ארלטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
ארלטי
Arletty
Portraits d'Arletty actrice, btv1b10335797n.jpg
לידה 15 במאי 1898
קורבבואה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביולי 1992 (בגיל 94)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Léonie Marie Julia Bathiat עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקנית, זמרת, דוגמנית, שחקנית קולנוע, שחקנית תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארלטיצרפתית: Arletty) היה שם הבמה של לאוני מארי ז'וליה בטיא (Léonie Marie Julia Bathiat, ‏ 15 במאי 1898 - 23 ביולי 1992) הייתה שחקנית וזמרת צרפתיה. היא התפרסמה בשנות ה-1930–1940 בעיקר הודות לתפקידיה בארבעה סרטים של מרסל קרנה - Hôtel du Nord ‏ (1938), Le Jour se lève ,(1939) Les Visiteurs du soir ‏ (1942), ו- Les Enfants du paradis ‏ (1945) שלושה מהם עם דיאלוגים מאת ז'אק פרוור

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוני בתיא נולדה בקורבוואה ברחוב פריז 33, בדירת קומת קרקע חשוכה, שלפי ספרה "La Défense", "רק חיוכם של הוריה האירו אותה". היא הייתה ילדה שנייה של מישל בתיא, מסגר-חרט ברשות החשמליות של פריז, ושל מארי מרגריט פילומן דוטרה, תופרת במקצועה. האח הבכור נקרא פייר. כפי שציין ביוגרף של השחקנית, מישל סובה, בני משפחת בתיא היו צאצאים של מייט טייאן-רום (Miette Tailhand-Romme) מחברת מכתבים מפורסמת, אחות של ז'ילבר רום, חבר הקונבנציה הלאומית, יוצרו של לוח השנה המהפכני. תמונה קטנה של מייט טייאן-רום מאת אנדריי ורוניחין מעידה על הדמיון המדהים בין ארלטי לאותה סבתא רבתא מ-1789. בגלל מחלה נשימתית בגיל 4 וחצי נשלחה אצל הסבים מצד האב בעיר קלרמון-פראן. היא קיבלה עד שנת 1910 חינוך דתי בבית ספר פרטי "סנט תרז". אחר כך המשיכה את לימודי בבית הספר פרטי מרטינואה" בעיירה פיטו. מתוך שאיפה להיות מזכירה, מקצוע שנחשב מבוקש אצל נשים, נשלחה אחר כך ללמוד קצרנות בבית ספר המקצועי "פיז'ייה". ) מלחמת העולם הורגת בשדה הקרב את אהובה הראשון, צעיר שכונה "סייל" ("שמיים") בגלל עיניו הכחולות ואז נדרה נדר שלא להתחתן לעולם פן תהפוך לאלמנת מלחמה. אביה, ששקודם בינתיים לתפקיד מכונאי, מת באופן פתאומי ב-2 בדצמבר 1916, נדרס על ידי חשמלית. בני המשפחה - האלמנה, ארלט ואחיה, גורשו אז מביתם שנועד לעובדי החשמליות של פריז.

דרכה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 כבשה הנערה את לבו של הבנקאי היהודי הצעיר ז'אק-ז'ורז' לוי שאירח אותה בווילה שלו בשדרות אלפונס-דה-נוויל 18 בגארש. בסביבה היו גרים גם קוקו שאנל והשחקן אנדרה ברולה. לוי עשה לה היכרות עם עולם התיאטרון, מעצבי האופנה, מסעדות הגורמה ובכלל עם החברה הפריזאית הגבוהה. בסופו של דבר היא עזבה אותו בעד סוחר ההאמנות פול גיום, ידידם של אמנים כמו פיקאסו, מודיליאני, סוטין. גיום המליץ על כישוריה לארמאן ברטה (Berthez), מנהל התיאטרון "תיאטר דה קפוסין". בזמן שעבדה כדוגמנית אצל רב החייטים פול פוארה היא בחרה בכינוי הבמה "ארלט" (לפי גיבורת הרומן "מונט-אוריול" של מופאסאן). ברטה הציע לשנותו ל"ארלטי" Arletty כאילו באנגלית. תחת שם זה היא התחילה להופיע במופעי הרביו של ריפ שהצטיינו בזוהר ותפאורות פאר, כמו כן באופרטות של מוריס איוון - "יס", "גאבארוש", "אזור" (1932), של ראול מורטי - "ערב סילבסטר" (Un soir de réveillon - 1932) או של ריינלדו האן (Ô mon bel inconnu - או, האלמוני היפה שלי) בשנת 1928 הכירה ארלטי את איש העסקים ז'אן-פייר דיבוסט שנשאר לה חבר נאמן כל חייו.

