ארמון שער הזהב
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מבנה מינהל ציבורי, מעון רשמי, סימן נוף, בניין אזרחי, אחוזה  |
| כתובת |
העיר העגולה של בגדאד |
| מיקום |
בגדאד |
| מדינה |
בית עבאס |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–763 |
| תאריך פתיחה רשמי |
763 |
| תאריך פירוק |
813 |
| מידות | |
| גובה |
48.36 מ' |
| שטח |
200 יארד רבוע (נכון ל־763) |
  | |
.png)
ארמון שער הזהב (בערבית: قصر باب الذهب, תעתיק: קסר באב א-דהב), הידוע גם כארמון הכיפה הירוקה (בערבית: قصر القبة الخضراء, תעתיק: קסר אל-קובּּה אל-חַ'צראא), שימש כמעון הרשמי של הח'ליפים בבגדאד בתקופה המוקדמת של בית עבאס.
העיר בגדאד נוסדה בשנת 762 על ידי הח'ליף העבאסי השני, אל-מנסור (שלט בין 754 ל־775). החלק המרכזי בעיר היה העיר העגולה, שבליבה נבנו ארמון שער הזהב והמסגד המרכזי הסמוך.[1] סביב הארמון הייתה רצועת שטח פתוחה ורחבה שבה נאסרה הקמת מבנים נוספים, למעט שני מבנים שהוקמו בצפון-מערב (לכיוון שער סוריה): מבנה מגורים לשומרי הסוסים של החליף, וגלריה כפולה ששימשה תחילה כאולם קבלת קהל לראש השוטרים ולקצין שומרי הסוסים, ובהמשך הפכה למקום תפילה ציבורי.[2] בסמוך נבנו ארמונות לילדי אל-מנצור, מגורי המשרתים ומשרדי הממשל.[3]
הארמון השתרע במקור על שטח של 167 מ"ר, במרכזו עמד מבנה מרכזי שבראשו כיפה ירוקה בגובה של כ־48 מטרים. כיפה זו העניקה לארמון את שמו הנוסף, "הכיפה הירוקה" (בערבית: אל-קֻבַּּּה אל-חַ'צְרַאא).[3][4] בראש הכיפה הייתה דמות רוכב על סוס הנושא חנית, שלפי המסורת המוקדמת הצביעה על כיוון אויב מתקרב.[3] מתחת לכיפה היה אולם קבלת פנים מרובע בגובה 9 מטרים, ומעליו חדר נוסף דומה.[5] לפני האולם היה איוואן (בערבית: איוואן), מקומר בגובה של כ־13.5 מטרים ורוחב 9 מטרים.[5]
הבנייה הושלמה ככל הנראה בשנת 763, אז עבר אל-מנצור להתגורר בעיר.[4] אף על פי שהארמון נותר מעון רשמי, בנה אל-מנצור את ארמון חולד הסמוך, ושם העדיפו השושלת לבלות את מרבית זמנם.[5] בנו של הארון א-רשיד, הח'ליף אל-אמין (שלט בין 809–813), שיקם את הארמון, הוסיף לו אגף חדש וכיכר מרכזית (בערבית: מיידאן).[4][5] במהלך המצור על בגדאד (812–813) (אנ'), הארמון שימש מבצר למאמיניו של אל-אמין, ונפגע קשות בהפגזות. לאחר מכן חדל מלהיות מעון ח'ליפים.[4][6]
הארמון נותר שלם, אם כי חלק מהמבנה נהרס כדי להקל על הרחבת המסגד הגדול הסמוך תחת שלטונו של אל-מועתדיד (r. 892–902). הכיפה הירוקה, שהייתה ידועה כציון דרך, נותרה על כנה עד ליל 9 במרץ 941 (7/8 ג'ומדה II 329 AH), כאשר גשמים עזים, וייתכן שפגיעת ברק, הובילו לקריסתה.[4][7] קירות הכיפה שרדו עד לביזת בגדד על ידי המונגולים בשנת 1258.[4]
על אף שלא נהרס לחלוטין, חלקו נהרס בעת הרחבת המסגד המרכזי בידי הח'ליף אל-מעתדד הראשון (שלט בין 892–902). הכיפה הירוקה עצמה עמדה עד לליל 9 במרץ 941, אז התמוטטה בעקבות סופות גשמים עזות, ככל הנראה בלוויית פגיעת ברק.[4][7] שרידי כותלי הכיפה עמדו עד לנפילת בגדאד (1258).[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Duri, A. A. (1960). Baghdād. Vol. 1. pp. 894–908. doi:10.1163/1573-3912_islam_COM_0084.
- Le Strange, Guy (1900). Baghdad During the Abbasid Caliphate. Oxford: Clarendon Press. Source
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Le Strange 1900, pp. 15–19.
- ↑ Le Strange 1900, pp. 30–31.
- 1 2 3 Le Strange 1900, p. 31.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 Duri 1960, p. 896.
- 1 2 3 4 Le Strange 1900, p. 32.
- ↑ Le Strange 1900, pp. 32–33.
- 1 2 Le Strange 1900, p. 33.