ארמדיל טאטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןארמדיל טטו
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
על־סדרה: דלשינאים
סדרה: ארמדילאים
משפחה: טטויים
סוג: טטו
מין: ארמדיל טאטו
שם מדעי
Dasypus novemcinctus
קארולוס ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סרטונים ארמדיל טאטו נובר אחר מזון ב"וולף ריבר", ממפיס, טנסי
שלד של ארמדיל טאטו
בביצה במרכז בפלורידה
בפארק "סילבר ריבר" בפלורידה

אַרְמָדִיל טָטוּ (שם מדעי: Dasypus novemcinctus; נקרא גם ארמדיל תשע-החגורות או ארמדיל תשע-החגורות ארוך-האף) הוא מין יונק בגודל קטן–בינוני ממשפחת הטטויים והנפוץ מביניהם.[2] הוא התפתח בדרום אמריקה, ונשאר שם עד שהיגר באמצע המאה ה-19 גם למרכז אמריקה וצפונה וכיום הוא הדלשינאי היחיד שחי בטבע באמריקה הצפונית. בתי הגידול שלו מגוונים, מיערות-גשם עד לערבות שיחים. הוא יצור מתבודד ולילי, הניזון בעיקר מחרקים אותם הוא מוצא באדמה בעזרת חוטמו. ארמדיל זה הוא היונק הקטן הלאומי של טקסס.[3]

מאפיינים גופניים וטקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבעו בדרך כלל חום מעורב עם לבן-צהבהב. כינויו "ארמדיל תשע-החגורות" ניתן לו בשל תשע הרצועות הניתנות להזזה אשר נמצאות על שריונו, אף על פי שמספרן משתנה במקומות שונים[4] השכבה החיצונית של השריון, הקשה אך הגמיש, עשויה מקשקשי-דרמיס גרמיים, המכוסים בשכבת קשקשי-אפידרמיס קרניים שאינם חופפים, ומחוברים ברצועות גמישות של עור. השריון מכסה את גבו, צדדיו, ראשו, זנבו והחלקים החיצוניים של הרגליים; לחלק התחתון של הגוף ולחלקים הפנימיים של הרגליים אין הגנה משוריינת, ובמקום זאת הם מכוסים בעור קשה ובשכבת שיער גס. החוליות של הארמדיל מותאמות במיוחד כדי להתחבר לשריון. לארמדיל יש טפרים ארוכים בבהונות האמצעיים ברגליים הקדמיות, אלו משמשים לחפירה. בשונה מחברו בעל שלוש החגורות, ארמדיל מצטנף, הוא אינו יכול להתכנס לכדי כדור משוריין. בכל אופן, הוא שחיין טוב ומסוגל לצלוח נהרות, לצוף עליהם על ידי ניפוח מעיו ואף לצלול וללכת על קרקעיתם; הוא מסוגל לכך בשל יכולתו להחזיק את נשימתו למעלה מ-6 דקות, הסתגלות אבולוציונית שבמקור התפתחה כדי לאפשר לו לשמור את חוטמו, הוורדרד והמחודד, שקוע באדמה למשך זמן ארוך כאשר הוא תר אחרי מזון.[4] שיניו דומות לאלו של שאר החברים בעל-סדרת הדלשינאים; כולן קטנות, הטוחנות דמויות יתד עם שורשים חשופים וללא אמייל. למעשה, שיניים חותכות נוצרות אצל העובר, אך אלו מתנוונות מהר ולרוב יעלמו עד הלידה. חושים: חוש הריח שלו מפותח, דבר שמתבטא בחלקים הקשורים לכך במוחו, והוא העיקרי מהחושים; חוש השמיעה שלו טוב מאוד, מה שעוזר לו להתחמק מסכנות; חוש הראייה די גרוע ולא שימושי אלא למרחקים קצרים; חוש המישוש נחשב אצלם כגרוע; בקשר לחוש הטעם, לארמדילים יש בלוטות טעם מעטות מאשר לשאר היונקים .[5][6] למין יש מערכת חיסון חלשה, מה שגורם לרבים מהם לחלות ולמות .[7] בדרך כלל הזכרים גדולים יותר מהנקבות.

