אריתריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מדינת אֵריתריאה
ሃገረ ኤርትራ
دولة إرتريا
Flag of Eritrea.svg Emblem of Eritrea (or argent azur).svg
דגל סמל

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלמדיירהספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלאיי קרגלןמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמראנטארקטיקהג'ורג'יה הדרומיתפרגוואיאורוגוואיארגנטינהבוליביהברזילגיאנה הצרפתיתסורינאםגיאנהונצואלהקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדברבדוסבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלוקריההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניהאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהEritrea on the globe (Africa centered).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אין
המנון לאומי "אריתריאה, אריתריאה, אריתריאה"
יבשת אפריקה
שפה רשמית תיגרינית וערבית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
אסמרה
15°20′N 38°55′E / 15.333°N 38.917°E / 15.333; 38.917
משטר מפלגה אחת המקיימת רפובליקה נשיאותית
ראש המדינה
- נשיא
נשיא
איסאייס אפוורקי
הקמה
- עצמאות
- הוכרזה
- הוכרה

מאתיופיה
29 במאי 1991
24 במאי 1993
ישות קודמת אתיופיה (1975-1987, 1991-1996)אתיופיה (1975-1987, 1991-1996) אתיופיה
דת נצרות (50%)
אסלאם (48%)
[1]
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
117,600 קמ"ר 
101 בעולם
זניח
אוכלוסייה[3]
(הערכה ליולי 2017)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

5,918,919 נפש 
112 בעולם
50.33 נפש לקמ"ר
156 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 40.17%
גילאי 15 - 24 19.57%
גילאי 25 - 54 32.63%
גילאי 55 - 64 3.70%
גילאי 65 ומעלה 3.92%
תמ"ג[4]
(הערכה לשנת 2017)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

9,631 מיליון $ 
158 בעולם
1,627 $
214 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[5]
(2017)

- דירוג עולמי

0.440 
179 בעולם
מטבע נאקפה ‏ (ERN)
אזור זמן UTC +3
סיומת אינטרנט .er
קידומת בינלאומית 291
(למפת אריתריאה רגילה)

מדינת אֵריתריאהתיגרינית: ሃገረ ኤርትራ - ‏Hagärä Ertra, בערבית: إرتريا - Iritriyā אִרִתְרִיא) היא מדינה בצפון-מזרח אפריקה, על חופי הים האדום. ריבונותה כוללת גם את איי דהלכּ ומספר איים קטנים נוספים. שכנותיה, בדרום: אתיופיה, בדרום מזרח: ג'יבוטי, במערב: סודאן, במזרח ובצפון מזרח: הים האדום.

אוכלוסיית אריתריאה מונה כ-6,527,000 נפש, מתוכם כ-50% עד 60% נוצרים, בדרך כלל נוצרים אורתודוקסים, וכ-40% עד 50% מוסלמים סונים. אריתריאה קיבלה את עצמאותה מאתיופיה ב-1993.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בשאר מדינות קרן אפריקה, התחילה התיישבות במקום לפני למעלה מ-5,000 שנה. מהמאה הרביעית לספירה ועד כיבושה על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 היה חבל הארץ המוכר היום כאריתריאה חלק מאתיופיה.

ב-1885 כבשה איטליה את צפון אתיופיה, שכללה את אריתריאה של היום, והפכה אותה למושבה איטלקית בשם "קולוניה פרימיג'ניה" (המושבה הבכורה). אריתריאה נשארה בשלטון האימפריה האיטלקית עד 1941 כאשר בעלות הברית השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות. האיטלקים עסקו בבנייה רבה בארץ, למשל מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה לחוף הים האדום לאסמרה (המסילה היחידה הקיימת במדינה עד היום). כמו כן הם בנו את העיר אסמרה בסגנון הארכיטקטוני המודרני.[6] באותה תקופה התיישבו כ-100,000 איטלקים במדינה. בימי השלטון הפשיסטי הייתה אריתריאה חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, שכלל בנוסף את אתיופיה (שנכבשה) וסומלילנד האיטלקית.

