ארכאולוגיה של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיינו גם בפורטל

P Archaeology3.png

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב מוקדש לגילוי תרבויות העבר המפוארות בארץ ישראל, מצרים, סוריה, עיראק, לבנון ואנטוליה, וביניהן שומר, אכד, מצרים העתיקה, אשור, בבל, פרס העתיקה החתים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, תרבויות כנען, אוגרית, צור וצידון. הפורטל מוקדש גם לאישים, לאתרי החפירה, ולמתודולוגיה המדעית של הארכאולוגים העוסקים בחקר תרבויות המזרח הקרוב.


ארכאולוגיה של ארץ ישראל הוא תחום מיוחד ומתמחה במדע הארכאולוגיה המתמקד בחקר, ניתוח ותיעוד של ממצאים ומידע הנאסף בחפירות ארכאולוגיות באזור הידוע כארץ ישראל או ארץ הקודש במטרה להבין את מקורות התרבויות והחברות האנושיות שהתקיימו באזור זה בעת העתיקה. ארכאולוגיה של ארץ ישראל מסייעת בהעמקת המחקרים העוסקים בתולדות ארץ ישראל, תולדות עם ישראל אך גם בהבנת שורשי הנצרות.

העניין הרב שעוררה ארץ ישראל כערש התרבות היהודית-נוצרית הביא חוקרים וחופרים, מחלוצי מדע הארכאולוגיה לערוך חפירות באתרים היסטוריים- תנ"כיים בארץ ישראל ותוך כדי כך לגבש את יסודות המחקר ולהניח את היסודות לארכאולוגיה המודרנית.

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל

ארכאולוגיה של ארץ ישראל מקיפה את תחום הזמן של הפעילות האנושית בארץ ישראל החל מהפרהיסטוריה ועד לסוף ימי הביניים ותחילת עת החדשה, מעצם הגדרה זו מדובר בתחום מחקר כללי המתפצל לתחומי משנה מתמחים על פי תקופות מצומצמות יותר. תחום המשנה העיקרי היא ארכאולוגיה מקראית המתמקדת בתקופות המקבילות לסיפור המקראי: תקופת האבות, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, והממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה כדי לשחזר את תולדות עם ישראל והעמים השכנים ביתר דיוק ובמקביל למחקר ביקורת המקרא.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארץ ישראל

ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כדרומו של הלבנט, רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון, ברוחב ממוצע של כ-200 ק"מ, ובאורך של כ-667 ק"מ, ומקיף את שטחה של מדינת ישראל החלק המזרחי של ירדן וחלקים מלבנון וסוריה. האזור הידוע כארץ ישראל מקביל פחות או יותר לשטח הגאוגרפי המכונה בערבית א-שאם (الشأم). בפי נוצרים ויהודים מקובל לכנות את ארץ ישראל "ארץ הקודש". כינוי זה קיים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל.

בהתאם למקום, לזמן ולאקלים הפוליטי-דתי, יש שימנעו משימוש בשם "ארכאולוגיה של ארץ ישראל" ויעדיפו במקום זה שמות חופפים יותר ופחות כגון: ארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום, ארכאולוגיה של ארץ הקודש, ארכאולוגיה של המרחב הסורי-פלסטיני וכדומה.‏‏[1]

היסטוריה של המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר הרגשי-דתי העמוק של יהודים, נוצרים ומוסלמים לארץ הקודש שמבוסס על הטקסט התנכ"י היה המניע המרכזי לחקר עתיקות ארץ ישראל. עוד בימי קדם נערכו פעולות ראויות לציון, לחשוף ולשמר אתרים בעלי חשיבות. במאה הרביעית יזמה פלוויה יוליה הלנה, אימו של קונסטנטינוס הראשון חפירות בירושלים ובית לחם במטרה לחשוף ממצאים הקשורים לחיו ומותו של ישו, מגמה זו התחזקה בתקופה הצלבנית כאשר אנשי דת נוצרים ואצילים אירופאים חיפשו וזיהו - לעתים קרובות באופן מוטעה - אתרים מהתנ"ך והברית החדשה בכל רחבי ארץ ישראל.

עידן הנוסעים-חוקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר של ארץ ישראל החל לקרום עור וגידים כאשר אנשי רוח תרו בארץ הקודש ופרסמו ספרי מחקר על טיוליהם. בין הידועים והחשובים בספרים אלו הוא כפתור ופרח, חיבור הלכתי של רבי אשתורי הפרחי שחובר במאה ה-14, בניגוד לנוסעים אחרים שביקרו בארץ ישראל בימי הביניים, אשר תיארו בעיקר את האתרים המיושבים ביהודים ומצויים על "דרך המלך", שוטט ר' אשתורי גם במקומות נידחים, ומכאן חשיבותו המיוחדת כראשון חוקרי ארץ ישראל. הוא מברר את גבולותיה ההיסטוריים של ארץ-ישראל, חלוקתה לשבטים, הטופוגרפיה של ירושלים, במהלך מסעו זיהה 180 מקומות ששמותיהם מוזכרים במקרא במשנה ובתלמוד.

חוקר אחר היהפליקס פברי, נזיר דומיניקני, צליין וכותב ספרי מסעות. עלה לרגל לירושלים פעמיים. פעם ראשונה בשנת 1480 ופעם שנייה בין השנים 1483 - 1484. פרסם שני ספרי מסעות, האחד הוא דוח קצר יחסית, בגרמנית, של ביקורו הראשון, והשני ספר ארוך ומפורט בלטינית. ספר זה הוא אחד ממדריכי הצליינים המפורטים והמדויקים ביותר שיצאו באותה התקופה.

תקופת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפיצת הדרך הבאה אירעה במהלך התקופה העות'מאנית עם פתיחת האימפריה להשפעות אירופאיות והתגברות זרם המבקרים בארץ הקודש ששאב עידוד מעידן הנאורות, תנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. עם זאת ההתחלה של המחקר הארכאולוגי הייתה בעייתית וחלק מהחופרים חיפשו אוצרות ועושר אישי בעוד האחרים נאבקו בהיעדר כל שיטות מחקר וגרמו נזק לאתרי החפירה.

הסטר לוסי סטנהופ, אשת חברה בריטית. חפרה בשנת 1815 באשקלון במטרה למצוא אוצר, הייתה האדם הראשון שנעץ את חפירה באדמת ארץ ישראל, כדי לחשוף עתיקות, כאתר לחפירה נבחר השטח הסמוך למסגד. החפירה העלתה שרידי עמודים וכותרות וחרסים רבים, להם התייחסה הליידי בביטול. גולת הכותרת של ממצאי החפירה היה פסל שיש גדול, חסר ראש, של גבר עטוי שריון מן התקופה הרומית שנותץ, אף על פי שמעין חפירה הייתה כאן, אין היא נחשבת בתולדות הארכאולוגיה של ארץ ישראל ליותר מקוריוז.