  • אורך הגוף: 66–100 סנטימטר; ללא הזנב אורכו יהיה בין 40–47 סנטימטר.[8]
  • משקל: 3–6 ק"ג; פרטים גדולים במיוחד שקלו אף 10 ק"ג.[8]
  • גובה (רצפה עד קודקוד השריון): בין 15 ל-25 סנטימטר.[9]
  • אורך חיים: בין 7–8 שנים עד למעלה מ-20 שנה. דווח על ארמדיל שהגיע לגיל 23 שנים.[10][11]

בית-גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמדיל טאטו התפתח בבית-גידול חם וגשום, האזורים הטרופיים, ולכן הוא עדיין נפוץ במקומות המזכירים את ביתם של אבותיו הקדמונים. כבעל-חיים סתגלני במיוחד, בכל אופן, הוא יכול להימצא גם באדמות שיחים נמוכים, בערבות הנקראות "Prairies" (עם שיחים גבוהים ועצים), באזורים יבשים למחצה, בסוואנה וביערות הרריים. הוא לא משגשג באזורים חמים, קרים או יבשים במיוחד, זאת בגלל איטיות חילוף החומרים שלו ומפני ששטח הפנים הגדול שלו, שלא מבודד טוב עם שומן, רגיש במיוחד לחום, קור ואיבוד נוזלים. בכל מקרה בו אספקת האוכל והמים נפוצה, ארמדיל טאטו יהיה סתגלן מאוד ביחס לבתי-גידול שונים; הם אף נצפו ליד ביצות מיוערות וביצות עשב.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארמדיל טאטו התחום הגאוגרפי הרחב ביותר מכל מיני האמרדילאים ,[2] תחום המשתרע על פני חלקים גדולים מאמריקה:[11][12][8][13]

  • בארצות הברית: הוא הנציג היחיד של הארמדילאים שנמצא באופן קבוע באזור, ואחד משני מיני הארמדילאים היחידים שהיגרו מדרום אמריקה – הוא וארמדיל חשוף-זנב צפוני.
  • מחוץ לארצות הברית: הוא נפוץ במרכז ודרום אמריקה – בכל החלק הצפוני, כולל בצפון-מערב, צפון ומזרח פרו; בכל החלק המזרחי, כולל אורוגוואי; במרכז אמריקה, מצפון, מזרח ודרום-מזרח בוליביה עד לצפון ארגנטינה. גם במרכז ודרום אמריקה המין ממשיך להרחיב את שטחי המחיה שלו.
  • טווח הגבהים: מגובה פני הים עד 2,000–3,000 מטר מעל פני הים.[14][15][16]

היסטוריית הנדידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ההכחדה שהתרחשה בסוף הפליסטוקן היו רוב הדלשינאים מוגבלים למרכז ודרום אמריקה. לפני שנת 1850, ארמדיל טאטו לא היה מצוי מצפון לנהר הריו גראנדה. המכשולים העיקריים שניצבו בפני התפשטות הארמדיל לארצות הברית לפני שנת 1850[דרוש מקור]:

  • נהרות: אף על פי שהארמדיל שחיין מצוין, הריו גראנדה הוא מכשול כביר. בכלל, נהרות גדולים כמו המיסיסיפי מנעו, או לפחות עיכבו, את התפשטותו לאזורים מסוימים בארצות הברית; חיות מעטות ינסו לחצות נהרות בסדר גודל כזה.
  • ציד וטריפה: בחלקים רבים של מרכז ודרום אמריקה, הארמדילים נחשבים כמקור מזון ואף למעדן. שיטות הציד של ילידי צפון מקסיקו ודרום טקסס כנראה הגבילו את מספר הארמדילים באזור. בנוסף, טורפים כמו כלביים וחתוליים למיניהם תרמו לתפוצה המוגבלת.
  • מחסור בבתי-גידול מתאימים: הארמדילים חיים במגוון בתי-גידול, אך מעדיפים אזורים מיוערים או כאלו המכוסים בשיחים צפופים, היכולים לספק מחסה. שריפות שנתיות גרמו לכך שטקסס תהיה מכוסה בערבות פתוחות, מה שלא התאים לארמדילים.