לאחר השתלטות בעלות הברית הפכה אריתריאה למדינת חסות בריטית והבריטים הקימו בה מחנות מעצר שאליהם הוגלו אנשי המחתרות מארץ ישראל.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה החליטו האומות המאוחדות שהאזור יהיה חלק מפדרציה עם אתיופיה. השלטונות האתיופיים לא אפשרו אוטונומיה לתושבי המקום והתייחסו לאריתריאה כאל מחוז כשאר המחוזות במדינה.

מיעוט של אריתראים ששאפו לעצמאות מאתיופיה במסגרת "אריתריאה ערבית" הקימו את "החזית לשחרור אריתריאה" (ELF) ופעלו בשנות ה-60 המוקדמות כנגד השלטון האתיופי המרכזי, כאשר הם זוכים לתמיכתן של מדינות ערב. המטה הראשי של הארגון היה בסודאן. השלטון האתיופי פעל לדיכוי המרד, אם כי לא פעלו כנגד האוכלוסייה שלא הייתה מעורבת במאבק. לאחר שמאסו בשלטון האתיופי הריכוזי, הצטרפו גם חלק מהנוצרים למרד במסגרת ארגון בשם "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF), שאיגד בתוכו גם מוסלמים מאזור החוף וגם נוצרים. בין הפלגים התנהלו קרבות, עד שלבסוף ארגון EPLF זכה ליתרון וקיבל לשורותיו חלק מאנשי ה-ELF. המאבק כנגד אתיופיה התפתח למלחמת העצמאות של אריתריאה שנמשכה 30 שנה, במהלכן הודח היילה סלאסי, קיסר אתיופיה מתפקידו והוקם משטר החונטה הצבאית האתיופית. ב-1991, הכוחות האריתראיים גברו על הצבא האתיופי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, ותוך כדי תיאום עם ממשלת אתיופיה שבה הופל שלטון החונטה, הוכרזה עצמאות.

ב-1998 פרצה מלחמת גבול עם אתיופיה, שבה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. המלחמה, שהשאירה את אריתריאה במצוקה חברתית וכלכלית ניכרת, הסתיימה ב-12 בדצמבר 2000 בהסכם שנודע כ"הסכם אלג'יר". אחד התנאים בהסכם היה הקמת כוח שמירת שלום של האו"ם, ולמעלה מ-4,000 שומרי שלום של האו"ם נשארו במדינה. כוחות האו"ם פעלו באזור במשך כשמונה שנים, עד 30 ביולי 2008, אז הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט שלהם בעקבות מגבלות קשות שהציבה אריתריאה על פעילותם, בשילוב של ניתוק אספקת הדלק.[2] תנאי נוסף בהסכם היה תחימה סופית של הגבול השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. ביולי 2018 חתמו ממשלות אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום הנשען על תנאי הסכם אלג'יר ומסיים את מצב המלחמה בין שתי המדינות.

ב-2008 נפתח סכסוך גבול בין אריתריאה לג'יבוטי[7] על שטח אדמה קטן בגבול ביניהן. ביוני 2010 נחתם הסכם כוונות לסיום הסכסוך.

בנוסף לכך אריתריאה מסוכסכת עם תימן, עמה היא מנהלת מאבק על זכויות דיג בים האדום, ועם סודאן, אותה היא מאשימה בתמיכה בארגונים אסלאמיים בשטחה.[8]

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר באריתריאה הוא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר באספה הלאומית הראשונה, בשנת 1993. איסאייס אפוורקי עדיין מכהן כנשיא והוא ראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של הצבא.

המפלגה היחידה במדינה היא "החזית העממית לדמוקרטיה ולשוויון" (PFDJ). האספה הלאומית מונה מאה וחמישים נציגים. חל איסור על התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה, או המעבירה ביקורת על מפלגת השלטון. כלומר, כל אופוזיציה היא לא חוקית. מאז זכתה אריתריאה בעצמאות ב-1993, לא התקיימו בה בחירות כלליות. מועד לבחירות נקבע כמה פעמים אך הבחירות בוטלו בטרם נערכו.

הממשלה, הרשות המבצעת על משרדיה השונים, ממונה על ידי הנשיא ומאושררת במושב האספה הלאומית. הקבינט מורכב מראשי המשרדים הממשלתיים ומהנשיא, אשר יושב בראשו. שמונה עשר משרדים יש בממשלה, הייחודי שבהם הוא המשרד לדיג ולמשאבים ימיים.

הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית, חבריה הם חברי המפלגה או נציגי ציבור פופולריים. סמכויותיה רחבות במיוחד: היא בוחרת את הנשיא, קובעת סדר עדיפויות בנושאים פנים וחוץ ארציים ומאשרת את התקציב. תחתיה פועלות האסיפות האזוריות, אשר רשאיות לחוקק בנושאים שלא נידונו ברמה הלאומית. כל אספה אזורית מקיימת בחירות סדירות, אך אינה קובעת את העומד בראשה. החלוקה לשישה אזורים התבצעה על סמך כמות הנכסים ההידרולוגיים, זאת משני טעמים עיקריים: מתן אפשרות מלאה לשליטה על החקלאות, והחלשת היריבות הבין-שבטית.

הרשות השופטת מוגדרת כעצמאית, נפרדת ומורכבת משלוש רמות היררכיות, בית משפט קהילתי, בית משפט אזורי ובית משפט לאומי. מרבית המקרים נפתרים בבתי המשפט הקהילתיים, בהם מכהנים זקני הכפר המכובדים. הפסיקות מתבססות על החוקים המקומיים ועל מנהגים מקובלים.

מבחינה מנהלית, המדינה מחולקת ל-6 מחוזות.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהרה במסילת הברזל של אריתריאה

מאז העצמאות מאתיופיה, אריתריאה מתמודדת עם בעיות של מדינה קטנה וענייה מאוד. בדומה לכלכלתן של מדינות אפריקניות רבות, הכלכלה מבוססת במידה רבה על חקלאות.

אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם. נכון ל-2014 היא תופסת את המקום השני במדד הרעב העולמי.[9] 61.3% מהאוכלוסייה סובלת מתת תזונה.[10] 80% מכוח העבודה עוסק בחקלאות, היתר במסחר ושירותים. משאבי הטבע, זהב, שיש וגרניט אינם נחצבים מספיק, עקב ריבוי שדות המוקשים, שריד למלחמה עם אתיופיה. ענפי התעשייה העיקריים הם: מלח, מלט ושיפוץ אוניות.

אריתריאה היא אחת מ-10 המדינות בעלות מדד הפיתוח האנושי הנמוך בעולם, הדרוג שלה במדד זה נמוך גם ביחס לרוב מדינות אפריקה.[11]

יצוא
מוצרי היצוא עוברים שינוי בשנים האחרונות, מיצוא מסורתי למודרני. כלומר, יצוא של משאבים האופייניים לאזור. בעבר היצוא התבסס על צאן, בקר וגומי ערבי המופק משרף, כיום הנטייה היא לעבור ליצוא של דגים, פרחים, מלח וטקסטיל. המהפכה באופי המוצרים גרמה להחלפת נמענות היצוא משכנותיה האפריקאיות למדינות אירופה. בעבר היצוא יועד בעיקר לסודאן ולג'יבוטי, כיום הוא משנה כיוון לעבר איטליה וגרמניה. ערך היצוא לשנת 2002 היה 52 מיליון דולר.
יבוא
ערך היבוא הוא פי עשרה מהיצוא ועומד על 533 מיליון דולר. היבוא כולל בתוכו כמעט כל תחום אפשרי, החל מאוכל, דרך ציוד צבאי וכלה במכונות לשימוש ציבורי ופרטי. הספקיות העיקריות הן איחוד האמירויות, סעודיה, איטליה, גרמניה ובלגיה.
תוצר מקומי גולמי
בשנת 2003 התמ"ג צמח ב-2%, מעט במושגים מערביים, אך לאריתריאה זה שיפור לעומת השנים הקודמות בהן צמיחת התמ"ג עמדה על פחות מחצי אחוז. הרכב התמ"ג הוא 12.4% חקלאות, 25.9% תעשייה ו-61.7% שירותים.
סיוע חוץ
היחס לסיוע הוא מורכב, הכספים שמגיעים מעבר לים הם חיוניים ובו בזמן הם מבקשים להשתלט על כלכלתה. אחת הדרכים להתמודדות עם בעיה זו היא הצבת מכשולים רבים בפני סיוע מולטי-לטרלי, תוכניות סיוע רשמיות וחלוקת עזרה בינלאומית כדוגמת הבנק העולמי. הפתרון המקומי הוא נתינת עדיפות להשקעות של המגזר הפרטי או לפחות תרומה במסגרת הסיוע הבי-לטרלי, ממדינות כדוגמת סין, איטליה וארצות הברית. גובה סיוע החוץ נמצא בעלייה מתמדת, מאז 1998 ועד ל-2002 הוא כמעט הוכפל והגיע לסכום שיא של 220 מיליון דולר.