פריצת הקריירה בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת הבכורה שלה בקולנוע הייתה בשנת 1930 בסרט "מתק האהבה" (La Douceur d'aimer) לצידו של ויקטור בושה. כבר מ-1931 היא הצטיינה בתפקידה הראשון האמיתי בסרט "Un chien qui rapporte ("ריטריבר") של ז'אן שו ארלטי הפכה במהרה למודל ולמוזה של אמנים רבים, ביניהם מארי לוראנסן, קס ואן דונגן, מואיז קיזלינג, צוגוהרו פוז'יטה וז'אן גבריאל דומרג. ידיד קרוב שלה היה פייר דה רנייה, בנם של אנרי דה רנייה ומארי דה ארדיה, לאמיתו של דבר, בנו הביולוגי של הסופר פייר לואי. שנת 1932 הייתה פרשת דרכים בחייה. אז היא קטפה הצלחה יוצא דופן בתיאטרון "בוף פריזיין" (Bouffes-Parisiens) באופרטה של ראול מורטי "ערב סילבסטר", לצידם של אנרי גארא, דראנם ורנה קובאל. היא שיחקה גם ב"האלמוני היפה השלי" מאת ריינלדו האן, על לברית מאת סשה גיטרי, לצידו של מישל סימון. המופע האחרון הוצג על הבמה כמעט 500 פעמים ברציפות, על אף מריבותיה התכופות עם מישל סימון. באותם הימים היא עשתה היכרות גם עם הסופר סלין שמאוחר יותר, ב-1948 כתב עליה את התסריט "Arletty, jeune fille dauphinoise" (ארלטי, נערה מדופינה). עוד הופעה שלה הזכורה לטוב הייתה La Guerre des valses (מלחמת הוואלסים) ביימויו של לודוויג ברגר, שבה שיחקה על יד פרנאן גראווה, דאגנם ומדלן אוזרה. בעת השתתפותה בהפקה "פנסיון מימוזה, של ז'אק פדר (Feyder) לצידה של פרנסואז רוזה, פגשה ארלטי את מרסל קרנה. קרנה העניק לה את אחד התפקידים הגדולים ביותר שלה - זה של גברת רמונד (Mme Raymonde) בסרט- Hôtel du Nord (אוטל די נור) על תסריט מאת אנרי ז'אנסון כשהפכה לאגדה בקרב העמך הפריזאי. זכרו אותה שואלת אל לואי ז'ובה כשעמדו מעל שער תא השיט של תעלת סן מרטן:

אווירה!אווירה! יש לי פרצוף של אווירה?

? Atmosphère ! Atmosphère ! Est-ce que j'ai une gueule d'atmosphère

ארלטי גילמה באותה הרוח העוקצנית את תפקידה של Marie qu'a-d'ça ("מארי שיש לה את זה") בסרט "נסיבות מקלות" של ז'אן בואייה, כשלצדה שיחק מישל סימון. גם ביטויה בסרט זה "היא לא משוגעת, הנחשית!" (במקור:הצרעה!) נכנסה להיסטוריה. ארלטי הקליטה את הלהיט של הסרט, "Comme de bien entendu ("כמובן"), את פזמונים אחרים ממופעי הרביו שלה, וכמו כן את להיטיה של ידידתה הנערצת מיסטנגט, La Java (הז'אווה) ו Mon Homme (האיש שלי) אחרי שבשנת 1936 שיחקה את לולו במחזה בעל אותו השם של אדואר בורדה, חזרה לדמות הזאת בסרט של מוריס להמן ושל קלוד אוטאן-לארה "פריק-פראק" היא יצרה עם מישל סימון צמד של פושעים קטנים המדברים בארגו פריזאי ואף את העגה הקרויה "ז'אוואנית" תוך כדי פיתוי קורבנם, התכשיטן התמים המגולם על ידי פרננדל.