לואי פליסיאן דֶה-סוֹסִי היה ארכאולוג צרפתי בן המאה ה-19 הידוע כיום בזכות חפירותיו באתרים שונים בירושלים, לרבות קברי המלכים, סקר ראשון של מצדה ושירטט מפה של מצדה והמחנות הרומים הסמוכים. דה סוסי ניסה את כוחו במציאת לוחות הברית בהר נבו, וסקר את שרידי ארמון משפחת בני טוביה בעראק אל-אמיר בירדן. עושר הפרטים המופיעים בספרו הותיר ספקנות רבה בלב הקוראים, שסירבו להאמין לממצאיו, עד כדי כך שהצלם אוגוסט זלצמן בילה שישה חודשים בארץ ישראל על מנת לצלם את השרידים שתיאר דה סוסי. היה זה יישום חדיש לזמנו של אמנות הצילום לצרכים ארכאולוגיים.

אדוארד רובינסון, מחשובי חוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 בשנים 1838 ו-1852 יצא לשני מסעות מחקר ממושכים בארץ ישראל, בניסיון לאתר ולזהות אתרים מקראיים. רובינסון חשף את מסתריה של נקבת השילוח הקדומה בעיר דוד, וקדם בכך לצ'ארלס וורן. בשנת 1838 גילה את קשת רובינסון, הקרויה על שמו. במסעו הראשון, בסיור בנגב בשנת 1838, גילה את חשיבותה הארכאולוגית של באר אברהם בבאר שבע. הוא המשיך דרומה והגיע עד חורבות ניצנה, אותן זיהה בטעות כעבדת העתיקה. אף שטעה בזיהויו הותיר רובינסון תיאור מפורט וראשוני של עתיקות ניצנה על כל חלקיה, כולל האקרופוליס ועליו מצודה ושתי כנסיות עתיקות. רובינסון זיהה מקומות רבים בארץ ישראל, המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, ביניהם גם כפרים ערבים שהוקמו על חורבות יישובים ישראלים קדומים.

בחסות הקרן לחקר ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי 1865 התכנסה קבוצה של אנשי האקדמיה והכנסייה בחדר "ירושלים" שבאוניברסיטת אוקספורד, והחליטו להקים את הקרן לחקר ארץ ישראל. מושב היסוד התקיים ב-22 ביוני של אותה שנה, והוכרזו מטרות הקרן: חקירת ארץ־ישראל ממדעית מעמיקה של ארץ ישראל ובעיקר חקירה היסטורית וארכאולוגית. גולת הכותרת של פעילות הקרן הייתה מפעל המיפוי הגדול שלה, בה מופתה כל ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן, מנהר הליטני שבצפון ועד נחל באר שבע שבדרום.

המשלחת הראשונה

צ'ארלס וילסון שהיה מחלוצי מחקר ארץ ישראל המודרני ומראשי הקרן לחקר ארץ ישראל. יצא באוקטובר 1864, לירושלים בראש הצוות ההנדסי הבריטי לצורך מיפוי העיר ירושלים. משימה זו הושלמה ב-1865, כאשר הוציא לאור את המפה המודרנית הראשונה של העיר, אשר הצטיינה בדיוקה הרב. במהלך המיפוי התחיל וילסון לעסוק בחפירות ארכאולוגיות. הוא היה הראשון לרשום ולתעד באופן מדעי ומדויק ממצאים סביב להר הבית. ב-22 בנובמבר 1865 יצא וילסון למשימתו השנייה במסגרת הקרן לחקר ארץ ישראל מטרת המשימה הייתה למפות את האזור שממזרח להר הלבנון. הסקר כלל התחקות הידרוגרפית אחר מקורותיו של הנהר הירדן וחפירות ארכאולוגיות באתרים הקשורים לנצרות, כגון בכפר נחום.

המשלחת השניה

בפברואר 1867, נשלח צ'ארלס וורן לארץ ישראל על ידי הקרן הבריטית לחקר ארץ־ישראל לחקור את ארץ ישראל וירושלים. בעיר דוד, וורן גילה פיר המתחבר לנקבת חזקיהו, הנקרא כיום פיר וורן. ממצאיו שבסביבות הר הבית כללו את שער וורן ואת 'אולם החשמונאים' השייכים כיום למתחם מנהרות הכותל, ומיפוי בורות המים אשר בהר הבית. ממצאיו פורסמו באיחור רב, כאשר פורסם סקר ארץ-ישראל המערבית ב-1884, ובו כרך שנכתב בשיתוף על ידי וורן וקלוד קונדר, המסכם את מחקריו של וורן בירושלים, יחד עם מחקריו של צ'ארלס וילסון שקדם לו בשנתיים, וחוקרים שונים שבאו לאחריו.

פלינדרס פיטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור סר ויליאם מתיו פלינדרס פיטרי היה אגיפטולוג אנגלי, חבר בחברה המלכותית וחלוץ המתודולוגיה של הארכאולוגיה השיטתית המודרנית, הראשון שניסח את עקרונות הארכאולוגיה המודרנית ויישם אותם בעבודתו בארץ ישראל. לאור זאת, נחשבות חפירותיו כחפירה המדעית המודרנית הראשונה בארץ ישראל.‏‏[2] אחד הגילויים החשובים ביותר שלו הוא אסטלת ישראל, כתובת מצרית המזכירה את השם "ישראל". זהו האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר שנמצא לשם זה. פיטרי ראה גילוי זה כחשוב ביותר בכל שנות עבודתו.