הנזק המשמעותי ביותר לכלכלה היה המלחמה עם אתיופיה שגרמה לירידת התמ"ג, הפסקת כל הסיוע הבי-לטרלי, איבוד יבולים חקלאיים קיימים ועתידיים, הרס מבנים ובמספרים איבוד של 600 מיליון דולר. שווה ערך ל-11.5 שנים של יצוא. התמ"ג ב-1999 ירד באחוז אך מאז החל לעלות בהדרגה.

מאז תחילת המאה ה-21 אריתריאה מתחילה לעמוד על רגליה, הודות לתכנון ארוך טווח ואימוץ דרכי פעולה שקולות, ובראשן מיגור תופעת השחיתות.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה נמצאת בקרן אפריקה, הצד הצפון-מערבי של מפרץ עדן החודר לים הערבי, ונחצית על ידי השבר הסורי-אפריקאי. משולש עפר, המצוי בדרום אריתריאה, הוא מקום מפגש של שלושה לוחות טקטוניים, הערבי ושני חלקיו של האפריקאי, הנובי והסומלי. מעל פני השטח, החלוקה מתבצעת באמצעות רכסי ההרים. הצד המערבי מרובה באדמות פוריות לחקלאות שלחין, לעומתו הצד המזרחי הוא מדרון מדברי עד מישור החוף.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2011, אוכלוסיית אריתריאה מונה כ-5,824,000 נפש, כ-50% עד 60% נוצרים, בדרך כלל נוצרים אורתודוקסים וכ-40% עד 50% מוסלמים סונים. שיעורים דמוגרפיים לשנת 2006: ילודה - 3.43%, שיעורי פוריות- 5.08 ילדים לאישה. תמותה - 0.96%. גידול באוכלוסייה - 2.47%. תוחלת החיים עומדת על 59.03 שנים. תמותת תינוקות - 46.3 מיתות על כל אלף לידות. אנאלפביתיות - כשישים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.

חתונה באריתריאה

האוכלוסייה באריתריאה מגוונת מאוד, אם כי אין הבדל בינם לבין החבשים באתיופיה, וכוללת לפחות תשע קבוצות אתניות. הגדולה שבהן היא התגרים, המונה כ-50% מכלל האוכלוסייה. שפתם התיגרינית היא שפה מקבוצת השפות השמיות. כ-90% מהתגרים הם נוצרים והשאר מוסלמים. מוסלמים דוברי תיגרינית נקראים ג'ברתים. הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא התגרה - היא מונה כ-32% מהאוכלוסייה ואף שפתם היא שמית ונכתבת בכתב האתיופי. התגרה הם מוסלמים בדתם.

קבוצות אתניות קטנות יותר הן העפרים (כ-4% מהאוכלוסייה), הקונמה (כ-10% מהאוכלוסייה), סוהו (כ-3% מהאוכלוסייה), רשאידה (ערבים), נארה, בילינים, ביאה והדארב. לכל קבוצה אתנית תרבות ושפה משלה. תיגרינית היא שפתה הרשמית של המדינה לצד הערבית, והיא מדוברת כשפה שנייה בפי רוב הקבוצות האתניות הקטנות יותר. חלק קטן מהתושבים המבוגרים דוברים איטלקית, שריד מהשלטון הקולוניאלי של איטליה.

