ארמון מפרה
_(cropped).jpg) | |||||||||||
| חזית הארמון | |||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||
| סוג |
ארמון, מוזיאון, מסדר נזירות, בזיליקה, מורשת תרבותית  | ||||||||||
| מיקום |
מפרה | ||||||||||
| מדינה |
פורטוגל | ||||||||||
| מבקרים בשנה | 189,694 (נכון ל־2022) | ||||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||||
| אדריכל |
Manuel da Maia | ||||||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאו-קלאסית | ||||||||||
| קואורדינטות | 38°56′13″N 9°19′33″W / 38.9369°N 9.3258°W | ||||||||||
|
www | |||||||||||
  | |||||||||||
ארמון מפרה (בפורטוגזית: Palácio de Mafra), הידוע גם בתור "הארמון-מנזר של מפרה" ו"הבניין המלכותי של מפרה" (Real Edifício de Mafra), הוא מנזר-ארמון בארוקי ונאו-קלאסי מונומנטלי השוכן במפרה, פורטוגל, כ-30 קילומטרים צפונית לליסבון. הבנייה החלה בשנת 1717 תחת ז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל והושלמה לחלוטין בשנת 1755.
הארמון סווג כמונומנט לאומי בשנת 1910 והיה גם מועמד לגמר בשבעת פלאי פורטוגל (אנ'). ב-7 ביולי 2019, נוסף הארמון והגנים הצמודים אליו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשם "המבנה המלכותי של מפרה - ארמון, בזיליקה, מנזר, גן סרקו ופארק ציד (טפדה)".[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
הארמון, ששימש גם כמנזר פרנציסקני, נבנה בתקופת שלטונו של המלך ז'ואאו החמישי (1707–1750), כתוצאה מנדר שהמלך נדר ב-1711, לבנות מנזר אם אשתו, המלכה מריה אנה, תלד לו צאצאים. לידת בתו הראשונה, ברברה מפורטוגל, גרמה לתחילת בניית הארמון. הארמון היה ממוקם בצורה נוחה ליד שמורות ציד מלכותיות, ובדרך כלל היה מקום מגורים משני למשפחת המלוכה.
הבנייה מומנה ברובה מהכנסות המושבות בברזיל, שם כרו זהב ולאחר מכן יהלומים בכמויות גדולות.
המתחם העצום הזה, שנבנה ברובו מאבן ליוש,[א] הוא בין מבני הבארוק המפוארים ביותר בפורטוגל ובשטח של 40,000 מטרים רבועים, אחד מהארמונות המלכותיים הגדולים ביותר. הארמון תוכנן על ידי האדריכל הגרמני ז'ואאו פרדריקו לודוביס (אנ'), ונבנה באופן סימטרי מציר מרכזי, שבו שכנה הבזיליקה, וממשיך לאורכו דרך החזית הראשית עד שני מגדלים מרכזיים. מבני המנזר ממוקמים מאחורי החזית הראשית. הבניין כולל גם ספרייה מרכזית, עם כ-30,000 ספרים נדירים.[2][3] הבזיליקה מעוטרת במספר פסלים איטלקיים[4] וכוללת שישה עוגבים היסטוריים[4] ושני קריונים, המורכבים מ-98 פעמונים.[5][6]
הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר המדויק נבחר בשנת 1713 ונרכש בשנת 1716. הבנייה החלה בהנחת האבן הראשונה ב-17 בנובמבר 1717 עם טקס מפואר בנוכחות המלך, כל חצרו והפטריארך הקרדינל של ליסבון.
בתחילה היה זה פרויקט קטן יחסית ונועד למנזר של 13 נזירים קפוצ'ינים, שהיו אמורים להקפיד על עוני מוחלט. עם זאת, כאשר החלו להגיע לליסבון שפע משלוחי זהב ויהלומים מהמושבה הפורטוגלית של ברזיל שינה המלך את תוכניותיו והכריז על בניית ארמון מפואר יחד עם מנזר גדול בהרבה. העושר העצום הזה אפשר למלך להיות פטרון נדיב של האומנויות.