פיטרי שהה בארץ ישראל בשתי תקופות נפרדות. בפעם הראשונה הגיע לארץ ישראל בשנת 1890, בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית. הוא הוזמן על ידי הקרן לחקר ארץ ישראל במטרה לחפש ולמצוא את לכיש, אותו זיהה בטעות כתל חסי. החפירה התנהלה בתקופת השלטון העות'מאני, שהיה לרוב עוין וחשדן כלפי כל עבודה מדעית הקשורה לחפירה באדמה, והקשה מאוד על הארכאולוגים בקבלת הפירמן המאשר להם לחפור. בחפירות נחשפה חומת לבני בוץ עבה מאוד. הוא חפר 79 בורות בדיקה, ותיארך את הממצאים ל-1700 לפנה"ס. פיטרי קרא לתקופה: "התקופה האמורית". הזיהוי של פיטרי נשאר תקף עד מציאת מכתבי לכיש בשנת 1935 (על ידי ג'יימס לסלי סטרקי, תלמידו של פיטרי), אשר זיהו את לכיש בתל אֶ דֻוֵיר‏.‏[3]

מוסדות אירופאיים לחקר ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר של הארכאולוגיה של ארץ ישראל התקדם עם ייסוד מוסדות מחקר קבועים של מוסדות אקדמאים אירופאים, מוסדות אלו ליבו את העניין בארצות המוצא והזינו את התורמים והחוקרים בממצאים מלהיבים חדשות לבקרים. הפוליטיקה הבינלאומית במהלכה התחרו המעצמות על השפעה בשטחי האימפריה הע'ותומנית המתפוררת האיצה את פעילות מוסדות המחקר כשלוחה נסתרת של הפעילות הדיפלומטית.

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ארץ ישראל על ידי האימפריה הבריטית בשנת 1918 הביא את ארץ ישראל אל תוך המאה העשרים באחת. מיד עם שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה שלטונות המנדט הבריטי, שראו עצמם כממשיכי דרכם של הצלבנים וכן של בני ישראל, גילו עניין רב בגילוי עברה ההיסטורי של ירושלים וארץ ישראל וטיפוח המחקר הארכאולוגי בארץ. לאחר כינון הממשל הבריטי בחודש יולי 1920, מינה הממשל הבריטי האזרחי על ארץ-ישראל את פרופ' ג'ון גרסטנג, מאוניברסיטת ליברפול להקים את מחלקת העתיקות. פעולתו בארץ הייתה כפולה. מצד אחד פעל להקמתו של בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים (לקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל לא היה בסיס פעולה מקומי); ומצד שני, לסייע לשלטונות המנדט להקים את מחלקת העתיקות. ואמנם ב- 14 ביולי 1920 אישר הנציב העליון את הקמתה של מחלקת העתיקות. המחלקה סונפה למחלקת העבודות הציבוריות (Public Works Department). במקביל למחלקת העתיקות הוקם גוף מייעץ היא המועצה הארכאולוגית.

בשנת 1926 התרחש חידוש נוסף בתחום הפעילות המדעית הארכאולוגית בארץ כאשר קיימה מחלקת העתיקות קונגרס בינלאומי.

הקמת מוזיאון רוקפלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התבססות שלטון המנדט והתגברות המחקר המדעי בארץ החלו ממצאים ארכאולוגיים להיערם במשרדי מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. תוכנית מפורטת למוזיאון מרכז מחקר ומרכז לוגיסטי בירושלים הוגשה בשנת 1924. הארכאולוג ואגיפטולוג ג'יימס הנרי ברסטד (James Henry Breasted) המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו (Chicago Oriental Institute) גילה עניין בפרויקט המוזיאון ושכנע את המיליונר האמריקני הנודע ג'ון ד. רוקפלר, הבן לתרום שני מיליון דולר להקמת המוזיאון בירושלים ולאחזקתו. תרומתו של רוקפלר, שהוכרזה במכתב אל הנציב העליון, הלורד הרברט פלומר, ביום ה 13 באוקטובר 1927, נחלקה לשניים: מחצית הסכום נועדה להקמת הבניין, ומחציתו השנייה הושקעה בקרן, שנועדה לממן את הפעילות השוטפת. עם הקמתו של המוזיאון בסוף שנת 1937 ומעבר מחלקת העתיקות המנדטורית אליו, היה זה המוסד היחיד מבין מוסדות הממשל שהיו בידיו בניין ראוי לשמו ותקציב נדיב לשם פעילות יום יומית.

רוברט מקאליסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט מקאליסטר היה ארכאולוג בריטי שנשלח לארץ-ישראל מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל כדי לשמש עוזרו של פרדריק ג'ונס בליס בחפירות בארבעה תלים באזור השפלה, חפירות שנועדו בין היתר כדי לאתר את גת-פלשתים. השניים חפרו במרשה-(תל צנדחנה), תל צפית-(תל אל-צאפי), תל גודד- (תל אל-ג'ודידה) ובעזקה-(תל זכריה). בשנים 1909-1900 ניהל את הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ובשנים 1905-1902 ו-1909-1907 ערך חפירות מקיפות ביותר באתר תל גזר, מיקומה של גזר המקראית. חפירתו של מקאליסטר בגזר, לבד מתוצאותיה וממצאיה, הפכו גם לנקודת ציון בתחום המתודולוגיה הארכאולוגית בארץ, שהכל משתדלים ללמוד ממנה לקח. תל גזר הוא תל מקראי מן הגדולים בארץ. שטחו, בראשו, כ100- דונם. מקאליסטר חפר למעלה ממחצית שטח התל, ובחלק גדול משטח החפירה ירד מפני השטח ועד לסלע, ובסך הכל היקף עבודה עצום בממדיו. מקאליסטר "פרס" את התל בפסי חפירה צרים וארוכים כשהוא חופר שטח צר וארוך ושופך את העפר והמבנים שפרק לפס החפירה הקודם, וכן הלאה. באופן זה חפר שלושים שטחי חפירה צרים וארוכים שהפכו את התל על פניו. אחד הלקחים שעולים מן החפירה הזו, היא העובדה שמקאליסטר חפר חלק גדול מדי של התל. חפירתו עשויה להמנות בין החפירות שניתן לכנותן "חפירות טוטאליות", שכן כילתה חלק ניכר של התל. ממצאיו פורסמו בשנים 1912-1911 בשלושה כרכים תחת השם "The Excavation of Gezer", אחד ממצאיו המפורסמים היה לוח גזר.

בין שתי מלחמות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירות הארכאולוגיות בארץ ישראל, בראשות מכוני המחקר המקומיים והבינלאומיים קיבלה תאוצה ניכרת בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה והיא ידועה גם כתור הזהב של החפירות בארץ ישראל [4] בתקופה זו ערכה קרן לחקר ארץ ישראל חפירות באשקלון (1920-1921) ושומרון (1931-1935) המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו החל לחפור בתל מגידו (1925 -1939) וחוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה החלו לחפור בבית שאן (1921-1933). חוקרים מהחברה אוריינטלית אמריקאית חפרו בתל בית מירסים (1926-1932). משלחת מטעם מוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק חפרה את המבצר הצלבני המונפורט (1926).