בימי הכיבוש הנאצי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארלטי ב-1943, בצילום של סטודיו ארקור

ב-1941 גילמה ארלטי את "מאדם סאן ז'ן" (Madame sans gêne) בסרט בעל אותו השם של רוז'ה רישבה, את התפקיד של דומיניק בסרט "אורחי הערב" של מרסל קרנה, לצידם של אלן קוני, ז'ול ברי, מארי דיאה, והצטיינה במיוחד בתפקיד גאראנס ב "ילדן גן עדן", סרט מפורסם של מרסל קרנה, לפי תסריט מאת ז'אק פרוור, שבו שיחקה יחד עם ז'אן-לואי בארו, פייר בראסר ומריה קזארס.

באותן שנים הייתה לארלטי רומן עם אנטואנט ד'ארקור, אשתו של פרנסואה-'ארל ד'ארקור, ואחר כך עם הגרמני הנס יורגן זהרינג, קצין בחיל האוויר בגרמני וחבר במפלגה הנאצית, משפטן בהכשרתו, אחד מאנשי גרינג בפריז ויועץ במועצת המלחמה של הלופטוואפה בפריז. [1] ארלטי הכירה אותו באמצעותן של ז'וזה דה שמברן, בתו של פייר לאוואל. בעת הפקת הסרט "ילדי גן עדן" היא הייתה בהריון איתו והפילה. בימי הכיבוש שיחקה ארלטי, בין היתר גם בתיאטרון "בוף פריזיין", בו גילמה את איזבל בקומדייה " 'Voulez-vous jouer avec moa (רוצה לשחק עימי?) מאת מרסל אשאר, לצד פייר בראסר.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שחרורה של צרפת, ביולי 1944, ביקש ממנה זהרינג לברוח איתו. אולם היא סירבה. ב-20 באוקטובר 1944 נעצרה בגלל הקשר המופגן שהיה לה עם זהרינג. היא נכלאה ימים אחדים במחנה דראנסי לשעבר, אחר כך למספר שבועות ביישוב פרן ובהמשך במעצר בית למשך שמונה עשר חדשים. להערה של אחד מאנשי הביטחון (של FFI) שעצרו אותה: אמנם לבי הוא צרפתי, אך התחת שלי הוא בינלאומי", משפט שידעה מאנרי זאנסון, וייתכן שהייתה המצאה מאוחרת יותר. ארלטי הפכה באותם הימים לסמל שיתוף הפעולה הנשי או ה"אופקי" עם האויב ויש אומרים כי ענתה לאחד משופטיה: "אם רציתם שלא נשכב עם הגרמנים, לא הייתם צריכים לתת להם להיכנס", ברומזה לקריסת ההגנה הצבאית של צרפת ב-1940. בשחרורה ממעצר הבית, יעצו לה לעזוב את פריז. היא התארחה למשך שמונה עשר חדשים בטירת לה אוסה-אן-ברי אצל ידידים שהיו חברים ברזיסטאנס. המשיכה בחשאי את הקשר עם המאהב שלה הגרמני ובילתה איתו את חג המולד 1946. כשזהרינג ביקש את ידה סירבה, לפי העקרון שקבעה לעצמה בנעוריה. ב-1946 החליט ועד הטיהורים להעניש אותה בגינוי מלווה באיסור עבודה למשך שלוש שנים. ב-1949 נפרדה מזהרינג שחזר לגרמניה והתחתן בהמשך. אחרי מותו בטביעה בקונגו ב-1960 נסעה לגרמניה לנחם את אלמנתו.

בשובה לתיאטרון שיחקה ארלטי ב"חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס בגרסה מאת ז'אן קוקטו ובבימויו של רמון רולו, לצידם של איב ונסאן, הלנה בוסי, דניאל איוורנל ולואי דה פינס שהיה אז שחקן מתחיל. בכורת ההצגה התקיימה ב-15 באוקטובר 1949 בתיאטרון "אדוארד השביעי". לאחר מכן שיחקה ב"אורפאוס בשאול" מאת ויליאמס יחד עם ז'אן בבילה וב"בן ערובה" מאת ברנדן ביהאן לצידו של ז'ורז' וילסון.