הוא מינה את האדריכל הגרמני ז'ואאו פרדריקו לודוביס (אנ') למנהל העבודות המלכותיות במפרה. לודוביס למד אדריכלות ברומא והכיר אמנות איטלקית מאותה תקופה. מידת אחריותו של לודוביס אינה ברורה, שכן כמה אדריכלים אחרים היו מעורבים בפרויקט זה: הבנאי ממילאנו קרלוס בפטיסטה גרבו, קוסטודיו ויירה, מנואל דה מאיה ואפילו בנו שלו אנטוניו. אולם היישום של אותו סגנון אדריכלי על הבניין כולו מעיד על עבודתו של לודוביס כאדריכל הראשי האחראי על משרד העבודות המלכותי (Real Obra).
הבנייה נמשכה 13 שנים וגייסה צבא עצום של פועלים מכל הארץ (ממוצע יומי של 15,000 עובדים, אך בסופו של דבר טיפס ל-30,000 ולמקסימום 45,000), בפיקודו של אנטוניו לודוביס, בנו של האדריכל. בנוסף הוקצו 7,000 חיילים לשמור על הסדר באתר הבנייה.[7] הם השתמשו ב-400 קילוגרם של אבק שריפה כדי לפוצץ את הסלע לצורך הנחת יסודות. היה אפילו בית חולים לעובדים החולים או הפצועים. סך של 1,383 פועלים מתו במהלך הבנייה.
אורך החזית הוא 220 מטר. המתחם כולו משתרע על פני 37,790 מטרים רבועים עם כ-1,200 חדרים, יותר מ-4,700 דלתות וחלונות ו-156 גרמי מדרגות.
כאשר הושלם הבניין הוא כלל מנזר המסוגל לשכן 330 נזירים, יחד עם ארמון מלכותי וספרייה ענקית של 30,000 ספרים, מעוטרים בשיש, עץ אקזוטי ואינספור יצירות אמנות שנלקחו מצרפת, פלנדריה ואיטליה, שכללו שישה עוגבים מונומנטליים ושני קריונים.
הבזיליקה והמנזר נחנכו ביום הולדתו ה-41 של המלך ב-22 באוקטובר 1730. החגיגות נמשכו 8 ימים והיו בקנה מידה שלא נראה כמותו בפורטוגל. הבזיליקה הוקדשה לגברתנו ולאנטוניוס הקדוש.
אולם הבניין לא הושלם. הפנס שעל הכיפה הושלם בשנת 1735. העבודה נמשכה עד 1755, אז היה צורך בכוח העבודה בליסבון בגלל הרס שגרמה רעידת האדמה בליסבון.
היסטוריה מהמאה ה-19 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
.jpg)
בני המשפחה המלכותית לא התגוררו בארמון באופן קבוע משום שהחדרים היו מבחינתם קודרים מדי. אף על פי כן, זה היה יעד פופולרי עבור בני משפחת המלוכה שנהנו לצוד בשמורת הציד הסמוכה, ה-Tapada Nacional de Mafra. בתקופת שלטונו של המלך ז'ואאו השישי התגוררה המשפחה בארמון במשך שנה שלמה בשנת 1807. המלך היה אחראי על שיפוץ חלקי של המבנה על ידי כמה אמנים ידועים. עם זאת, בשנת 1808 ברחה משפחת המלוכה לברזיל בשל הפלישה הצרפתית לפורטוגל ולקחה עמה כמה מפריטי האמנות והריהוט הטובים ביותר בבניין. המפקד הצרפתי מרשל ז'ונו (אנ') התגורר בארמון, עד שגורש משם על ידי המצביא הבריטי הדוכס מוולינגטון.
ב-1834, לאחר המלחמות הליברליות (אנ'), הורתה מריה השנייה, מלכת פורטוגל על פירוק המסדרים הדתיים והמנזר ננטש על ידי הפרנציסקנים. בתקופת ימיו האחרונים של בית בראגנזה (אנ') שימש הארמון בעיקר כבסיס לציד. בשנת 1849 הוקצה חלק המנזר של המבנה לצבא, שעדיין משתמש בו היום.
