ארמנים בישראל
 | |
| מפת הרובע הארמני בהעיר העתיקה | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|---|---|
| ירושלים, חיפה, חולון, נצרת | |
| שפות | |
| ארמנית, ערבית, עברית | |
| דת | |
| נצרות |
קהילת הארמנים בישראל מונה בין 5,000 ל-6,000 (חלקם גם מתגוררים ברשות הפלסטינית) אנשים והם מהווים חלק נכבד מאוכלוסיית העיר העתיקה בירושלים[1].
רוב הארמנים בישראל הם נוצרים אורתודוקסים, אך יש קיים מיעוט של ארמנים קתולים וארמנים אוונגליסטים. הארמנים האורתודוקסים הם תחת חסותה של הפטריארכיה הארמנית ואילו הקתולים תחת חסותה של הכנסייה הקתולית הארמנית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר במאה ה-1 לפנה"ס הייתה נוכחות ארמנית מינורית בארץ ישראל, זאת לאחר שמלך ממלכת ארמניה העתיקה, טיגראנס הגדול הפך את יהודה לוואסל של הממלכה הארמנית.
התקופה הביזנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
העלייה לרגל הארמנית הראשונה לארץ ישראל הייתה משלחת ארמנית של מספר כמרים בתחילת המאה ה-4[2], מאז, צליינים ארמנים תמיד עלו לרגל לירושלים. למעשה, אין היסטוריה של ירושלים הנוצרית ללא הנוכחות הארמנית מאז אותה משלחת. הפטריארכיה הארמנית של ירושלים הוקמה ב-638[3].
בסוף התקופה הביזנטית היו בירושלים 70 מבנים של מוסדות וכנסיות ארמניות. שרדו מהם שני אתרים: באתר ברחוב הנביאים, קרוב לשער שכם ובתחומי המנזר הרוסי בהר הזיתים - טור מלכא. הפטריארכיה הארמנית בירושלים נמצאת בה ברצף משנת 1311. מרכז הכנסייה הגריגוריאנית נמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה.
התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1833 נוסד בית הדפוס הארמני הראשון בירושלים בתוך קתדרלת יעקב הקדוש. הגיליון הראשון של "SION", הירחון הרשמי של הפטריארכיה הארמנית, הופץ לראשונה לציבור בשנת 1866. ב-1841 נוסד הסמינר התאולוגי הארמני הראשון בעיר רמלה, ועבר לרובע הארמני בשנת 1845. לאחר רצח העם הארמני הגיעו לארץ ארמנים יתומים שניצלו מהתופת. בשנת 1929 נפתח בירושלים בית הספר הארמני ("Serpots Tarkmanchats Varjaran") הפועל עד היום[4].
החל משנות ה-50 של המאה ה-19, רבים מהארמנים הפכו לצלמים שפעלו לצלמים הכ הצלם הארמני, גאראבד קריקוריאן הפעיל סדנת צילום ברחוב יפו בשנות ה-70 של המאה ה-19, אחד מתלמידיו היו ח'ליל רעד שנחשב "הצלם הערבי הראשון בארץ הקודש.
בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה, גדל מספרה של הקהילה הארמנית הקטנה בארץ ישראל, עם בואם של פליטי רצח העם. אלה התיישבו בעיקר בירושלים, אך גם ביפו, חיפה, עכו ומספר משפחות בכפרים בגליל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוקם כפר הניצולים הארמנים שייח' בראק, שננטש לאחר מכן בשנת 1981[5].
התקופה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1919 הובאו לירושלים מספר אומנים ארמנים לשיפוץ האריחים של חזית כיפת הסלע, חלק מאותם אמנים נשארו בירושלים לאחר שסיימו לשפץ את כיפת הסלע ופיתחו את אמנות הקרמיקה הארמנית בעיר.[6]
לפני מלחמת העצמאות היו בארץ ישראל לכל היותר 10,000 ארמנים[7]. לאחר מלחמת העצמאות ובעקבות חלוקת ירושלים היו בארץ ישראל שתי קבוצות של ארמנים: קבוצה אחת של ארמנים בעלי אזרחות ישראלית שהתגוררו בשטחי ישראל וקבוצה אחת של ארמנים בעלי אזרחות ירדנית שהתגוררו מעבר לקו הירוק (רובם התגוררו ברובע הארמני).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אנחנו תחת מתקפה": הקהילה הנוצרית והארמנית בירושלים מתמודדת עם התנכלויות, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:47)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "For Armenians in Israel, a Sad Holiday and an Identity Crisis Following Nagorno-Karabakh Conflict". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-12-11.
- ^ "A Centuries-Old Presence in the Holy Land". אורכב מ-המקור ב-2014-02-24. נבדק ב-2014-02-20.
- ^ Jerusalem The Old City The Urban Fabric and Geopolitical Implications (PDF). International Peace and Cooperation Center. 2009. p. 43. ISBN 978-965-7283-16-5. אורכב מ-המקור (PDF) ב-28 בספטמבר 2013. נבדק ב-30 באוגוסט 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ ארמנים בישראל, ארמניה: מידע פורטלי, 2014
- ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 3, עמ' 62–63.
- ^ נורית כנען-קדר, הקרמיקה הארמנית של ירושלים: שלושה דורות, 1919–2000, מוזיאון ארץ-ישראל ויד יצחק בן-צבי, 2002
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 119.