החפירות האינטנסיביות ביותר נוהלו על ידי פלינדרס פיטרי החל משנת בשנת 1926 הוא ערך סדרת חפירות בדרום ארץ ישראל ובצפון סיני וערך סקרים ארכאולוגיים בעבר הירדן. בין השנים 19261938, חפר פיטרי בארבעה אתרים. בשנים 19261927 חפר פיטרי בתל ג'מה. בין השנים 19281930 חפר פיטרי בתל אל-פארעה, בקצה הצפוני של התל, על גבי הסוללה החיקסוסית, חשף פיטרי בניין מפואר שכינויו "בית המושל", בניין עם חצר מרוצפת מוקף חדרים, כולל כיריים. סביב התל חשף פיטרי שמונה שדות קבורה הכוללים מאות קברים. בין השנים 1930-1934 ו-19371938 חפר פיטרי בתל אל-עג'ול הנמצא ליד עזה. החפירה נערכה במסגרת בית הספר הבריטי לארכאולוגיה במצרים.

תלמידו של פיטרי ג'יימס לסלי סטרקי חפר בשנת 1932 בתל אֶ דֻוֵיר אשר זוהתה לאחר מכן כלכיש המקראית, עיר חשובה בממלכת יהודה. החפירות התנהלו עד שנת 1938. הממצאים העיקריים כללו מקדש מתקופת הברונזה המאוחרת, פיר גדול, קיר חיצוני מדופן, שער העיר, בנין מנהלי גדול מתקופת ממלכת יהודה ומקדש השמש מהתקופה הפרסית והליניסטית. אחד הממצאים החשובים ביותר שלו היו "מכתבי לכיש".

יריעת המחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל הורחבה באופן ניכר בעקבות עבודתה של דורותי גארוד שחפירותיה בארץ ישראל חשפו את עברה הפרהיסטורי של הארץ. גארוד הגדירה את התרבות הנאטופית, תרבות ייחודית של ציידים-לקטים על סף המהפכה החקלאית, במערת שוקבא ביהודה ובמערת הנחל בנחל מערות. [5] גולת הכותרת של עבודתה הייתה חפירת מערות האדם הקדמון שעל הר הכרמל (1929-1934). על המדרון המערבי של הכרמל, במערת תנור נחשף שלד של אשה ניאנדרטאלית, שנחשב "אחד ממאובני אנוש החשובים ביותר שנמצאו אי-פעם" [6], במערת תנור גארוד חשפה גם רצף ארוך ביותר (לפחות חצי מיליון שנה) של תרבויות פלאוליתיות: התרבות האשלית, התרבות האשלו-יברודית והתרבות המוסטרית. במערה אחרת בנחל מערות, מערת הגדי (א-סחול), גילתה גארוד את שלדיהם המאובנים של בני אדם בעלי אנטומיה מודרנית (הומו ספיינס), מלפני כמאה אלף שנה (התרבות המוסטרית). בשנת 1935 חפרה גארוד באזור גשר בנות יעקב וגילתה כלים אופייניים לתרבות האשליית הקדומה, מלפני 780,000 שנה.

פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאו את תנופת החפירות לכדי עצירה כמעט מוחלטת.

מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 וחלוקת ארץ הקודש בין שתי גדות נהר ירדן עם ממלכת ירדן קטע את המחקר הסימולטני והרציף של ארץ ישראל. בממלכה הירדנית, שמשאביה האקדמיים לא אפשרו מחקר ארכאולוגי על ידי מוסדות מקומיים המשיך איש מדע בריטי ג'רלד לנקסטר הרדינג לעמוד בראש מחלקת העתיקות הירדנית שמשרדיה שכנו ברבת עמון ובירושלים המזרחית שסופחה לירדן בשנת 1950. החפירות בעבר הירדן בוצעו על ידי מכוני המחקר הבינלאומיים, מכון המחקר האמריקאי חפר בתל בלטה (1956-1964), בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים בראשות קתלין קניון חפר ביריחו (1952-1958) ובירושלים (1961-1967), בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, בפיקוחו של החוקר הצרפתי רולאן דה וו. חפר בתל אל פארעה (הצפוני) (1946-1960) ובמערות קומראן (1951_1956).

1948 עד 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל זכתה הארכאולוגיה של ארץ ישראל לפריחה, הדחף המרכזי היה הצורך לחשוף ולבסס את המיתוסים הציוניים והרקע היהודי של מדינת ישראל עם העבר ההיסטורי. במהלך מלחמת העצמאות, כשירושלים הייתה נתונה במצור, נתמנו הארכאולוגים ד"ר עמנואל בן דור וד"ר בנימין מייזלר לשמש כקצינים לארכאולוגיה ליד מפקדת מחוז ירושלים. עם הכרזת ההפוגה הראשונה הצטרף אליהם קצין שלישי, ד"ר שמואל ייבין, וב-26 ביולי 1948 הוקמה מחלקת העתיקות הישראלית. פעילותה של המחלקה התבססה על פקודת העתיקות המנדטורית. ובשנת 1955 הועברה המחלקה למשרד החינוך והתרבות בתור אגף. החפירות והמחקר תואמו על ידי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה שנוסדה ב-6 בספטמבר 1913 ומאז ובמשך שנות קיומה ארגנה החברה את מרבית החפירות הארכאולוגיות שנערכו במדינת ישראל, החברה רשומה כמוסד ציבורי ופועלת כמוסד ללא כוונת רווח. היא מנוהלת על ידי ועד מנהל ומועצה בהם מיוצגים כל המכונים לארכאולוגיה של האוניברסיטאות, רשות העתיקות ומוזיאונים לעתיקות במדינת ישראל.

באוקטובר 1948 החלה משלחת מטעם החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ומוזיאון תל אביב לחפור בתל קסילה, הייתה החפירה הארכאולוגית הראשונה שבוצעה במדינת ישראל לאחר קבלת עצמאותה. החפירות נמשכו בשנים 1950, 1951 וב-1959. חפירות נוספות התקיימו בין השנים 1971-1974 ובין 1982 ועד ראשית שנות ה-90, בראשותו של עמיחי מזר ובאלה נחשף אזור המקדשים ביישוב הפלישתי הקדום.

