ארמן לוי (מהפכן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
ארמן לוי
Armand Lévy
ציור מאת אנרי דמאר, בשנת 1880
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 12 במרץ 1827
פרסי-סו-טיל, המחוז קוט ד'אור, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במרץ 1891 (בגיל 64)
פריז, הרפובליקה הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה François-Théodore-Armand Lévy
מדינה צרפתצרפת צרפת
תקופת הפעילות ? – 23 במרץ 1891 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אַרְמַן לֵוִי או בשמו המלא פרנסואה-תרודור-ארמן לויצרפתית: François Théodore Armand Lévy;‏; 12 במרץ 182725 במרץ 1891), משפטן ועיתונאי צרפתי , בעל השקפות רפובלקניות . נודע בתמיכתו במאבק לשחרור לאומי וחברתי של העמים באירופה, מימי אביב העמים בפולין [1] איטליה וברומניה ועד לקומונה הפריזאית ב-1871. בעת שהותו ברומניה הזדהה עם העם היהודי ועם מאבקו לאמנציפציה. ייסד את כתב העת היהודי הראשון ברומניה ישראליטול רומן שהיה דו-לשוני, ברומנית ובצרפתית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של ארמן לוי היו צרפתים קתוליים , אולם אחד מסביו היה יהודי מן העיר מץ שהתחתן עם צרפתייה נוצריה והמיר משום כך את דתו בגיל צעיר. האב, ז'ורז'-פרנסואה לוי , עלה בהייררכיה הפקידותית הממשלתית והיה למזכיר ראשי של הקיסר נפוליאון הראשון, לעומת זאת, בימי הרסטורציה עבד כנוטריון מלכותי ואחר כך היה ראש מועצת העיירה פרסי-סו-טיל במחוז קוט ד'אור שבחבל בורגון (בורגונדיה). [2] ארמן לוי שנולד בפרסי בשנת 1827 , למד בבית ספר בסמור-אן-אוסווה ,שבו התוודע למורה לגרמנית ולפילוסופיה , סופר גולה פולני בשם יאקוב (ז'אק) מלינובסקי, מאוהדיהם של מבשרי הסוציאליזם, שארל פורייה ו פייר לרו, של ההוגה המסיטיקן אנדריאס טוביאנסקי ושל המשורר אדם מיצקייביץ'. ב-1845 נסע לוי לפריז ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת פריז. בימי הלימודים הכיר בקולז' דה פראנס את מיצקייביץ' עצמו, ואת אדגר קינה וז'ול מישלה שעשו נפשות עבור האמנציפציה של עמי אירופה. לוי ששמע את הרצאותיהם והתידד איתם, הכיר דרכם אקדמאים צעירים רומנים כמו קונסטנטין א. רוסטי, יון ברטיאנו, האחים ראדו,ניקולאיה, שטפאן, ואלכסנדרו ג. גולסקו, שכבשו את לבו לעיניין המאבק לזכויות לאומיות וחברתיות של תושבי הרומנים. [2]. לוי התגייס למאבק האופוזיציה הרפובליקנית הצרפתית ואימץ דעות אנטי-קלריקליות . ב-1846 היה לוי חבר בוועד התמיכה במורדי גליציה . אחרי שמחה נגד סילוקו של אדגר קינה מקולז' דה פראנס, הושהה בעצמו לשנה מהפקולטה למשפטים. בתום לימודיו לא התקבל ללשכת עורכי הדין. [3]. במחאה נגד פעילות האגודה הקתולית ונסאן דה פול הקים לוי את האגודה החילונית לסיוע בבתי הספר. [3].

מהפכת 1848 בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1848 נמנה לוי עם מארגני ה"בנקט" האחרון - "בנקט בתי הספר" שהפך ל"בנקט הרובע השנים עשר" (כיום מדובר ברובע החמישי שהיה ציון דרך בפריצת המהפכה ב24 בפברואר 1848. היה חבר בוועד המרד של הסטודנטים ונלחם בקרבות רחוב במתרסים. דרש זכות כללית להצבעה לפרלמנט, התנגד ללוויה הקתולית של הרוגי פברואר. [3]. אחרי שיצא למסע תעמולה באזורי הספר, בחזרתו לפריז היה ליושב ראש "מועדון התומכים בשיוויון" (Club des égalitaires) וייצג אותו ב"מועדון המועדונים". [3]. יחד איתו פעלו במועדון זה פייר לרו, מדייה דה מונז'אן, ברנאר ורדיקלים אחרים. בגלל נאומיו התקיפים נקנס לוי פעמיים על ידי השלטונות. [4] ב-15 במאי 1848 השתתף בהפגנה בעד פולין ונעצר במבצר ונסן שבו הובאו למעצר מנהיגים מהפכנים ידועים כמו ארמן ברבס, ונסן-פרנסואה רספאי, אוגוסט בלנקי. לוי נמצא זכאי ושוחרר.

