ארמנדו רברון

ארמנדו רברון
Armando Reverón
לידה	10 במאי 1889; קראקס, ונצואלה
פטירה	18 בספטמבר 1954 (בגיל 65); קראקס, ונצואלה
מקום קבורה	הפנתאון הלאומי של ונצואלה
מקום לימודים	Escola de la Llotja; האקדמיה לאמנויות של מדריד ;
תקופת הפעילות	1910–1954 (כ־44 שנים)
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	אר נובו

ארמנדו רברון (בספרדית: Armando Reverón;‏ 10 במאי 1889 – 17 בספטמבר 1954)^[1] היה צייר ופסל ונצואלי, מבשר הארטה פוברה - האמנות הענייה, הנחשב לאחד החשובים באמני המאה ה-20 באמריקה הלטינית. בעוד שבריאותו הנפשית הידרדרה לאורך חייו, נותרו בו יכולותיו האמנותיות. ביתו שליד החוף הצפוני של ונצואלה משמש משכנו של מוזיאון רברון, אף על פי שהוא נפגע קשות בגלל מפולת האדמה וגשמי זעף (הידועים בשם טרגדיית וארגס), שהתרחשו באזור בדצמבר 1999. רברון משמש יעד מבוקש למחוות והוקרות באמצעי המדיה השונים, ויזכר בזכות ה"מונייקאס" - ("muñecas") הבובות שלו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא החל את לימודיו בקולג'יו דה לוס פאדרס סליאסיאנוס בקראקס. דודו של אימו, ריקרדו מונטילה, שלמד בניו יורק, לימד אותו רישום טבעי ועורר בו את התשוקה האמנותית; העניין שלו בציור בא לידי ביטוי עוד בילדותו. בשנת 1896 הוא הועבר לוולנסיה לאחר כישלון נישואיהם של הוריו, ושב ונשלח הביתה לאחר מספר שנים ממשפחתו של רודריגז-זוקה, שדאג לחינוך המוקדם שלו.

תחת טיפולה של משפחת רודריגז-זוקה, רברון יצר מערכת יחסים קרובה עם "חוזפינה", ביתם של בני הזוג, וראה בה אחות. קירות הבית שימשו אותו לציוריו הראשונים, שם ניסה לתאר את העוזרת המשפחתית, חואניטה קאריזאלס. רודריגז-זוקה תיאר את מזגו של רברון כ"עצוב, כועס ומלנכולי". בגיל 12 הוא סבל מטיפוס, שלדעת רבים השפיע עליו נפשית עד סוף ימיו.

שינויים אומנותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רברון בנה כמה בקתות באדמה שקנה במקוטו, הבקתה הראשית שימשה אותו כסדנה; הקירות היו עשויים קורות עץ והגג היה מסוכך. סביב מותניו קשר תיק גדול בו החזיק את מברשותיו העשויות עץ סחף.

ההחלטה לעבור לאזור הכפרי באה במקביל לשינוי בהתנהגותו ובתפיסותיו האמנותיות. בתקופה זו, תוך שאימץ הרגלים פרימיטיביים ובהיותו מנותק מהעיר, יכול היה רברון לפתח הבנה עמוקה יותר של הטבע; זה הוביל אותו לפתח את שיטת הציור הספציפית שלו באמצעות אלמנטים ילידיים, ואימוץ טכניקות וחומרים שהתאימו לרצונו לייצג את אווירת הנוף תחת ההשפעות המסנוורות שהופקו מאור שמש ישיר.

כך נכנס רברון למה שהמבקר אלפרדו בולוטון כינה "התקופה הלבנה" שלו - ("Período Blanco"), שהתרחשה בערך בין השנים 1924 ל-1932. הגלריה הלאומית לאמנות של וונצואלה - (GAN) מחזיקה באוסף תצלומים חשוב של רברון שצולמו על ידי אלפרדו בולוטון. תצלומים אלה כוללים סדרת ציורים של רברון של לואיזה פלפס משנת 1930.^[2] בשנת 1933 הוא זכה בפרס הראשון בתערוכה שהוצגה אז בגלריה קטיה גרנוף בפריז, צרפת.

בתחילת 1940 החל את "התקופה החומה" שלו - ("Período Sepia"), במרכזה סט ציורים על בד קנבס שצוירו בחוף ובנמל לה גוארה בו דומיננטיים הגוונים החומים המובאים בנופי אדמה וים. לאחר מכן הוא סבל מתקופת דיכאון בעקבות התמוטטות פסיכוטית שחייבה את אשפוזו בסנטוריום "סן חורחה". לאחר שהתאושש החל ליצור בסגנון אחר.

מאותו הרגע הוא מצא מקלט ביקום הקסום, ואסף סביבו חפצים ובובות שיצר במו ידיו, וכך הוליד את השלב האקספרסיוניסטי האחרון וההזוי של תקופת יצירתו המתאפיינת בשימוש בחומרים כמו גיר, עפרונות, ופנטזיה תיאטרלית שהפכו בלתי נשלטים יותר ויותר אך, באמצעות רישום ששאף לתקינות האקדמית, ביקש להחזיר את האיזון הרגשי שלו.