העניין הגדול והמאמץ האקדמאי הולידו משלחות וחפירות בקנה מידה גדול בתמיכת המדינה ולעתים תוך שימוש במשאבים לאומיים תוך שימוש בצה"ל וגופים אחרים לצרכים לוגיסטיים. יִגָּאֵל ידיןשהיה מפקד הצבא בפועל בימי מלחמת העצמאות, הרמטכ"ל השני של צה"ל הפך עם שחרורו מצה"ל לארכאולוג. ב-1963 מונה לפרופסור מן המניין במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית וב-1964 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

כארכאולוג ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר – תל חצור בה נחשפה העיר הכנענית בחפירה שיתה "בית ספר שדה" לארכאולוגים הישראלים. בנחל חבר חפר ידין את מערת האגרות במצוק הצפוני, בשנים 1960 ו-1961. הממצאים מתקופת מרד בר כוכבא, שעליו היה ידוע מעט יחסית למרד הגדול, כללו סלים, כלי ברונזה וזכוכית, בגדים ושלדי אדם; אך הממצא המעניין ביותר היו התעודות הכתובות. במצדה חפר ידין בשנים 19631965, וחשף את מבצרו המפואר של הורדוס ואת שרידי המערכה והמצור במהלך המרד הגדול, חפירה זו נערכה תוך גילוי עניין ציבורי רב ובסיכומה התבסס מקומו של אתר מצדה כנדבך חשוב באתוס הציוני.

בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתרם לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. כיום ניתן לראות קוים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ.

בהקדמה למהדורה האנגלית של האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל מציין הארכאולוג ניל אשר סילברמן כי במהלךם חפירות אלו ובתום התקופה החלה להסתמן מגמה במחקר הארכאולוגי הישראלי של ארץ הקודש מול המחקר האמריקאי המקביל, לדבריו המחקר הישראלי הונע על ידי תפיסה לאומית ואף סקטוריאלית שראתה את הממצאים הארכאולוגיים דרך פרשנות תנכ"ית והתרכזה בפרשנות ארכיטקטונית של הסטרטיגרפיה בעוד המחקר האמריקאי התמקד בכרונולוגיה של הסטרטיגרפיה כדרך להרחיב את הפרספקטיבה המקראית. [7]

במאמר על הזיקה בין המחקר הארכאולוגי לכתיבת ההיסטוריה של ראשית ישראל כותב עמיחי מזר [8]על התקופה הנדונה כי המחקר על תולדות עם ישראל עד לשנות השישים של המאה העשרים נשען על 3 צירים מרכזיים: הזיקה בין ההיסטוריה המקראית לבין מקורות כתובים החיצוניים לתנ"ך, ניתוח המקורות ההיסטוריים שבמקרא והזיקה בין מקורות אלו לממצאים הארכאולוגיים. חיבורים מדעיים נכתבו תוך "הסתמכות מרבית על המקורות המקראיים" על פי המאמר, בתשתית המחקר עמדה ההסכמה הכללית שראתה את ההיסטוריוגרפיה המקראית כבסיס אמין והממצא הארכאולוגי שובץ בתפיסה זו ללא היסוס.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים ותוצאותיה השפיעו באופן ישיר על המחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל. שטחים נרחבים בעלי חשיבות למקר המדעי ובהם ירושלים המזרחית והעיר העתיקה, חבלי יהודה ושומרון וחצי האי סיני עברו לשליטת מדינת ישראל. המחקר הארכאולוגי בשטחים אלו הוכפף לקצין מטה בממשל צבאי והחל משנת 1981 במסגרת המנהל האזרחי, שאלת מעמדם החוקי של רשויות העתיקות הישראלית והירדנית נותר מעורפל. היקף המחקר גדל פלאים ואל הפקולטות לארכאולוגיה הוותיקות בירושלים נוספו פקולטות באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואוניברסיטת חיפה, אליהן נוספו מכוני מחקר נוספים מחוץ לישראל.

בשנת 1970 פירסמה החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה את "האנציקלופדיה לחפירות ארכאולוגיות בארץ-ישראל" אנציקלופדיה זו יצאה בשני כרכים, בעריכתו של בנימין מזר וצוות עורכי-משנה והכילה מידע לגבי אתרים שנחפרו עד שנת 1968. בשנת 1992 הוציאה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה את האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל. האנציקלופדיה יצאה לאור בשפה העברית. בארבעה כרכים ומכילה מידע ארכאולוגי על 270 אתרים שנחפרו בארץ ישראל מתחילת החפירות במאה ה-19 ועד למועד הכנת האנציקלופדיה. בשנת 1993 יצאה המהדורה באנגלית בארבעה כרכים המקבילים לכרכים בעברית. בשנת 2008 יצא כרך חמישי באנגלית הכולל עדכון של אתרים שהופיעו במהדורה של שנת 1993 וכן אתרים חדשים.

איחוד שטחי ארץ ישראל בגדה המערבית של נהר הירדן תחת שלטון מדינת ישראל הפיח רוח חדשה במחקר עצמו, סקרים ארכאולוגיים מקיפים של יהודה, שומרון, הגולן וסיני במסגרתם תועדו כל השרידים הנראים על פני השטח. ממצאי הסקרים הובילו לחפירות באתרים שהיו מחוץ לתחומי הישג ידה האקדמיה הישראלית בתקופה שלפני המלחמה. כך בשנת 1968, חשף סקר בראשות יצחקי גל, את מיקומה של גמלא העתיקה בשנים 1976 עד לשנת 1991 נערכו במקום חפירות בראשות הארכאולוג שמריהו גוטמן, שהיה גם מחוקרי מצדה, במהלכן נחשפו בית הכנסת, בתי מגורים, ביצורי העיר ועדויות למלחמה האחרונה שלה.

עיקר המאמץ הוקדש לחפירות בתחום האגן הקדוש של ירושלים, תוך ניצול תנופת הבנייה מחדש של חלקים ניכרים ממזרח ירושלים ובעיקר בתוך הרובע היהודי שהריסותיו פונו והוא נבנה מחדש. באפריל 1968 הפקיעה המדינה את שטח הרובע היהודי, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה. השנים הראשונות לאחר המלחמה הוקדשו לסקר ארכאולוגי ולחפירות הצלה מקיפות, שלא היו אפשריות אילו היה הרובע מאוכלס או בנוי. הרובע היהודי נחפר ביסודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, הממצאים הקדומים ביותר הם מירושלים בתקופת בית ראשון, והם כוללים את החומה הרחבה והמגדל הישראלי. הבית השרוף והפרוור ההרודיאני מימי ירושלים בתקופת בית שני. כנסיית הניאה והקארדו מירושלים בתקופה הביזנטית.