חזרה לשחק גם בקולנוע - ב"דיוקן של רוצח" יחד עם אריך פון שטרוהיים, Gibier de potence (בן מוות), יחד עם ז'ורז' מרשאל, 'L'Amour Madame' לצידו של פרנסוה פרייה, Le Grand Jeu (במחשק הגדול) יחד עם ז'אן-קלוד פסקל וג'ינה לולובריג'ידה, "מקסים" של אנרי ורניי, לצידם של מישל מורגן ושרל בואייה בעת ההפקה של הסרט "Et ta sœur,(ואחותך) התוועדה לז'אן-קלוד בריאלי, שהתחיל לעת עתה את הקריירה שלו בקולנוע. מאוחר יותר פגשה מחדש את ידידותיה הנאמנות, מארי דיאה והלן פרדרייר. עם ידידיה הקרובים נמנה גם מבקר התיאטרון והמסעדות פול שמבריון.

ערוב ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966 איבדה את אחיה ואת ידידה המסור, ז'אן-פייר. באותה תקופה באופן פתאומי איבדה חלקית את רייאתה ונאלצה להפסיק את השתתפותה במחזה "Les Monstres sacrés" מאת קוקטו ב"תיאטר דז אמבסדר". פרשה מן הבמה וממסכי הקולנוע ועסקה בדיבוב סרטים תיעודיים.