הודות להתנחלות ההמונית של מתיישבים אמריקנים בטקסס בשנים המאוחרות של המאה ה-18, המחסומים הפיזיים והאקולוגיים האלו פחתו ואף הוסרו; דיכוי וטבח ילידים אמריקנים צמצם את הציד על ידיהם, עצירת שריפות שנתיות בערבות אפשרה ליותר חורשות עצי ינבוט (Mesquite) לחדור אל הערבות הפתוחות, ציד וצמצום בתי-הגידול של טורפיהם אפשר לארמדילים להתרחב משני צדדי הנהר. הארמדיל אינו נוטה להגר, אלא אם האוכלוסייה צפופה, ולכן גורמים אלו, אשר תרמו לגידול האוכלוסייה, גרמו לו לעשות כן. בנוסף, הרבה ארמדילים הועברו את הנהר על ידי האדם. האדם אף עזר לארמדיל להתפשט, בין במכוון ובין בשוגג, בכך ששחררו לטבע. לדוגמה, קיומה של אוכלוסיית הארמדילים בפלורידה נבע משחרור פרטים מעטים לטבע מגן חיות קטן בשנת 1924, לצד מספר בריחות מקרקס נודד ב-1936. הארמדיל אף התגנב כנוסע סמוי לרכבות מסע של בקר מטקסס למדינות אחרות; ישנם דיווחים לא מעטים על כך שהארמדיל היה נפוץ ברכבות אלו. סחר בו כחיית-מחמד, הודות למראהו הקוסם בזרותו וצייתנותו, תרם אף הוא.

ב-150 השנים שעברו מאז התפשטותו החלוצית, ארמדיל טאטו הרחיב את תחום מחייתו צפונה לכיוון ארצות הברית. הוא התנחל בצורה מהירה ופתאומית מאוד במדינות הדרומיות בארצות הברית, מה שגרם לביולוגים רבים למדי לעמוד משתאים ולתהות על הגורמים לכך. שיעור ההתפשטות לשנה היה מהיר כמעט פי עשרה משיעור ההתפשטות הממוצע של יונק, ובכל שנה ושנה נצפו עוד ועוד פרטים ממין הארמדיל הזה, צפונה יותר בכל פעם.

התחום הגאוגרפי נכון ל-2009–2010 (אדום), ותחום ההתפשטות המשוער (ורוד, ללא האזורים אליהם יכול להגיע בעזרת האדם)

לפלורידה הגיע לראשונה על ידי האדם במקביל לחצייתו את הריו גראנדה ממקסיקו. בסביבות 1995, המין התבסס היטב בטקסס, אוקלהומה, לואיזיאנה, ארקנס, מיסיסיפי, אלבמה ופלורידה, ואף נצפה הרחק באזור קנזס, מיזורי, טנסי, ג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית. עשור לאחר מכן, הוא התבסס לחלוטין בכל האזורים הנ"ל והמשיך בנדידתו; הוא אף נצפה בצפון הרחוק יחסית של נברסקה הדרומית, דרום אילינוי, דרום אינדיאנה וקנטקי. ההתפשטות צפונה צפויה להמשיך עד שהמין יגיע רחוק לאוהיו, פנסילבניה וניו ג'רזי.

התקדמותו לתוך ארצות הברית ואזורים אחרים מוגבלת על ידי הטמפרטורות והגשמים. מאחר שאין לארמדיל שכבת שומן מבודד עבה, הוא מתקשה לשמר חום, ולכן תקופות ארוכות של קור קיצוני מסוכנות, במיוחד לצעירים. הוא אינו מסוגל לקיים מושבות יציבות אם הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא מתחת לשתי מעלות צלזיוס. בנוסף, הארמדיל צריך מקור מים קבוע; אומדנים מצביעים על כך שהארמדיל יכול לשרוד באזורים בהם המשקעים השנתיים הם לפחות 38 סנטימטר. החוקרים טאולמן ורובינס (ראו[11]) השוו מידע זה עם נתוני מזג-האוויר והמשקעים השנתיים בארצות הברית, ויצרו מפת התפשטות אפשרית לארמדיל טאטו. הם העריכו שהוא יכול לקיים מושבות מנברסקה עד ניו-יורק וצפון-מזרח קייפ קוד. חרף מכשולים פיזיולוגיים המונעים ממנו לעבור מערבה בעצמו, האדם יכול לעזור לו לעשות זאת באריזונה, קולורדו וניו מקסיקו. פרטים שישוחררו בחוף המערבי יוכלו להרחיב את שטחם מקליפורניה עד וושינגטון, אורגון ואולי גם חלק מצפון-מערב איידהו. המסקנה שנבעה מפרסום מפת ההתרחבות הנ"ל היא שרק חצי מתחום המחיה האפשרי של ארמדיל טאטו מאוכלס. נכון לנתונים משנים 2000–2013, ההשערה הייתה מדויקת למדי.