בשנים 1852-1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לצרפת כתב מאמרים פוליטיים וחברתיים בעיתונים. בין היתר פרסם בעיתון "לה רפורם" של לדרי-רולן סדרת מאמרי סולידריות עם מאבק הלאומי של האיטלקים. יחד עם אנרי ואלטון פרסם את החוברות הסוציאליסטיות "דמוקרטיה חברתית" , אחר כך "המורדים, שני ימי שני "-" Les Émeutiers !... Les deux lundis [5]. בבחירות לנשיאות ב-1848 תמך במועמדותו של רספאי.[4] לוי הורשע מספר פעמים על עבירות עיתונות. אחרי שהשתתף בהפגנה ב- 13 ביוני 1849 נאלץ להימלט לבלגיה [4] אחר כך ללונדון. בסופו של דבר לא נענש והורשה לחזור לצרפת. [5] אחרי הפיכת 12 בדצמבר 1851 לא נרדף. ם זאת חשב לנכון לברוח לחו"ל ושב למולדת בספטמבר 1852 [5]

מזכיר של מיצ'קייביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי התרחק בהמשך מהפעילות הסוציאליסטית וקיבל בברכה את מדיניות החוץ של נפוליאון השלישי , במיוחד כלפי הרומנים והאיטלקים, בשם "עקרון הלאומים" (principe des nationalités) והגן על קו "הדמוקרטיה האימריאליסטית". הוא נמצא באותה תקופה, בדומה ליון ברטיאנו הרומני, בקשר עם הנסיך נפוליאון-ז'רום בונפרטה והיה משוכנע ש"רק ברית לויאלית ואיתנה בין נפוליאון לדמוקרטיה עשויה למנוע אסון" לצרפת. [4] מלחמת קרים בין צרפת, בריטניה והאימפריה העות'מאנית מחד לרוסיה מאידך, עוררה תקוות בקרב חלק מעמי מזרח אירופה, בעיקר הפולנים. ב1853 פרסם לוי את מסתו "רוסיה על הדנובה" שבה קרא ברגשנות לעזרת צרפת על מנת להציל רומניה מהכיבוש הרוסי וממזימות אוסטריה ב-1853 היה לוי למזכירו של מיצ'ייביץ'. [3]. ככל הנראה ב11 בספטמבר 1855 הפליג יחד עם המשורר לטורקיה והתגייס איתו בלגיון הפולני שהתארגן בטורקיה. תמך ברעיונו של מיצקייביץ' לשתף יהודים פולנים בליגיון. כנראה בהשפעת מיצקייביץ' חיזק לוי את הזדהותו כיהודי ואת משיכתו לרעיון המימוש הקרוב של "שיבת ציון" [6] אחרי מותו של מיצקייביץ' מכולרה באיסטנבול ב-26 בנובמבר 1855 הביא לוי לצרפת את גופתו של המשורר והיה יחד עם מישלה שותף להחלטות בקשר למשמורת על ילדי הפולני הדגול. [5]