החל משנת 1984 פעלה במסגרת איגוד האמנים העיוורים ותמכה ביושבת ראש העיגוד, מרגריט טירליר, אותה הכירה בתיווכה של הזמרת רנה לבא. ארלנטי נבחרה ליושבת ראש לשם כבוד של האיגוד ארלטי הלכה לעולמה ב-23 ביולי 1992 בגיל 94 בדירתה בפריז, ברחוב רמיזא. לפי צוואתה גופתה נשרפה במשרפת בית העלמין פר לאשז ואפר גופתה נקבר אחר כך בקבר המשפחתי בבית הקברות דה פובל ביישוב הולדתה קורבוואה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1930: La Douceur d'aimer (מתק האהבה) - כתבנית (לא צויין רשמית)
  • 1932: Un chien qui rapporte (ריטריבר) בתפקיד ז'וזיאן פלזיר (Josyane Plaisir)
  • 1932: La Belle Aventure - כ- מאדאם דמינייר - (Madame Desmignières)
  • 1932: Abduct Me - Lulu - לולו
  • 1933: Mademoiselle Josette, My Woman
  • 1933: Je te confie ma femme טוטוש (Totocheׁ)
  • 1933: Une idée folle - (מחשבה משוגעת) אניטה, רקדנית
  • 1933: Un soir de réveillon (ערב סילבסטר) - ויויאן
  • 1933: La Guerre des valses (מלחמת הוואלסים)- מוכרת השוקולדים
  • 1934: Le voyage de Monsieur Perrichon(מסעו של מר פרישון) - אניטה מתייה
  • 1935: Pension Mimosas (הפנסיון מימוזה) - הנערה פאראסול (La môme Parasol)
  • 1935: Le Vertige (הסחרור) -אמה (Emma)
  • 1935: La fille de Madame Angot (הבת של גברת אנגו) דיקודרה Ducoudray
  • 1935: Amants et Voleurs (מאהבים וגנבים)- אגאט (Agathe)
  • 1936: La Garçonne (לפי ויקטור מרגריט) - ניקט
  • 1936: (הרפתקה בפריז) Aventure à Paris) - רוז בלונדל דה סן-לה - (Rose Blondel de Saint-Leu)
  • 1936: La belle-soeur de la hourmerie Messieurs les ronds-de-cuir -
  • 1936: Le Mari rêvé (בעל מחלומות) אוו רולאן Eve Roland
  • 1936: Faisons un rêve - אחת המוזמנים (פרולוג)
  • 1936: Mais n'te promène donc pas toute nue (אל תלכי ככה ערומה לגמרי)
  • 1936: Feu la mère de madame (אמא של הגברת זכרונה לברכה)
  • 1937: Les Perles de la couronne (פניני הכתר) - מלכת חבש
  • 1937: Désiré - מדלן קרפישו, החדרנית (Madeleine Crapicheau, la femme de chambre)
  • 1937: Aloha, le chant des îles - ז'ינט ג'ינה
  • 1938: Mirages (תעתועוים) -ארלט (Arlette)
  • 1938: The Little Thing - אירמה בורל
  • 1938: La Chaleur du sein -ברנאדט מזן
  • 1938: Hôtel du Nord - (אוטל די נור) - רמונד
  • 1939: Le jour se lève (היום עולה) - קלרה
  • 1939: פריק-פראק - לולו
  • 1939: Circonstances atténuantes - (נסיבות מקלות) מארי קא-ד'סה Marie Qu'a-d'ça
  • 1940: Thunder Over Paris - אידה
  • 1941: מאדאם סאן-ז'ן Madame Sans-Gêne -קתרין היבשר
  • 1942: La Femme que j'ai le plus aimée (האישה שהכי אהבתי)- - סימון, השחקנית מן הבניין (Simone, l'actrice locataire)
  • 1942: Bolero בולרו - קתרין%" cellpadding="10"
  • 1942: - L'Amant de Bornéo (המאהב מבורנאו)- סטלה לוזאנז'
  • 1942: Les visiteurs du soir אורחי הערב - דומיניק
  • 1942: La Loi du 21 juin 1907 (בחוק מ-21 ביוני 1907)
  • 1945: Les Enfants du paradis (ילדי גן העדן) -קלוד רן, המכונה גאראנס (Claire Reine, dite Garance)
  • 1947: La Fleur de l'âge
  • 1948: Madame et ses peaux-rouges (Buffalo Bill et la bergère) -העלמה פסקל
  • 1949: Portrait d'un assassin (דיוקן של רוצח)- מרתה
  • 1950: Georges Braque (ז'ורז' בראק)
  • 1951: Gibier de potence (בן מוות) - גברת אליס
  • 1952: L'Amour, Madame (האהבה, גברת) - עצמה
  • 1953: The Father of the Girl (אבי הנערה) - אדית מארס
  • 1954: Flesh and the Woman - Le Grand Jeu - בלאנש
  • 1954: L'Air de Paris -בלאנש לה גארק Blanche Le Garrec
  • 1954: Huis clos בדלתיים סגורות - לפי המחזה בדלתיים סגורות של ז'אן-פול סארטר - אינס, אישה לסבית
  • 1956: Mon curé chez les pauvres - נינה (נין) Nine
  • 1957: Vacances explosives - (חופשה פיצוץ) - ארלט ברנאר
  • 1958: -Le Passager clandestin (הנוסע הסמוי) - The Stowaway - - גבריאלה ("גבריאל")
  • 1958: Et ta sœur - לוקרס דה בוקאז'
  • 1958: Sunday Encounter -(יום ראשון מוזר) Un drôle de dimanche - ז'ולייט ארמייה
  • 1958: Maxime (מקסים)- יעלה
  • 1960: Paris la belle (פריז היפה) - מספרת (קול)
  • 1960: Les Primitifs du XIIIe (הפרימיטיבים מרובע השלושה עשר) - מספרת (קול)
  • 1962: The Dance (הריקוד) - אמו של אלבר
  • 1962: Girl on the Road - גבריאל(ה), פילגשו של ראמו
  • 1962: La Loi des hommes - - לון דה לינדט
  • 1962: The Longest Day - גברת בארו
  • 1962: Tempo di Roma - - המרקיזה
  • 1962: Le Voyage à Biarritz (מסע לביאריץ) - פרננדה
  • 1967: Dina chez les rois - המספרת (קול)
  • 1977: Jacques Prévert (ז'אק פרוור) - עצמה
  • 1985: Carné, l'homme à la caméra (קרנה, האיש עם הקמרה) - עצמה (קול)
{{{2}}}

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארלטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהרינג השתתף ב-1943 בקרב מונטה קסינו.אחרי המלחמה התמנה ב-1954 לקונסול גרמניה המערבית באנגולה אחר כך בלאופולדוויל, בירת קונגו הבלגיתלשעבר. הוא טבע למוות עם בנו בנהר קונגו ב-9 באוקטובר 1960