אתר נוסף שחפירתו החלה לאחר 1967 היה מתחם עיר דוד שהחפירה בו החלה על ידי יגאל שילה בשנים 1978 עד 1985. אזור העופל נחפר על ידי בנימין מזר ולאחר מכן על ידי נכדתו איילת מזר. משנת 1995 ואילך, (עד היום 2010) חופר רוני רייך ביחד עם אלי שוקרון, חפירה מתמשכת בעיר דוד. חשובה במיוחד החפירה סמוך למעיין הגיחון, שחשפה חלקים בנויים וחצובים חדשים של מערכת המים הכנענית, זו המכונה מערכת פיר וורן.

אתרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית שערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למערת הארונות, בית שערים

בית שערים שוכנת בגליל התחתון הייתה יישוב יהודי חשוב בתקופת בית שני המשנה והתלמוד. שיא פריחת היישוב הייתה בין מאה ה-2 וה-4 לספירה, עת שהתה בה הסנהדרין בראשותו של רבי יהודה הנשיא. בית שערים הקדומה ממוקמת על גבעת שייח' אבריק ליד קרית טבעון של ימינו. הגבעה נמצאת על אחת מהשלוחות הדרומיות של הגליל התחתון וניתן להשקיף ממנה על עמק יזרעאל מדרום-מזרח ועל הר הכרמל ממערב. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום החל משנת 1930 גילו שרידים רבים מימי קדם. האתרים הבולטים שנחשפו במקום הם בית כנסת שנבנה במאה השנייה לספירה וחרב במאה הרביעית. ואתר קבורה מרשים שתוכנן כ"עיר מתים" (נקרופוליס).

הרודיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודיון בצילום מן האוויר

הרודיון, אתר ארכאולוגי מתקופת בית שני שבו מבצר דמוי גבעה מלאכותית ועיר, שנבנו על ידי המלך הורדוס, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים, באזור ספר מדבר יהודה. צורתו הייחודית של האתר משכה את תשומת לבם של הנוסעים והחוקרים של ארץ ישראל. בין השנים 1956 - 1962 נערכו באתר חפירות ארכאולוגיות על ידי משלחת מבית הספר הפרנציסקני בירושלים. משלחת זו חשפה עיר תחתית מפוארת ובה ארמון ומבצר-ארמון מפואר שצורתו מעגלית בראש התל . לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים נשלחה לאתר משלחת מטעם האוניברסיטה העברית בראשות אהוד נצר, שהחלה את חפירותיה בהרודיון תחתית בשנת 1972. נצר המשיך בחפירת האתר במשך שנים רבות וגולת הכותרת של תגליותיו הייתה הקבר המשוער של הורדוס האתר הרודיון הוכרז כגן לאומי שנים ספורות לאחר תחילת החפירות. [9]

יריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ח'רבת אל-מפג'ר

יְרִיחו היא עיר השוכנת בבקעת הירדן, כ-10 ק"מ מצפון לים המלח, יריחו היא אחת הערים הקדומות ביותר בעולם- עדויות נמצאו להתיישבות בה החל משנת 9000 לפנה"ס. ביריחו אתרים ארכאולוגיים מתקופות קדומות המרכזי בהם הוא תל א-סולטאן, בו כנראה הייתה העיר הקדומה מימי יהושע בן נון שנחפר על ידי צ'ארלס וורן, זלין וורטצינגר (1907 - 1909), ג'ון גרסטנג (1930 - 1936) וקתלין קניון (1952 - 1958) תל יריחו מתייחד בתקופת ההתיישבות הארוכה בו. התל משמש אתר מפתח לתקופות רבות בארכאולוגיה של ארץ ישראל. בסמוך נחשפו ארמונות החורף מימי בית שני ומהתקופה הביזנטית בארץ ישראל - בתי הכנסת וארמון הישאם.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים בכלל ועיר דוד בפרט היו אבן שואבת לארכאולוגים החל מראשית המחקר בארץ ישראל בסוף המאה ה-19. המשלחות הראשונות שחלקן היו טובות במעט מהרפתקנים בעלי חזון ורחוקים מעבודה מדעית מסודרת פגעו קשות באתרים הנחפרים. הרכבת תמונה של העיר ירושלים בתקופות הקדומות נתקלת בבעיות רבות: היעדר מקורות היסטוריים מפורטים, סתירות בין המקורות המעטים שיש והממצאים הדלים בשטחי החפירות, מקשות על יצירת מפה של העיר. בעיות אלו נובעות במידה רבה מאופייה של ירושלים כיישוב שהתקיים באופן רצוף עד להיום, מהשימוש האינטנסיבי שעשו בוני העיר בחומרי בניין שפורקו ממבנים קדומים, ממחצבות שפעלו בירושלים וסביבתה ללא הפסקה תוך פגיעה באתרים קדומים. מחקר מודרני ובעיקר חפירות ארכאולוגיות נתקל בקשיים נוספים של חפירות במתחמים שהם קודש הקודשים של שלוש דתות שונות היושבים על פני עיקר שטחה של ירושלים המקראית ורגישות מדינית הנובעת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומוקדיו נעוצים בחלקם בעוינות הבין דתית.

עיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חניון גבעתי (עיר דוד)

עיר דוד הוא אתר ארכאולוגי שבו שכנה ירושלים הקדומה החל מראשית ימיה, בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת עד לאמצע ימי הביניים. האתר מהווה חלק מגן לאומי "סובב חומות ירושלים". עיר דוד היא ללא ספק האתר בישראל שבו נערכו חפירות על ידי המספר הגדול ביותר של משלחות ארכאולוגיות. הדבר נובע ממקומה של העיר הקדומה בחקר המקרא. בעיר דוד מספר אתרי חפירה, השטחים סומנו עם השנים בצורות שונות על ידי החופרים השונים, אך המחקר העכשווי נוהג להתייחס לאתרים השונים על פי האזורים שהוגדרו בחפירותיו של יגאל שילה. החשובים שבהם - שטח G (קריית השלטון), מבנה האבן הגדול, נקבת חזקיהו ופיר וורן. ממצאים נוספים נחשפו בחפירות שנערכו באתר חניון גבעתי המצוי אף הוא בתחומי עיר דוד, ממול הכניסה הראשית לגן הלאומי וממערבה לו.

הגן הארכאולוגי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכותל הדרומי
מבט ממערב למזרח אל פינתו הדרום-מערבית של הגן, למרגלות הר הבית. משמאל: קשת רובינסון; מימין: מתחם התקופה המוסלמית הקדומה.