המשך פעילותו למען זכויות העמים והפועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1857 הציג לוי כרפובליקן את מועמדותו בבחירות בנפות סמור ושאטיון-סור-סן, אבל נכשל. [5] החל מ-1858 הצטרף לבונים החופשיים והיה חבר באינטרנציונל הראשון. [5] בשנת 1859 הקים בז'נבה יחד עם בנו של מיצקייביץ' ולדילסב, הקים לוי את העיתון בצרפתית L’Espérance ("התקווה") שדגל בשחרור העמים המדוכאים . פתח בעיתון מדור מיוחד "טריבונת הפועלים" [5]. לוי ניסה לפשר הין הבונפרטיזם, בין הרעיונות התחייה הלאומית שנתמכו על ידי הספונסורים של העיתון, ולרעיונות האינטרנציונל הראשון לגבי סוגיית הלאומים.. תוך הצהרת נאמנות לשושלת בונפרטה, דרש יותר זכויות לפועלים, כמו למשל בעצומה מ-22 באפריל 1861 [5]. ערב התערוכה הבינלאומית בלונדון ב-1862 ביקש לוי מהקיסר ומהנסיך נפוליאון -ז'רום לשלוח משלחת פועלים צרפתים לתערוכה. [5] בהמשך פרסם לוי כמה חוברות בעניין הפועלים שמצאו חן בעיני המנהל הקיסרי. [5]. ב-1862 סינגר לוי על פועלי הדפוס שנשפטו בגלל רצום להתאגד. יחד עם פועלים תומכי האידיאולוגיה הפרודוניסטית. בבחירות ב-1863 ערך לוי את מצע הבחירות של המועמד לואי לרואה, פועל דפוס במקצועו, במחוז הבחירות השביעי של פריז. מצע זה דרש חופש התאגדות והתכנסות, הזכות לשבות, הקמת קמרות קורפורטיביות המורכבות ממעבידים ועובדים. בו זמנית המשיך לוי להתעניין בעיניין איחוד האיטלקים, ועצמאותם של הפולנים והרומנים. הוא כתב בעיתון הבונפרטיסטי השמאלי L'Opinion nationale (הדעה הלאומית) וב-1858 פרסם את החוברת Empéreur Napoleon III et les Principeautés Unis בו תמך בעמדת צרפת למען איחוד הנסיכויות הרומניות.

וחיבר שתי חוברות בנושא מדיניות חוץ - L'Empéreur, Rome et roi d'Italie (הקיסר,רומא ומלך איטליה) ו-L'Empéreur Napoléon et le roi Guillaume (הקיסר נפוליאון והמלך וילהלם).[4] . ב-1863 תמך בהתקוממות הפולנית. ב-1867 ליווה את אדולף כרמייה לרומניה כדי להתערב לטובת היהודים הנרדפים שם. אחרי שבביקור קודם ברומניה בשנים 1856-1857 השתת,ף לוי יחד עם ד"ר יוליוס ברש ואינטלקטואלים יהודים אחרים בהוצאה לאור של העיתון היהודי הדו-לשוני רומני-צרפתי Israelitul român (היהודי הרומני) בביקורו ברומניה ב-1867-1868 חידש לוי בעריכתו את העיתון ותמך בדפיו בדרישה להתאזרחות היהודים ולשיוויון זכויות עבורם. עם הזמן התחיל להתרחק מהמשטר הקיסרי. [5]. ב1864 מתח בקורת על הצעת החוק של אמיל אוליבייה בנושא הזכות להתאגדות. השתתף לוי ב-1865 בהקמת הסניף הצרפתי של האיגוד הבינלאומי של הפועלים ב-1864 התנתק מהנסיך נפוליאון-ז'רום. ב-1869 יחד עם שארל לונגה, בריון, ורדור ומילייר, השתתף לוי בעיתון La Tribune populaire (,הטריבונה העממית) שהכריז עצמו "בטאון של הדמוקרטיה הרדיקלית והסוציאליסטית". [5]

