלטינית
לוגיקה

(אורגנון)

1a הקטגוריות Categoriae
16a על הפירוש De Interpretatione
24a האנליטיקה שמלכתחילה Analytica Priora
71a האנליטיקה שבדיעבד Analytica Posteriora
100a טופיקה Topica
164a התנצחויות סופיסטיות De Sophisticis Elenchis
פיזיקה

(פילוסופיה טבעית)

184a פיזיקה Physica
268a על השמיים De Caelo
314a על התהוות וכיליון De Generatione et Corruptione
338a מטאורולוגיה Meteorologica
391a על היקום De Mundo
402a על הנפש De Anima
Parva Naturalia (מסכת הפיזיקה הקטנה)
436a על חישה ומושאי חישה De Sensu et Sensibilibus
449b על הזיכרון De Memoria et Reminiscentia
453b על השינה De Somno et Vigilia
458a על החלומות De Insomniis
462b על נבואה בשינה De Divinatione per Somnum
464b על אורך וקוצר החיים De Longitudine et Brevitate Vitae
467b על נעורים, זקנה, חיים ומוות, ונשימה De Juventute et Senectute, De Vita et Morte, De Respiratione
481a על נשימה De Spiritu
486a היסטורית בעלי החיים Historia Animalium
639a חלקי בעלי החיים De Partibus Animalium
698a תנועת בעלי החיים De Motu Animalium
704a התקדמות בעלי החיים De Incessu Animalium
715a רביית בעלי החיים De Generatione Animalium
791a על הצבעים De Coloribus
800a על דברים נשמעים De audibilibus
805a פיזיוגנומוניקה Physiognomonica
815a על הצמחים De Plantis
830a על דברים נשמעים מופלאים De mirabilibus auscultationibus
847a מכניקה Mechanica
859a *בעיות Problemata*
968a על קווים אינדיבידואלים De Lineis Insecabilibus
973a המצבים והשמות של הרוח Ventorum Situs
974a על מליסוס, קסנופנס וגורגיאס De Melisso, Xenophane, Gorgia
מטאפיזיקה 980a מטאפיזיקה Metaphysica
אתיקה ופוליטיקה 1094a אתיקה ניקומכית Ethica Nicomachea
1181a *האתיקה הגדולה Magna Moralia*
1214a אתיקה אודמית Ethica Eudemia
1249a המידות De Virtutibus et Vitiis Libellus
1252a פוליטיקה Politica
1343a *אקונומיקה Oeconomica*
רטוריקה ופואטיקה 1354a רטוריקה Ars Rhetorica
1420a רטוריקה לאלכסנדר Rhetorica ad Alexandrum
1447a פואטיקה Ars Poetica

כתביו בתרגום עברי מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים עיקריים אחדים של אריסטו ראו אור בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. רובם הודפסו במהדורות חוזרות, וחלקם תוקנו ושופרו במהדורות חדשות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר: אריסטו
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומי יצירותיו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אריסטוטלס, במלעילהטעמה בהברה השנייה מהסוף).
  2. ^ אריסטו, פוליטיקה, 1, 1252א', 1253א'-24, 7
  3. ^ הרי אריסטוטל באתר הגאזט האנטארקטי המשווה SCAR של ממשלת אוסטרליה
    הגאזט האנטארקטי הבולגרי (בבולגרית)
  4. ^ שו"ת פאר הדור, מכון ירושלים, סי' קמ"ג
  5. ^ מורה נבוכים, חלק א, פרק ה
  6. ^ יחיא, גדליה בן יוסף אבן, 1515-1587, שלשלת הקבלה, באתר היברובוקס
  7. ^ אריסטו חייו, תורתו ויצירתו מעובד על פי אוצר ישראל לי"ד איזנשטיין
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב (תרגום יעקב נפתלי שמחוני)