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתת-המינים הצפון-אמריקניים יש שונות גנטית נמוכה בהשוואה לאלו ממרכז ודרום אמריקה, מה שמצביע על כך שמוצאם מאוכלוסייה קטנה יחסית שהיגרה לצפון אמריקה.[4]

  • "Dasypus novemcinctus novemcinctus" (קארולוס ליניאוס, 1758)
  • "Dasypus novemcinctus mexicanus" (W.Peters, 1864)
  • "Dasypus novemcinctus fenestratus" (W.Peters, 1864)
  • "Dasypus novemcinctus hoplites" (Glover Morrill Allen, 1911)
  • "Dasypus novemcinctus aequatorialis" (Einar Lönnberg, 1913)
  • "Dasypus novemcinctus mexianae" (Hagmann, 1908)

התנהגות ואורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נובר באדמה אחר מזון
מרחרח את האוויר
ארמדיל בפלורידה

ארמדיל טאטו הוא יצור מתבודד הפועל בחושך; מתחיל בחיפוש אחר מזון בשעות בין-הערביים וגומר לעשות כן עם עלות הבוקר. כאשר אינם מחפשים אחר מזון, הם מדשדשין באיטיות, ועוצרים לפעמים כדי להריח סימני סכנה. אם ייבהל, הוא יכול לנוס במהירות מפתיעה לכיוון מאורתו או לסבך צפוף; הוא אף יכול לקפוץ בבהלה לגובה של כ-91–120 סנטימטר באוויר ולמרחק אפילו יותר גדול, רפלקס שיכול להבהיל טורפים, אך לפעמים דבר זה פועל לרעתו כאשר הוא קופץ אל כביש.[17] הוא חופר לו לבית מאורה באורך מספר מטרים עם ציפורניו הארוכות. המין כנראה טריטוריאלי. המין הוא "חפרן מקיף"; לפעמים פרט אחד יכול לתחזק עד 12 מחילות בשטחו. מאורות אלו רוחבן 20 סנטימטר בערך, עומקן 2.1 מטר, ו-7.6 מטר אורכן. הארמדיל מסמן את שטחו באמצעות שתן, גללים, והפרשות המופקות בבלוטות ריח הנמצאות על עפעפיו, אפו ורגליו. נקבות נוטות לקיים טריטוריות בלעדיות המוגדרות באופן ברור; זכרים מחזיקים בטריטוריה גדולה יותר, וזאת לפעמים חופפת עם שטחיהן של מספר נקבות. מאבקים טריטוריאליים מיושבים בעזרת בעיטות ורדיפות. הוא אינו נודד לצורכי רבייה או לשם התיישבות זמנית במעונות-חורף באזורים חמים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמדיל טאטו ניזון בעיקר מחרקים – נמלים, טרמיטים, חיפושיות (מהוות את מקור המזון העיקרי), מגוון פגיות, תולעים וכו'. הוא יכול לאכול גם סוגים שונים של ענבה (כמו פירות יער) ושאר סוגי צמחים רכים. הארמדיל משוטט, ודוחף את חוטמו לאדמה רכה, בין הצמחייה או באשפה צמחית. לצופה מהצד הוא יראה כאחוז-תזזית, חופר באדמה בדפוסים לא קבועים, ועוצר לפעמים אחרי שגילה זחל או מזון אחר, אותו הוא בולע באמצעות לשונו הדביקה. אפם הרגיש יכול לאתר מזון מבעד ל 20 סנטימטר של אדמה. המין נצפה מתגלגל או קופץ על קני-נמלים במטרה לאוכלן. הם מגוונים לפעמים עם דו-חיים וזוחלים קטנים, במיוחד בחודשים קרים בהם טרף כזה נוטה להיות איטי ועצל יותר, כמו כן בביצי עופות ופעוטות יונקים. יכול להיות שהמין אף יאכל פגרים, אך לרוב מקרה כזה יתרחש אחרי שימשך לרימות הנמצאות בהם יותר מאשר לבשר עצמו. פחות מ-10 אחוז מתזונת המין מורכבת מחומרים לא חייתיים, כמו פטריות, פקעות, פירות וזרעים. לפעמים הארמדיל נעמד על רגליו האחוריות, מאזן עצמו עם הזנב ומרחרח את האוויר כדי לגלות סכנות ומזון.[5][18][6]