הגן הארכאולוגי ירושלים או גן העופל (המכונה גם בהכללה 'חפירות הר הבית' או 'חפירות הכותל'), הוא אתר תיירות המשתרע בצפון העופל בירושלים, למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, וכולל גם את מוזיאון מרכז דוידסון. הגן כולל ממצאים ארכאולוגיים קדומים ומאוחרים, החל מתקופת הברונזה לפני כ-5,000 שנה, ועד ממצאים מהתקופה העות'מאנית לפני כ-90 שנה. חשיבותו העיקרית של הגן היא בשפע המבנים והממצאים המוצגים בו באתרם מימי בית המקדש השני.

מנהרות הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קשת וילסון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכותל המערבי

מנהרות הכותל הן מערך חללים ומחילות תת-קרקעיות מתקופות שונות לאורך תוואי הכותל המערבי, מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. במתחם מבנים מתקופת בית שני, מימי הביניים ומהעת החדשה. ציר הליכה אופקי מחבר את החללים והמחילות, מעניק למבקר חוויה של מסע לאורך ציר הזמן ההיסטורי, ונחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל. האתר, כנקודת חיכוך רגישה מבחינה דתית בין אוכלוסייה מוסלמית ויהודית, הביא לא פעם לתסיסה, שהגדולה בהן הייתה מהומות מנהרת הכותל ב-1996. פרויקט חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו לאחר מלחמת ששת הימים, במטרה לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא הפרעה וללא מכשול, היה יוזמה של משרד הדתות.

כוכב הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצר הצלבני בכוכב הירדן

כוכב הירדן הוא גן לאומי, אתר ארכיאולגי הממוקם בשולי הגליל התחתון. בשנת 1966 חפר הארכאולוג מאיר בן דב באתר וגילה במקום את שרידיו של מבצר הצלבני שהוא אחד מתוך 2 מבצרים כפולים שנחשפו בממלכת ירושלים ובלבנט הנחשב לאחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים.[10] . במקום נערכו עבודות שימור ואחזקה על ידי רשות הטבע והגנים (אז "רשות הגנים הלאומיים") והוא נפתח לקהל הרחב בשנת 1968.

מצדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצדה ממעוף ציפור

מצדה היא מבצר עתיק על פסגתו של מצוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, הצופה לים המלח. מצדה ידועה ביותר בתור מצודתו המלכותית של הורדוס וכמעוזם האחרון של המורדים בתקופת המרד הגדול ברומאים. בשנת 2001 הוכרז האתר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. האתר נחפר כולו על ידי משלחת ישראלית בראשות יגאל ידין, במהלך שתי עונות חפירה מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. נחשפו ביצורים וארמונות מפוארים ושרידים מתקופת המרד הגדול ובהם מערכת מצור רומאית שנשתמרה בשלמותה.

עבדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדת הייתה העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה המכונה דרך הבשמים. כלל שטחה הבנוי של עבדת משתרע על כ-85 דונם, והיא ניצבת כיום במרכזו של גן לאומי בשטח של 2,100 דונם. במקום פועל מרכז מבקרים, ובאתר עצמו שרידים רבים ומרשימים, הכוללים שכונת מגורים ומגדל תצפית, גת לדריכת ענבים, רחבת מקדשים ובה שרידי כנסיות, מחנה צבאי, מערות מגורים רבות, בית מרחץ שמור היטב וטרסות חקלאיות ששוחזרו בחלקן. בשנת 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

עכו העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה מן האוויר של עכו העתיקה

עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. העיר העתיקה של עכו תחומה על ידי מי הים בצדה הדרום-מזרחי, הדרומי והמערבי, והיא מוקפת בחומה בכל צדדיה. בצדה הצפוני ובצדה המזרחי הפונים אל היבשה, כוללים הביצורים גם חפיר. מאז שנת 1990 התבצעו בעכו עבודות ארכאולוגיות ועבודות שימור נרחבות, על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה, ובשנת 2001 הכריז ארגון אונסק"ו על עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית. ייחודה של עכו העתיקה הוא בכך שהיא בנויה משני מפלסים נפרדים - העיר הצלבנית והעיר העות'מאנית. שני המפלסים נפרדים זה מזה על ידי מאות השנים שבהן עמדה עכו בהריסותיה, החל בכיבוש הממלוכי ב-1291 ועד להתחדשותה בתקופה העות'מאנית. העיר הצלבנית כוללת את השרידים מתקופת ממלכת ירושלים, והם ברובם תת-קרקעיים. חלקם נחשפו והם השתמרו בדרך כלל במצב טוב מאוד. אלה כוללים חומות, רובעי מגורים, רחובות פתוחים ומקורים תעלות ניקוז, מעברים תת-קרקעיים ומבני מסחר ומגורים. העיר העות'מאנית הוקמה על שרידיה של העיר הצלבנית, פעמים רבות בחופף למבנים הצלבניים וליסודותיהם, העיר העות'מאנית מתאפיינת בסימטאותיה הצרות והמפותלות, בבתי המגורים ובחאנים שלה.

קומראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר הארכאולוגי קומראן, אזור המערות ונחל קומראן

קוּמְרָאן ממוקמת במישור הצפון-מערבי של ים המלח, סמוך לשפך נחל קומראן. המקום התפרסם במיוחד בשל מגילות ים המלח שנמצאו במקום. מערות קומראן התגלו באקראי בשנת 1946, תגלית זו הובילה לגילוי מעל 700 כתבי יד במקום. לאחר גילוי המגילות נעשו חפירות שבעקבותן נמצאו במקום שרידי יישוב שנבנה על פי הערכות החוקרים בין השנים 130-150 לפני הספירה. רובם של החוקרים משייכים את המקום לכת יהודית, כת מדבר יהודה, שככל הנראה היא כת האיסיים המוזכרת פעמים רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו, פילון ופליניוס הזקן, ולכן גם נקראת לעתים "כת קומראן".

מגילות ים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילות ים המלח, התגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור, בחפירות שנערכו במקום בין השנים 1947 - 1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה ולפיכך מלבד קטע בודד של ברכת כהנים מכסף הן המקור המקראי העברי הקדום ביותר שנמצא. אף על פי שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, ומיעוטן בארמית וביוונית. כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

תל גזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן ליד דרך הים הקדומה, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל עברו משתרע על כ־5,000 שנים, מתום העת הנאוליתית עד לימי הצלבנים. הוא נתגלה בשנת 1871, ומאז הפך לאתר של חפירות ארכאולוגיות רבות המהווה מפתח חשוב לחקר אורח החיים של יושבי ארץ ישראל הקדומה. האתר זוהה בידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו בשנת 1871. בשנים 1902 - 1905 ו־1905 - 1907 חפר באתר רוברט מקאליסטר, בשנים 1965 - 1964, חפרו באתר חברי ההיברו יוניון קולג', עם השנים הפך האתר למוקד לחפירות נוספות, האחרונה שבהן היא זאת של אוניברסיטת אנדרוס.