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדיניותה של המפלגה השלטת היחידה באריתריאה (PFDJ) יש השלכות חמורות על זכויות האדם, ובכללן:

  • חופש העיתונות: נסגרה כל העיתונות הכתובה, שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001. לפי דירוג שנתי של חופש העיתונות במדינות העולם השונות, שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות", דורגה אריתריאה בין 2005 ל-2010 כאחת משלוש המדינות המגבילות ביותר את חופש העיתונות, מבין כ-170 מדינות שנסקרו, וב-2011 ו-2012 דורגה במקום האחרון מבין מדינות העולם.[12]
  • חופש הביטוי: חלים איסורים והגבלות על התקהלות, התאגדות וחופש הביטוי. העברת ביקורת פומבית על המשטר עלולה להסתיים במאסר ללא משפט. אלפי מתנגדי משטר נעדרים, אך הממשלה מכחישה את קיומם של אסירים פוליטיים.[13]
  • שירות צבאי: על כלל האזרחים, גברים ונשים, חלה חובת שירות בצבא, שבאופן רשמי מוגבלת ל-18 חודשים, אולם עשויה להיות מוארכת בתקופות משבר. בפועל מאז שנת 1998 תהליך השחרור ארוך ומסובך ותקופת השירות עשויה להיות מוארכת אף לתקופה של עשור ויותר.[14] אולם ביולי 2018 ממשלת אריתראה הודיעה לחיילים החדשים שבעקבות הסכם השלום עם אתיופיה הם יחויבו ב-18 חודשי שירות בלבד.[15] אזרחים המסרבים לשרת בצבא או נמלטים ממנו נעצרים, מעונים ואף נרצחים. המדינה מתנכלת גם למשפחותיהם של עריקים ומטילה עליהן קנסות ועונשי מאסר. השירות הצבאי אינו מוגבל לעיסוקים צבאיים, והוא מתואר על ידי ארגוני זכויות אדם כעבודת כפייה בשכר זעום.[13] הממשלה טוענת שתוכנית השירות מפצה את המחסור בהון במדינה ומפחיתה את התלות בסיוע זר.
  • חופש הדת: מותרות ארבע דתות בלבד: הכנסייה האורתודוקסית האריתראית (שפרשה מן הכנסייה האורתודוקסית האתיופית), הנצרות הקתולית, הכנסייה הלותרנית האריתראית, והאסלאם הסוני. מאמיני כל דת אחרת נרדפים ועלולים להיאסר ללא משפט ולהיחשף לעינויים. אלפים מהם נמלטו מן המדינה.[16]
  • תנאי מאסר: אסירים מוחזקים בבורות בבטן האדמה או במכולות, שבחשיפה לשמש מגיעות לטמפרטורות מסכנות חיים. עינויים נפוצים בבתי הכלא, ומשמשים לצורך חקירה וענישה ללא פיקוח משפטי. אסירים רבים מדווחים על קשירה באמצעות חבלים בתנוחות בלתי אנושיות למשך זמן רב, במקרים רבים מעל לשבוע. אל העינויים הפיזיים מתווספים עינויים פסיכולוגיים, כגון מניעת שינה והמצאות בתנאים בלתי אנושיים.[17]

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי אריתריאה-אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 פתחה אריתריאה במלחמה עם אתיופיה, בטענה כי האחרונה חרגה מהגבולות שנקבעו לה בתקופת השלטון הקולוניאלי האיטלקי (1890—1941). במלחמה נהרגו כ-70 אלף בני אדם והיא נחתמה בהסכם בשנת 2000.[18]

למרות ההסכם המשיכו שתי המדינות להתעמת מדי פעם כיוון שאתיופיה סירבה לקבל את תנאי ההסכם שמוסר לאריתריאה יעדים אסטרטגיים, בהם עיירת הגבול באדמה, והמשיכה להחזיק באותם יעדים.

ביוני 2018 אתיופיה הודיע שהיא מקבלת את תנאי הסכם השלום עם שכנתה במלואם.[19]

יחסי אריתריאה-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אריתריאה-ישראל

ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם אריתריאה. נשמעות טענות כי שתי המדינות מקיימות קשרים ביטחוניים ובדצמבר 2012 דווח בארצות הברית כי ישראל מחזיקה בסיסים צבאיים באריתריאה - תחנת האזנה על הר אמבה סאווארה ומעגנים באיי דהלכּ שבים האדום,[20] אף על פי שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה על אריתריאה אמברגו נשק וסנקציות נוספות. בשנים האחרונות הצטננו היחסים בין המדינות, במקביל להרעת הקשרים בין אריתריאה לארצות הברית על רקע תמיכתה של האחרונה באתיופיה.[21] הנשיא אפוורקי טופל בישראל פעמיים נגד מלריה; טיפל בו ד"ר אפרים סנה.