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההזדווגות מתרחשת בעונת-רבייה שנמשכת 2–3 חודשים, בין יולי לאוגוסט בחצי הכדור הצפוני ובין נובמבר לינואר בחצי הכדור הדרומי. עונת הרבייה מתוזמנת לתחילת הגשמים. במהלך העונה, זוגות זוגות של ארמדילים נצפים מהלכים יחדיו; דבר זה לא רגיל מכיוון שהם חיות מתבודדות. במהלך השוטטות בזוגות, הזכר נשאר ליד הנקבה, כמטרים בודדים, ומדי פעם מחפש איתה אחר מזון. התנהגויות נוספות שנצפות בזמן זה הן נגיעות בגב, כשכוש בזנבות, הרמת הזנב (אצל הנקבה, מה שחושף את איברי-המין), רחרוח או אף מגורים במאורה משותפת.[4][10][19] קרבת הזכר אל הנקבה בזמן זה נחשבת להתנהגות שנועדה לשמור עליה מזכרים אחרים; אם זכר זר יתקרב, הזכר הראשון ילחם עליה. נקבות מתחמקות בקביעות מזכרים הרוצים אותה לעצמם כאשר אינה מוכנה להזדווג; כשהיא מבייצת, הנקבה מפרישה ריח שונה מהרגיל מבלוטות הריח האנאליות. לנקבה דגדגן חיצוני גדול, בעוד שאשכי הזכר פנימיים. ההזדווגות לא רגילה יחסית ליונקים מהלכים על ארבע, זאת מכיוון שהנקבה מתהפכת על גבה בזמן הפעולה.[19][5] ביצית אחת מופרית, אך השתרשותה ברחם מושהית למשך שלושה–ארבעה חודשים כדי להבטיח שהתינוק ייוולד בזמן נוח ומתאים. אחרי שהזיגוטה משתרשת ברחם, תקופה של בין ארבעה לחמישה חודשי היריון חלה ,[4][20][21] ובה הזיגוטה מתחלקת לארבעה עוברים זהים שלכל אחד שליה משלו. עוברי השגר נולדים מפותחים למדי, במשקל של כ-66 גרם ,[22] ומזכירים את הוריהם, רק קצת יותר קטנים ובצבע ורדרד-חום. עיניהם נפתחות מהר, אך עורם מתקשה לכדי שריון רק אחרי מספר שבועות.
אחרי לידתם של העוברים המפותחים, הם נשארים במאורה, ניזונים מחלבה של אמם במשך שלושה חודשים בערך. לאחר מכן, הם מתחילים לשוטט עם אמם בחיפוש אחר מזון, עוזבים בגיל שישה חודשים עד שנה, ומגיעים לבגרות מינית בגיל שנה עד שנתיים.[23][24] הם מתרבים לרוב על בסיס שנתי לאורך 12–15 שנות חייהם (בטבע); נקבה יחידה יכולה להוליד למעלה מ-56 צאצאים לאורך חייה. "תפוקת" הרביעיות הלא רגילה, נוסף לאורך החיים וליכולת להשהות את השתרשות הביצית ל 14 חודשים או יותר, תרמה לשגשוגו ולעובדה כי רק ארמדילים מעטים נצרכים כדי לפתח אוכלוסייה משגשגת.[11][12]

השפעה על הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטוטו אחר מזון יכול לגרום נזק קל למערכת השורשים של צמחים מסוימים, אך הם "מפצים" על זאת בכך שהם מספקים בתים לבואשים, אוגרים מהסוג Sigmodon, כוסי מחילות, נחשים מהמין "Pituophis melanoleucus" ועכסנים. בנוסף, מחילותיו נודעו כמאיצות ומחריפות שחיקה, וכמערערות יסודות מבנים.[25] מחקרים הראו כי הציפור ממין "Basileuterus lachrymosus" (מין בסוג "סבכי העולם החדש"; נקרא גם "Euthlypis lachrymosa") עשתה לעצמה למנהג לעקוב אחר ארמדיל טאטו כדי לאכול חרקים וחסרי-חוליות אחרים שנעקרו ממקומם על ידיו.[26] ארמדיל טאטו חשוב מאוד כטרף לפומה בכלל, ולתת-המין הנדיר "פומה צפון-אמריקאית בפרט, אך מצד שני, לעיתים הארמדיל יכול לסכן את הצב מהמין צב גופרי שמוגדר כ"פגיע" בכך שיגרש אותו בתוקפנות ממקום מגוריו ולדרוש אותו לעצמו.[5] יותר מזה, ארמדילים בפלורידה נצפו אוכלים ביצי וצאצאי צבי-ים ואף הורסים את קיניהם (כולל צב הים הגלדי, צב הים החום וצב הים הירוק); הארמדילים אחראים לפשיטות על כ-14 אחוזים מהקנים באזורים המושגחים, ונחשבים לאחראים לכ-95 אחוזים מהפשיטות עליהם. תופעה זו של פשיטה על קנים של צבי-ים היא חדשה יחסית (נצפתה לראשונה ב-1988), נראה כי זו הסתגלות הנובעת מהתרחבות שטח המחיה.[27][28]

ארמדיל טאטו בתרבות ויחסיו עם האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפס אבן נשיונל ג'יאוגרפיק, 1918.