ב-5 באוקטובר 1910, בעקבות הכרזת הרפובליקה בפורטוגל, יצא המלך האחרון של פורטוגל, מנואל השני, מהארמון אל כפר החוף הסמוך אריסיירה בדרכו לגלות. הארמון הוכרז כמונומנט לאומי בשנת 1907. הבניין מתוחזק על ידי המכון הפורטוגזי למורשת אדריכלית, שביצע מספר שיפוצים, כולל שימור החזית הראשית. שחזור גדול של העוגבים ההיסטוריים החל ב-1998 בשיתוף מומחים זרים והסתיים ב-2010. השחזור זכה בתואר אירופה נוסטרה 2012.[8]
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
החזית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית המרשימה, הבנויה מאבן גיר מקומית, אורכה 220 מטר ופונה אל העיירה מפרה. בכל קצה של החזית ניצב מגדל מרובע עם כיפה בולבוסית. הכנסייה, הבנויה משיש לבן, ממוקמת במרכז החזית הראשית, כשבאגפיה, מחולק בצורה סימטרית, ארמון המלוכה. המלך, שביקש להתחרות בפאר רומא, ביקש עצות אדריכליות מהשגריר שלו בוותיקן, ששלח לו דגמים בקנה מידה קטן של מבני דת רומיים חשובים. המרפסת הבנדיקטית במרכזה משתקפת בבירור את מרפסת בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. אבל מרפסת זו נועדה דווקא למלך, כסמל לכוחו, מאשר לברכה של כוהני דת חשובים.
שני מגדלי הכנסייה (בגובה 68 מטרים) נוצרו בהשראת המגדלים של סַנְט'אַנְיֶיזֶה אִין אָגוֹנֶה (Sant'Agnese in Agone) שבפיאצה נאבונה (מאת אדריכל הבארוק הרומי פרנצ'סקו בורומיני). שני הקריונים שלהם מכילים בסך הכל 92 פעמוני כנסיות, שנוצקו באנטוורפן. הסיפור מספר שיוצקי הפעמונים הפלמים נדהמו כל כך מגודל העמלה שלהם, עד שביקשו לקבל תשלום מראש. המלך השיב על ידי הכפלת הסכום המוצע. קריונים אלו מהווים את האוסף ההיסטורי הגדול בעולם.
שני המגדלים מחוברים בשתי שורות של עמודים קורינתיים. השורה העליונה מכילה את הפסלים של דומיניקוס הקדוש ופרנציסקוס הקדוש, מפוסלים משיש קרארה, הניצבים בגומחה בכל צד של המרפסת. השורה התחתונה מכילה את הפסלים של קלרה הקדושה ואליזבת הקדושה מהונגריה.
הארמון המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
הדירות המלכותיות המרווחות ממוקמות בקומה השנייה. הדירות של המלך ממוקמות בקצה אחד של הארמון ואילו דירת המלכה נמצאת במרחק של 200 מטרים בקצה השני. כה גדול היה המרחק הזה, שכאשר יצא המלך מדירתו לכיוון דירת המלכה, הוכרז הדבר למלכה בקול חצוצרה.
מכיוון שהמלך ז'ואאו השישי לקח עמו כמה מפריטי האמנות והרהיטים הטובים ביותר בבניין כאשר משפחת המלוכה ברחה לברזיל בשנת 1808 בשל פלישת הכוחות הצרפתיים, היה צריך לעצב את רוב החדרים מחדש בסגנון המקורי. חדר גביעי הציד (Sala dos Troféus) מעוטר במספר רב של גולגולות של איילים, הרהיטים בנויים מקרניים ומכוסים בעור צבי ואפילו הפמוטים עשויים מקרני צבאים.
גלריית הברכה (Sala da Benção) גובלת במפלס העליון של הבזיליקה. משפחת המלוכה יכלה כאן להשתתף במיסה, כשהיא יושבת ליד חלון הנפתח אל הבזיליקה. פרוטומה של ז'ואאו החמישי באולם זה הוא יצירה של אלסנדרו ג'וסטי (Alessandro Giusti) האיטלקי. חדר הכס, חדר המשמר והחדר של האלה דיאנה מעוטרים בציורי קיר של אמן כמו סירלו וולקמר מאשדו (אנ'), ברנרדו אולביירה גואיש (Bernardo Oliveira Góis) וויירה לוזיטאנו (אנ').
הבזיליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
.jpg)
.jpg)
הכנסייה בנויה בצורת צלב לטיני באורך של 63 מטרים. היא צרה למדי (16.5 מטרים), רושם המודגש באמצעות גובה הספינה שלה (21.5 מטרים). הפרוזדור (מרפסת הגליל) מכיל קבוצה של פסלים גדולים משיש קרארה, המייצגים את הקדושים הפטרונים של מספר מסדרים נזיריים.