תל דור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל דור, תצלום אוויר

תל דור הוא תל קדום המזוהה עם העיר המקראית דור. האתר הארכאולוגי יושב על רכס כורכר בדרום חוף הכרמל, כ-30 ק"מ דרומית לחיפה. שטח התל הוא כ-70 דונם. באזור התל ישנם שלושה מפרצים נתון זה הפך את העיר דור לנמל ונקודת סחר חשובה. בפברואר 1952 חפר בתל דור יוסף ליבוביץ' מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים. בחפירתו חשף ליבוביץ חלקים מתיאטרון העיר בצפון התל וכן מהכנסייה הביזנטית במזרח התל. החפירה העיקרית בכנסייה התקיימה בין השנים 1979 -1994. החל משנת 1980 ועד היום מתקיימת בתל דור חפירה רחבת היקף על ידי משלחת המורכבת משיתוף פעולה של מוסדות אקדמיים וחוקרים עצמאים ובחסותה של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. נכון להיום נפתחו בחפירה שמונה שטחי חפירה עיקריים שבהם נחשפו שכבות היישוב מתקופת הברונזה המאוחרת ועד התקופה הרומית. כיום פרויקט חפירות תל דור הוא מהפרויקטים הגדולים והרציפים ביותר בדרום הלבנט.

תל חצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל חצור ממעוף הציפור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן ממערב לאיילת השחר בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת עולמית. שטחה של העיר מתחלק לשני חלקים - העיר העליונה, או האקרופוליס ששטחו 120 דונם, והעיר התחתונה המשתרעת על 700 דונם. בשנים 1955-1958 חפרה במקום משלחת גדולה בהנהלתו של יגאל ידין. עונה נוספת ניהלה משלחתו של ידין בשנת 1968. החפירות במקום התחדשו בשנת 1990 על ידי משלחת חפירות בהנהלתו של אמנון בן תור.

תל מגידו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל מגידו ממעוף הציפור

תל מגידו הוא מהחשובים ומהמרשימים באתריה הארכאולוגיים של ישראל. ראשית ההתיישבות בו החלה באלף הרביעי לפנה"ס. ממצאי החפירות ותעודות מצריות קדומות הראו שההתיישבות במגידו החלה באלף הרביעי לפנה"ס (התקופה הכלכוליתית). בראשית האלף השלישי לפנה"ס (תקופת הברונזה הקדומה) הייתה מגידו עיר שהוקפה בחומה אדירה. כמו כן, נתגלה כי באלף השני לפנה"ס הייתה מגידו אחד מן המרכזים השלטוניים המצריים החשובים בארץ ישראל. החפירות הראשונות במקום נערכו על ידי החוקר הגרמני הטמפלרי גוטליב שומאכר בשנים 1905-1903. בין 1925 ל-1939 המשיכה לחפור במקום משלחת של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו. ב-1960, ב-1966 וב-1967 ניהל את החפירות יגאל ידין. חפירה נוספת נערכה בשנת 1974, על ידי אברהם איתן. מאז 1994 נערכות במגידו חפירות נרחבות על ידי אוניברסיטת תל אביב בניהול פרופסור ישראל פינקלשטיין ופרופסור דוד אוסישקין. החוקרים גילו במגידו שלושים שכבות ארכאולוגיות, החל מהתקופה הנאוליתית ועד התקופה האשורית, המשתרעות על פני למעלה מ-4000 שנה. בשנת 2005 הוכר האתר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

תל ערד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל ערד. צילום אוויר של העיר התחתית והמצודה

תל ערד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופה הקדומה ועד ימינו. באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1966-1962, והשנייה בין 1980-1971. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים. תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל, הממצא הארכאולוגי בתל מתחלק לשתי תקופות עיקריות: הממצאים בעיר התחתונה הם מתקופת הברונזה הקדומה בלבד, ותל המצודות ובו שרידים מתקופת הברזל ועד התקופה הביזנטית. במצודה שבראש התל נמצא מקדש ישראלי שלדעת החופרים היה דגם מוקטן של בית המקדש הראשון שחרב מאוחר יותר על ידי המלך יאשיהו בעת הרפורמות הדתיות שהנהיג. המקדש כלל היכל רחב ואולם קטן בסמוך לו. בין הממצאים מצבת אבן בגובה של מטר אשר נמצאה על הבמה המרוצפת באולם הקטן. באתר נתגלו חרסים עם כתובות אשר כללו שמות של משפחות כוהנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏עוד בנושא, וכן בנוגע לשמות התקופות: Moshe Dothan, "Terminology for the Arcaheology of the Biblical Periods‏", in: Biblical archaeology today, Israel Exploration Society, 1985
  2. ^ רוני רייך, הזמנה לארכאולוגיה, דביר הוצאה לאור, 1995, עמ' 16-19‏
  3. ^ ולרי מ' פרגו, "חסי, תל", בתוך: אפריים שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, 1992, עמ' 519
  4. ^ N.A Silberman. Ephraim Stern (Author) in The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land. Carta 1993 page IX
  5. ^ O.Henry D.O.- Adaptive evolution within the Epipaleolithic of the Near East In „Advances in World Archeology” vol.2 F. Wendorf and A.E.Close, NY Academic Press, 1983
  6. ^ כריסטופר סטרינגר, עוצר מחלקת טבון א במוזיאון לתולדות הטבע בלונדון, מצוטט בתערוכה לכבוד דורותי גארוד, הוצאה קלנדר אנד סמית, 1998 Exhibition in Honour of D.A.E. Garrod, Callander and Smith, 1998)
  7. ^ N.A Silberman. Ephraim Stern (Author) in The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land. Carta 1993 page X
  8. ^ קתדרה|עמיחי מזר|על הזיקה בין המחקר הארכאולוגי לכתיבת ההיסטוריה של ראשית ישראל|100.2|100, אוגוסט 2001, עמ' 88-66
  9. ^ אהוד נצר, גילוי קברו של הורדוס, אריאל 28 (182), 2007, עמ' 6-31
  10. ^ יהושע פראוור, תולדות המבצר הצלבני כוכב אל-הווא, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל"א, עמ' 236-249.