ארמדילי תשע החגורות משמשים במחקר המדעי, בנוסף למחקרי הצרעת המבוצעים על כלל הארמדילים, בשל מערכת הרבייה המוזרה שלהם, בה כאמור נולדים ארבעה ארמדילים זהים מבחינה גנטית. היות שהם תמיד זהים, רביעיות ארמדילי תשע החגורות שימושיות למחקרים מדעיים, התנהגותיים ורפואיים הדורשים קבוצות של נבדקים ללא הבדל גנטי. החשיבות הגבוהה של ארמדיל תשע החגורות למחקרים נובעת מהעובדה שמלבדו אין אף יונק אחר אשר באופן קבוע ממליט תאומים זהים מבחינה גנטית.

בטקסס, שם הוא היונק הקטן הלאומי,[3] מגדלים ארמדילי תשע-החגורות לשם השתתפות במירוץ ארמדילים; ספורט הנפוץ בקנה מידה קטן יחסית אך מבוסס היטב, בו החיה רצה במהירות על פני מסלול באורך 12 מטר.(ראו קישורים חיצוניים בתחתית הדף, סעיף "מרוץ ארמדילים")

"יום הארמדיל" ("Armadillo/Dillo Day") הוא יום מיוחד בשנה בו אנשים (בעיקר באמריקה) חוגגים את קיומו של הארמדיל. ביום זה נהוג להכין דגלים עליהם מופיעים תמונות וציורים של ארמדילים, בובות בדמות הארמדיל וכן כובעים ופסלים בדמותו. נהוג לשיר את "שירי הארמדיל" ביום זה (ראו קישורים חיצוניים בתחתית הדף, סעיף "יום הארמדיל")

חזירי הובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת השפל הגדול ארמדיל טאטו ניצוד בשביל בשרו במזרח טקסס, שם הוא כונה כ"חזיר העניים" או כ"חזיר הובר" על ידי מי שכעס על משפטו של הנשיא הרברט הובר "Chicken in every pot" (תרנגולת בכל סיר) וחשב כי הוא האחראי לשפל.[29][30][31]

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואה אל מול הגליפטודון הנכחד (הגליפטודון גדול ממנו בהרבה)

ציד והרג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמדיל טאטו מהווה כ 6.1% מהציד לשם מאכל או הנאה של האינדיאנים, ו 9.5% מהארמדילים האלו ניצודים על ידי איכרים (לרוב משום שהם נוטים לגנוב ביצי עופות משק וציד).[32] בשרם יקר, נטען כי טעמו דומה לבשר חזיר; הוא נצלה בדרך כלל עם השריון, שבתורו משמש למוצרי עבודת-יד. בוונצואלה, שמועה רווחת שהארמדילים סובלים מצרעת (מה שנכון לפעמים, בני אדם אף נדבקו ממנו[25]) גרמה לצמצום הציד שלהם.[33] נכון לסוף שנת 2009, קרוליינה הצפונית החלה שוקלת מיסוד עונת-ציד של המין, בעקבות דיווחים על כך שנכנס לאזורים הצפוניים שלה (בערך באזור שארלוט ווילמינגטון).[34] ציד הארמדילים נעשה בעיקר בלילה עם פנסים, בדרך כלל עם כלבים. לפעמים מנסים לצוד איתם על ידי משיכתם ממאורתם, מלכודות, או המתנה ליד אחד משבילי ההליכה שלהם. אוכלוסיות מקומיות יכולות להיות מאוימות ובסכנת הכחדה בגלל ציד, אך בכל מקרה נראה כי הארמדילים סובלניים לציד ושינויים בסביבתם, ומספרם באזורים מיושבים על ידי האדם גדול יותר מכאלו בהם הם יכולים לחיות באין מפריע. תכונה מוכרת של הארמדיל היא קפיצתו באוויר כאשר הוא מופתע. תכונה זו היא הגורם הראשי לתופעה המוכרת של מוות ארמדילים בתאונת דרכים: כאשר מכונית מתקרבת והרעש מבהיל את הארמדיל, הוא קופץ לגובה, ישר אל בין גלגלי המכונית או הפגוש.

טריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפעמים, טורף יצליח לארוב לארמדיל ולפרוץ את שריונו הקשה עם נשיכה או חבטה ממוקמת היטב. אם הארמדיל רואה שאינו מצליח לברוח מן הטורף, הוא יחפור תעלה רדודה ויתקע עצמו בפנים; נדיר מאוד שטורף יצליח להוציא ממקומו ארמדיל החפור באדמה. בגלל שריונם הרך יותר, סביר יותר שארמדילואים קטנים יפלו קורבן לטריפה, מה שמניע אותם להתנהג בזהירות. הצעירים נוהגים לשוטט אחר מזון בשעות הבוקר, והם חשדנים יותר כלפי התקרבות של זר.
טורפים ידועים של ארמדיל טאטו הם: הפומה (אולי הטורף הטבעי העיקרי שלהם), זאב הרעמה, הקויוט, הדוב השחור האמריקני, הזאב האדמוני, היגואר, האליגטור האמריקני, השונר המצוי ודורסים גדולים. עד כה, ה"מחסל" העיקרי שלהם הוא האדם; האחרון צד אותם הן בשביל הבשר והן בשביל איבריו (בעיקר השריון).[6][35]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שיר הארמדילו", מבוצע על ידי ג'ון ארתור מרטינז
"שיר הארמדילו" בספרדית, נהוג לרקוד ריקודי שורות מיוחדים כשמושמע השיר.
"Is This the Way to Amarillo?" מבוצע על ידי Tony Christie, גרסאות פארודיה על השיר הזה מושרות בשינוי המילה האחרונה ל"Armadillo".
סיפור עם בוליביאני על הארמדילו שרצה לשיר, סיפורי עם כאלו מסופרים במשך יום הארמדילו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארמדיל טטו באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 1 2 Mammal Species of the World: A Taxonomic and Geographic Reference: Volume 12 (3rd edition). In Wilson, D. E.; Reeder, D. M. Johns Hopkins University Press. pp. 94-95. ISBN 978-0-8018-8221-0.
  3. ^ 1 2 "Texas State Symbols - Texas State Library and Archives Commission".
  4. ^ 1 2 3 4 5 Mammalogy: Adaptation, Diversity, Ecology Feldhamer, George A., Lee C. Drickhamer, Stephen H. Vessey, Joseph F. Merritt, Carey Krajewski (2007), Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press, retrieved 7 June 2010. ISBN 978-0-8018-8695-9
  5. ^ 1 2 3 4 Chapman, J., G. Feldhamer. 1982. Wild Mammals of North America: Biology, Management, and Economics. 1982: Johns Hopkins University Press.
  6. ^ 1 2 3 Moeller, W. 1990. Modern Xenarthrans. Pp. 583-626 in S Parker, ed. Grzimek’s Encyclopedia of Mammals, Vol. 2, English Language Edition. New York: McGraw-Hill, Inc.
  7. ^ David T. Purtilo et al. "The immune system of the nine-banded armadillo (dasypus novemcinctus, linn)''. The Anatomical Record: Volume 181, Issue 4, pages 725–733, April 1975
  8. ^ 1 2 3 Wetzel, R.M. and Mondolfi, E. The subgenera and species of long-nosed armadillos, genus Dasypus L. Eisenberg, J.F. (ed.). Vertebrate ecology in the northern Neotropics. Smithsonian Institution, Washington; 1979: 43-63.
  9. ^ Burnie D and Wilson DE (Eds.), Animal: The Definitive Visual Guide to the World's Wildlife. DK Adult (2005), ISBN 0789477645
  10. ^ 1 2 McDonough, C. 1997. Pairing Behavior of the Nine-banded Armadillo. American Midland Naturalist, 138(2): 290-298.
  11. ^ 1 2 3 4 Taulman, J F, and Robbins, L W 1996. "Recent range expansion and distributional limits of the nine-banded armadillo (Dasypus novemcinctus) in the United States." Journal of Biogeography 23: 635-648.
  12. ^ 1 2 Nowak, R.M. 1999. "Walker’s Mammals of the World, 6th edition." Johns Hopkins University Press, Baltimore, MD. 158 — 168. ISBN 978-0801857898
  13. ^ McBee, K. and Baker, R.J. Dasypus novemcinctus. Mamm. Spec. No 162:1-9; 1982