בפנים הכנסייה נעשה שימוש רב בשיש מקומי בצבע ורדרד, המעורב בשיש לבן בתבניות שונות. העיצובים מרובי הצבעים של הרצפה חוזרים על התקרה. קמרון החבית נשען על עמודים קורינתיים מחורצים הניצבים בין הקפלות הצדדיות. הקפלות בטרנספט מכילות קישוטי מזבח מישפה שנעשו על ידי פסלים מבית הספר לפיסול של מפרה. במעברים הצדדיים מוצגים 58 פסלי שיש שהוזמנו ממיטב הפסלים הרומים בזמנם. קפלת כל הקדושים בטרנספט מופרדת ממקום המצלב על ידי מעקות ברזל עם עיטורי ברונזה, שחושלו באנטוורפן.
בבית המקהלה יש פמוט ענק מפואר ובו שבע מנורות הצומחות מלועם של שבעה נחשים מפותלים. מעל המזבח הראשי, יש צלב ישפה ענק באורך 4.2 מטרים המשובץ בתקרה, ולצידו שני מלאכים כורעים, מבית הספר לפיסול של מפרה. גם הכיפה מעל מקום המצלב נוצרה בהשראת הכיפה של סַנְט'אַנְיֶיזֶה אִין אָגוֹנֶה ברומא (מאת אדריכל הבארוק הרומי פרנצ'סקו בורומיני). כיפה זו בגובה 70 מטרים המעוטרת פנס קטן בראש, נישאת על ארבע קשתות מפוסלות דק בשיש ורוד ולבן.
ישנם שישה עוגבים, ארבעה מהם ממוקמים בטרנספט, המהווים אנסמבל די נדיר. הם נבנו על ידי ז'ואקים פרש פונטנש (Joaquim Peres Fontanes) ואנטוניו שאווייר משאדו סרביירה (António Xavier Machado Cerveira) בין השנים 1792 ו-1807 (כאשר הכוחות הצרפתיים כבשו את מפרה). הם היו עשויים מעץ ברזילאי מוזהב חלקית. הצינור הגדול ביותר בגובה 6 מטרים וקוטר 0.28 מטר. המלך ז'ואאו החמישי הזמין בגדי כמרים מאומנים של רקמה מג'נובה וממילאנו, כמו ג'וליאנו סאטורני (Giuliano Saturni) ובנדטו סלנדרי (Benedetto Salandri), ומצרפת. הם מעידים על איכות וביצוע מעולים ברקמה בטכניקת זהב ובשימוש בחוטי משי באותו צבע.
הציורים הדתיים בבזיליקה ובמנזר מהווים את אחד האוספים המשמעותיים מהמאה ה-18 בפורטוגל. הם כוללים יצירות של האיטלקים אגוסטינו מאזוצ'י (אנ'), קוראדו ג'אקווינטו (אנ'), פרנצ'סקו טרוויזאני (אנ'), פומפאו באטוני (אנ') וכמה סטודנטים פורטוגזיים ברומא כמו ויירה לוזיטאנו ואינאסיו דה אוליביירה ברנרדס. אוסף הפסלים מכיל יצירות של כמעט כל פסל רומי גדול מהמחצית הראשונה של המאה ה-18. באותה תקופה, הוא ייצג את ההזמנה הגדולה ביותר שנעשתה על ידי מעצמה זרה ברומא והוא עדיין הוא אחד האוספים הגדולים ביותר הקיימים.
קהילת מפרה (סנטו אנדרה דה מפרה) והאחווה המלכותית והמכובדת של הסקרמנט המבורך ביותר של מפרה (אנ') (בפורטוגזית: Real e Venerável Irmandade do Santíssimo Sacramento de Mafra) ממוקמים בבזיליקה.
ב-10 בנובמבר 2020, העניק האפיפיור פרנציסקוס הכתרה קנונית (אנ') לדמותה של גבירתנו של הבדידות (Nossa Senhora da Soledade) של הבזיליקה, הנשמרת על ידי אחוות הסקרמנט המבורך.[9]
הספרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
.jpg)
הספרייה בסגנון הרוקוקו, הממוקמת בחלק האחורי של הקומה השנייה, היא באמת גולת הכותרת של ארמון זה, ומתחרה בפאר של הספרייה של מנזר מלק באוסטריה. ספרייה זו נבנתה על ידי מנואל קאטאנו דה סוזה (אנ'), ואורכה 88 מטרים, רוחבה 9.5 מטרים וגובהה 13 ממטרים. הרצפה המפוארת מחופה אריחים משיש ורוד, אפור ולבן. מדפי הספרים מעץ בסגנון רוקוקו ממוקמים על הקירות הצדדיים בשתי שורות, מופרדות על ידי מרפסת עם מעקה עץ. הם מכילים למעלה מ-36,000 כרכים כרוכים בעור, המעידים על היקף הידע המערבי מהמאה ה-14 עד המאה ה-19. ביניהם, שכיות חמדה ביבליוגרפיות יקרות ערך רבות, כגון אינקונבולות. כרכים מוגמרים יפהפיים אלה נכרכו בבית המלאכה המקומי (Livraria) בסגנון רוקאי (אנ') (גם הוא בתכנון מנואל קאטאנו דה סוזה).