בין השנים 2006 ועד 2012, הסתננו לישראל דרך סודאן ומצרים כ-35,000 אזרחים אריתראים. עם סיום הקמת הגדר על גבול מצרים בשלהי 2012, תופעה זו נפסקה כמעט לחלוטין. מרבית המסתננים האריתראים נמצאים במדינות השכנות לאריתריאה - בעיקר בסודאן ובאתיופיה.[22] עד תחילת שנת 2013 ישראל לא איפשרה לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. בתחילת שנת 2013, למסתננים שהיו כלואים תחת החוק למניעת הסתננות ניתנה אפשרות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, מדינת ישראל החלה לאפשר לאריתראים מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט אף הם.[23]

נכון ליוני 2014, מדינת ישראל הכירה רק בשני אריתראים כפליטים והיא דוחה על הסף בקשות מקלט של אריתראים שנסו ממולדתם בשל הימנעות משירות בצבא אריתריאה או בשירות הלאומי.[24] דחיית בקשות זו מנוגדת להנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ביחס לעריקים מצבא אריתריאה, ואינה תואמת את מדיניותן של רוב מדינות העולם, למעט שווייץ ובריטניה.[25][26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Eritrea". U.S. State Department. אורכב מ-המקור ב-25 May 2011. 
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-18 ביולי 2016
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 בספטמבר 2017
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-19 במאי 2018
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  6. ^ הזמנה לתערוכה על סגנון האדריכלות של אסמרה (באנגלית)
  7. ^ ניו יורק טיימס, ג'פרי גטלמן, קרב הננסיות של קרן אפריקה: עימות בין ג'יבוטי לאריתריאה, באתר הארץ, 28 במאי 2008
  8. ^ U.S. Department of State, Background Note: Eritrea
  9. ^ ידיעה באתר סוכנות הידיעות רויטרס, 13 באוקטובר 2014
  10. ^ טבלה המבוססת על נתוני 2011–2013
  11. ^ ראו דרוג מדינות אפריקה לפי מדד הפיתוח האנושי נכון לשנת 2015
  12. ^ PRESS FREEDOM INDEX 2010, באתר "עיתונאים ללא גבולות"
  13. ^ 13.0 13.1 רקע על אריתראה, באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"
  14. ^ [1] Eritrea won't shorten national service despite migration fears leftright 6/6leftrigh
  15. ^ שינוי היסטורי: "סוף לשירות הצבאי הבלתי מוגבל באריתריאה", באתר ערוץ עשר, 24 ביולי 2018
  16. ^ ישי הלפר, הכלא הגדול באפריקה - גיוס לכל החיים, עינויים ועבודות כפייה: כך נראים החיים באריתריאה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2012
  17. ^ תקציר הדו"ח "אריתריאה : 20 שנות עצמאות, אבל עדיין אין חופש" באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"
  18. ^ ענבל בן יהודה, מלחמת הסחות דעת בגבול אתיופיה-אריתריאה, הפורום לחשיבה אזורית, 18 באוגוסט 2016
  19. ^ רוצה שלום: אתיופיה מתפייסת עם אריתריאה, באתר ynet, 6 ביוני 2018
  20. ^ אנשיל פפרדיווחים: איראן וישראל מחזיקות בסיסים באריתריאה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2012
  21. ^ יוסי מלמןהברחת הנשק הוסיפה להידרדרות היחסים בין ישראל לאריתריאה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2011
  22. ^ דיווח באתר משמר זכויות האדם
  23. ^ אילן ליאור, ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה, באתר הארץ, 8 בינואר 2014
  24. ^ אילן ליאור, אחרי כ-1,000 בקשות מקלט, ישראל הכירה לראשונה בשני פליטים אריתריאים, באתר הארץ, 27 בינואר 2014
  25. ^ UNHCR Eligibility Guidelines for Assessing the International Protection Needs of Asylum-Seekers from Eritrea, April 2011
  26. ^ Swiss vote for tougher asylum laws amid spike in refugee numbers, 10 ביוני 2013.