  14. ^ Borrero, J.I. Mamíferos neotropicales. Univ. del Valle, Call; 1967; 108 pp.
  15. ^ Grimwood, I.R. The distribution and status of some Peruvian mammals. Amer. Comm. Intern. Wildl. Prot. & New York Zool. Soc., Spec. Publ. No.21: 1-86; 1969.
  16. ^ Gondelles, A.R., Medina-Padilla, G., Méndez-Arocha, J.L. and Rivero Blanco, C. Nuestros animales de caza. Guía para su conservación. Fund. Educ. Amb. MARNR, Caracas; 1981; 119 pp.
  17. ^ How high can a nine-banded armadillo jump? Everyday Mysteries. Library of Congress.
  18. ^ Schmidly, D., D. William. 1994. The Mammals of Texas. Austin: University of Texas Press.
  19. ^ 1 2 Stangle, F. 1994. Evolution of a Desert Mammalian Fauna : a 10,000-Year History of Mammals from Culberson and Jeff Davis Counties, Trans-Pecos Texas. Wichita Falls, TX: Midwestern State University Press.
  20. ^ Enters, R.K. Mammalian life histories from Barro Colorado Island, Panama. Bulletin. Mus. Comp. Zool. 78:384-512; 1935.
  21. ^ Hamlett, G.W.D. The reproductive cycle in the armadillo. Zeit. Wiss. Zool. 141:143-157; 1932.
  22. ^ Dasypus novemcinctus Animal Diversity Web
  23. ^ Asdell, S.A. Patterns of mammalian reproduction. Cornell Univ. Press, Ithaca; 1964; 670 pp ISBN 0801417538.
  24. ^ Wetzer, R.M. Systematics, distribution, ecology and conservation of South American edentates. Mares, M.A. and Genoways, H.H. (eds.). Mammalian Biology in South America. Univ. Pittsburgh; 1982:345-375.
  25. ^ 1 2 Introduced Species Summary Project Columbia University
  26. ^ Schaefer, R., J. Fagan. 2006. Commensal foraging by a fan-tailed warbler (Euthlypis lachrymosa) with a nine-banded armadillo (Dasypus novemcinctus) in southwestern Mexico. The Southwestern Naturalist, 51(4): 560 -562.
  27. ^ Engeman, Richard M.; Shwiff, Stephanie A.; Constantin, Bernice; Stahl, Margo; and Henry T. Smith. 2002. "An economic analysis of predator removal approaches for protecting marine turtle nests at Hobe Sound National Wildlife Refuge." Ecological Economics (42), pp. 469-478.
  28. ^ Kemp, S.J.; Jewell, S.; and B.S. Neely. 1998 (November 18, 2002). "Predation of loggerhead sea turtle (Caretta caretta) nests by armadillos (Dasypus novemcinctus) at Hobe Sound National Wildlife Refuge, Florida." Pp. 225-226 (abstract) in Epperly, S.P., and J. Braun. Proceedings of the 17th Annual Sea Turtle Symposium. U.S. Department of Commerce, NOAA Technical Memorandum NMFS-SEFSC-415
  29. ^ TEXAS PARKS & WILDLIFE: Armadillos
  30. ^ The Handbook of Texas Online
  31. ^ Do people really eat armadillos? armadillo-online.org
  32. ^ 3.8.1 Dasypus novemcinctus (nine-banded armadillo) Wildlife Utilization in Latin America: Current Situation and Prospects for Sustainable Management. (FAO Conservation Guide - 25)
  33. ^ Ojasti, J., Febres Fajardo, G. and Cova, O., M. Consumo de fauna por una comunidad indígena en el Estado Bolívar, Venezuela, Aguilar F., P.G. (ed.). conservación y manejo de la fauna silvestre en Latinoamérica. Apeco, Arequipa; 1986; 45-50.
  34. ^ Public Hearings Applying to 2010-2011 Fishing, Hunting and Trapping Seasons North Carolina Wildlife Resources Commission, retrieved 7 June 2010
  35. ^ Weckel, M., W. Giuliano, S. Silver. 2006. Cockscomb revisited: Jaguar diet in the Cockscomb Basin Wildlife Sanctuary, Belize. Biotropica, 38(5): 687-690.