בקומונה הפריזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כששמע על פריצת המלחמה בין ארצו לפרוסיה שב לוי לפריז ביולי 1870. בעת פריצת המרד של הקומונה הפריזאית שוב חזר בו הלהט המהפכני. ב3 בספטמבר 1870 עמד במרכז פריז בראש הפגנה נגד הקיסרות וב- 4 בספטמבר נמנה עם הפולשים לאולם הגוף המחוקק. השתתף בוועד הביטחון (Vigilance) של הרובע החמישי, ב"איגוד הרפובליקני של הרובע השישי" (מחלקה של האינטרנציונל) , ב-5 בספטמבר 1870 הצטרף לוועד המרכזי הרפובליקני של עשרים הרבעים ופרסם את העיתון "Le Patriote" (בין 29-6 בספטמבר 1870 ובין 24-19 במרץ 1871) , בטאון של האיגוד הרפובליקני של הרובע השישי. השתתף האירועים ב31 באוקטובר 1870 ונמנה עם 46 חותמי הכרזה האדומה- Affiche rouge מ- 6 בינואר 1871, שפנתה בשם 20 רבעי פריז אל תושבי העיר. היא הסתיימה במילים: "מקום לעם! מקום לקומונה!".[5] בין 27 בדצמבר 1870-18 בינואר 1871 פרסם לוי את העיתון "La Lutte à outrance" (מאבק ללא פשרות) , עיתון המועדון של בית הספר לרפואה (שבגליון האחרון שלו הודיע כי חלק ממנו יישמר לאיגוד הבינלאומי של פועלים) בוועד המרכזי הרפובליקני של עשרים הרבעים הביע לוי עמדה נגד חסידי דיקטטורה בסגנון יעקוביני . [5] בבחירות ב-26 במרץ 1871 לקומונה הפריזאית במחוז הבחירות ברובע השישי לא השיג ועד עשרים הרבעים והאיגוד הרפובליקני של הרובע השישי אלא 385 קולות מתוך 9499. עם זאת תמך לוי בקומונה הפריזאית והתקרב לחסידי בלנקי. [5] התרכז שוב בסוגיות הלאומיות של הרומנים והפולנים. אחרי דיכוי הקומונה נמלט לוי לאיטליה , בה פקד את ג'וזפה מציני והשתתף בכנסים רבים למען הדמוקרטיה וחופש העמים. שב לצרפת אחרי החנינה בשנת 1880. התקרב לכמה סיעות סוציאליסטיות קטנות . [5] ב-1881 הציג את מועמדותו במחוז הבחירות של סמור עם מצע דמוקרטי סוציאליסטי אבל הובס על ידי המועמד האופורטוניסטי. ב-1889 נסוג מהמירוץ לטובת הרדיקלי ביזואר-בר. [5]

ארמן לוי לקה באירוע מוחי ברחוב ביישוב קורבוואה על יד פריז ואושפז בפריז, בבית החולים בוז'ון בו נפטר כעבור יומיים.[4] הובא לקבורה בקבר האחים של היהודים בבית הקברות מונפרנאס.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ז'אן גומון לוי היה דמות של אביר של הדמוקרטיה של שנות ה-1848 , הומניטרית וסוציאליסטית, בו זמנית מאמינה ועוינת את הכנסייה, מלאת הערצה לרוחה ולריעונותיה של המהפכה הגדולה, תקווה ואמונה בדת חדשה, זו של רפובליקת העם".[4]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La Russie sur le Danube. Avec la protestation des Roumains contre l'invasion de leur patrie el la correspondance sur les Principautes Danubiennes entre Demetri Bratiano et Lord Dudley Stuart - 1853 .

(רוסיה על הדנובה. עם מחאת הרומנים נגד הפלישה למולדתם וההתכתבות על הנסיכויות הרומניות בין דימיטריה ברטיאנו והלורד דאדלי סטוארט (בצרפתית)

  • L'Empéreur, Rome et roi d'Italie (הקיסר, רומא ומלך איטליה)
  • 1858 - Napoleon III et les principautes roumaines (נפוליאון השלישי והנסיכויות הרומניות)
  • L'empereur Napoléon et le roi Guillaume 1861 (הקיסר נפוליאון והמלך וילהלם)
  • 1883 - La Roumanie et la liberté du Danube (רומניה והחופש על הדנובה) מבוא למחאת רומניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jerzy Boreisza - Sekretarz Adama Mickiewicza, Armand Lévy, 1827-1891
  • M.A Halevy - Ziarul "Israelitul Român" ב Ticu Goldstein (ed) - De la Cilibi Moise la Paul Celan, Antologie Editura Hasefer, București 1996
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.
  • Jean Gaumont, Un républicain révolutionnaire romantique : Armand Lévy 1827-1891 - ז'אן גומון, מהפכן רפובליקאי רומנטי: ארמן לוי 1827-1891.
  • Un republicain revolutionnaire romantique, Revue d'histoire economique et sociale, vol.19, Nr.4, 1931 pp. 395-467
  • Angela Jianu - A Circle of friends: Romanian revolutionaries and Political Exile 1840-1859 Brill, Leiden Boston 2011
  • 1977 Scheps, Samuel. Armand Lévy: compagnon de Mickiewich, révolutionaire romantique

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Revue d'histoire moderne et contemporaine

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אדם מיצקביץ' ולגיון יהודי", דבר, 8 בספטמבר 1932
  2. ^ 1 2 Halevy עמ' 230
  3. ^ 1 2 3 4 5 D.Beauvois
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Gaumont 1931
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Le Maitron
  6. ^ "אדם מיצקייביץ' והלגיון היהודי" לפי מאמרו של בוי זלנסקי במגזין הפולני Wiadomości Literackie