הספרייה ידועה בשימוש בעטלפים מבויתים המגנים על הספרים מפני נזקי חרקים.[10]
הספרייה שימשה בסדרת הטלוויזיה מסעות גוליבר (אנ') מ-1996 כחדר המלחמה הגדול של קיסר ליליפוט.[11]
המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלבן שמאחורי הכנסייה והארמון שוכן המנזר של הנזירים הפרנציסקנים ממסדר אראבידה (Ordem de São Francisco da Província da Arrábida) עם תאים לכ-300 נזירים במסדרונות ארוכים בכמה קומות. בין 1771 ל-1791 התגוררו במנזר זה נזירים אוגוסטינים.
בית הספר לפיסול של מפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בית הספר לפיסול של מפרה נוסד בתקופת שלטונו של ז'וזה הראשון, מלך פורטוגל, יורשו של המלך ז'ואאו החמישי. מכיוון שלארמון הלאומי של מפרה היה צורך גדול בפסלים, מקומיים וזרים, הוא הפך למקום של אקדמיית פיסול בראשות האיטלקי אלסנדרו ג'וסטי (Alessandro Giusti; 1715–1799).
בין המורים היו כמה פסלים חשובים, כמו ז'וזה דה אלמיידה (José de Almeida; 1709–1769), קלוד דה לאפרד (Claude de Laprade; 1682–1738) וג'ובאני אנטוניו דה פדובה (Giovanni Antonio da Padova) שיצר את רוב הפסלים עבור הקתדרלה של אבורה.
האקדמיה קיבלה הזמנות רבות מהאוגוסטינים מהמנזר, וכתוצאה מכך פסלי השיש הרבים וקישוטי המזבח בשיש וישפה בבזיליקה. מאקדמיה זו יצאו כמה דורות של פסלים פורטוגזים, כמו ז'ואקים מאשדו דה קשטרו (אנ') (1731–1822).
השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התייחסות מרכזית לבניית הארמון מופיעה ברומן "דברי ימי מנזר" של חתן פרס נובל הפורטוגלי, ז'וזה סאראמאגו. הדמות הראשית, בלטזר, יליד מפרה, עובד על בניית הארמון. סאראמאגו מציג תיאור מפורט של תהליך הבנייה, כולל הובלת אבן ענקית מהמחצבה לאתר הבנייה (שבלטזר מסייע בו), ומתאר אותה כעינוי למי שסייע בבניית הארמון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ארמון מפרה
The Royal Building of Mafra is... one, unique and exceptional!, סרטון באתר יוטיוב
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Six cultural sites added to UNESCO's World Heritage List". UNESCO. 7 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Palácio Nacional de Mafra". Câmara Municipal de Mafra (באנגלית). 2015-06-18. אורכב מ-המקור ב-2018-04-09.
- ^ "Palácio Nacional de Mafra - Biblioteca". www.palaciomafra.gov.pt (בפורטוגזית).
- ^ 1 2 "Palácio Nacional de Mafra - Basílica". www.palaciomafra.gov.pt (בפורטוגזית).
- ^ "Palácio Nacional de Mafra, History". Câmara Municipal de Mafra (באנגלית). 2015-06-18. אורכב מ-המקור ב-2019-03-22.
- ^ "Palácio Nacional de Mafra - Carrilhões". www.palaciomafra.gov.pt (בפורטוגזית).
- ^ "Palácio Nacional de Mafra". Monumentos (באנגלית).
- ^ The Six Historical Organs of the Basilica of Mafra
- ^ "Papa concede Coroação Pontifícia a imagem venerada na Basílica de Mafra". RTP (בפורטוגזית).
- ^ Hartnett, Kevin (17 בספטמבר 2013). "Bats eat bookworms". Boston Globe archive website. Brainiac blog hosted by Boston Globe.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Gulliver's Travels (1996– ) Filming & Production". IMDb.
 | |
|---|---|
|