ארנה מר ח'מיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארנה מר, שנות ה-50

ארנה מר ח'מיס (20 במרץ 1931 בראש פינה - 15 בפברואר 1995[1]), הייתה פעילת זכויות האדם שעסקה רבות בנושא זה בחברה הפלסטינית. בשנת 1993 זכתה בפרס הקיום הנכון בסטוקהולם[2].

קורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנה מר נולדה בראש פינה לזינה לבית רבינוביץ' ולפרופסור גדעון מר, רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל. בנערותה למדה בתיכון בטבריה ובכפר הנוער בן שמן והייתה פעילה בתנועת הנוער גורדוניה[3]. בנעוריה הצטרפה לפלמ"ח, נהגה ללכת עם כאפיה שהפכה למזוהה איתה. במלחמת העצמאות שירתה בין השאר כנהגת ג'יפ ביחידת סיור בפיקוד רפי איתן, אז קצין המודיעין של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח שמטרתה סיכול פעילותם של בדווים ממאהלים עוינים בנגב. אחרי מלחמת העצמאות למדה שנה בסמינר למורים ולמדריכים של עליית הנוער בבית הכרם, ירושלים. בהמשך הצטרפה למפלגה הקומוניסטית. בשנת 1953 התחתנה בטקס פרטי עם צליבא ח'מיס, מנהיג פועלים בנצרת, שבשנות ה-60 כונה "הבוס האדום" של נצרת. הוא שימש כאחראי על קשרי חוץ של רק"ח, והיה שליח המפלגה בפראג, ובמערכת העיתון "בעיות השלום והסוציאליזם", ששימש כביטאון התנועה הקומוניסטית העולמית. עם נישואיה הוסיפה לשם משפחתה את השם "ח'מיס". בעקבות הנישואין עם ערבי, הוחרמה על ידי משפחתה. לאחר הנישואין היא עברה לגור בנצרת בניגוד לחוק שחייב קבלת רישיון כדי להתגורר בנצרת, שהיה תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל. על כך ישבה בכלא שבועיים עד שניתן לה רישיון מגורים בנצרת[3]. בשנות ה-70 נפרדו בני הזוג חמיס.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נאסרה מספר פעמים על הפגנות ומחאות נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון.

ב-1968 שהתה בפראג בזמן האביב של פראג, הזדהתה עם התנועה העממית למען רפורמה דמוקרטית, ובעקבות דיכוי תנועה זאת עזבה את המפלגה הקומוניסטית.

בשנות השמונים הייתה מעורבת בוועד בפעילות ועד הסולידאריות עם ביר זית והוועד נגד המלחמה בלבנון. ארנה אף הייתה שותפה מרכזית בהקמת ועד ציבורי בחיפה שנקרא "הלאה הכיבוש" שאיגד פעילים רדיקליים יותר רובם מתומכי פתרון המדינה האחת.

בזמן האינתיפאדה הראשונה, כאשר ישראל סגרה את בתי הספר בגדה המערבית, פעלה ארנה לעזור לתוכנית "החינוך העממי" שהקימה מסגרות חלפיות לילדי בתי הספר. בעקבות פעילותה זו ראתה צורך להקים מרכז תרבות קהילתי לילדים המושפעים מהאלימות סביבם, כדי לשלבם בחברה באמצעות התיאטרון[4].

לארנה ולצליבא נולדו שלושה בנים -ספרטק, ג'וליאנו ואביר. שני ילדיה, ספרטק וג'וליאנו, נושאים שמות מהפכניים. ספרטקוס ואביר הקימו את להקת The A במהלך שנות השמונים, אחת מלהקות האנרכו-פאנק הבודדות בישראל שהורכבו מחברים ערבים. ארנה נקברה בקיבוץ רמות מנשה, מקום בו נקבר מאוחר יותר גם בנה ג'וליאנו.

בראיון שהתפרסם בעיתון הזמן הוורוד, בנובמבר 2000 טען ג'וליאנו מר שהוא ביסקסואל ושגם אימו הייתה לסבית[5].

הקמת תיאטרון האבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989[6] אימצה את מחנה הפליטים ג'נין, והקימה בו תיאטרון ילדים, לו קראה "תיאטרון האבן". היא אספה קבוצה של ילדים בני תשע-עשר וערכה איתם הצגות באמצעים הפשוטים ביותר. המקום נקרא בפי המקומיים "הבית של ארנה". תיאטרון זה בא כדי לקדם הבנה באמצעות האמנויות, המשחק, השירה, המוזיקה והריקוד, בשילוב של תושבי ג'נין והסביבה עם הישראלים. התיאטרון החל פעילותו במהלך שנות האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 והמשיך עד שנת 1994 לערך. התיאטרון הסתייע במתנדבים רבים. בנוסף הגיעו למקום תיירים רבים, מחו"ל, ישראלים ופלסטינים שהשתתפו וסייעו בארגון האירועים. תושבי מחנה הפליטים ג'נין חשדו בתחילה בכונותיהם של ארנה וג'וליאנו, שסייע לה. הם כינו אותם "סוכנים של השב"כ", והחמאס איים על חייה[7]. רק לאחר זמן רב השתכנעו בכנותם, ושיתפו איתם פעולה. בשנת 2006 הקים ג'וליאנו מר את "תיאטרון החופש" במקום.

אחת משאיפותיה של ארנה בהקמת התיאטרון הייתה ללמד ילדים לבטא עצמם באמצעות המשחק בתיאטרון, ולהקנות להם השכלה וחינוך במקום מערכת החינוך הפורמלית שכשלה. ג'וליאנו היה שחקן בלהקת התיאטרון של ארנה, ומאוחר יותר הבמאי ומנהל הלהקה והתיאטרון. תוך כדי כך צילם את ארנה ואת הילדים במשך שש שנים, עד למותה ולסגירת התיאטרון, וביים את הסרט "הילדים של ארנה" שהוקרן בשנת 2003 עד היום.

ערב מותה ממחלת הסרטן, בהיותה חולה, ערכה ביקור פרידה אצל "ילדיה" במחנה הפליטים בג'נין.

ספר על חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הגדוד הראשון - גדוד העמק ממטולה עד הנגב" מאת זאב עופר ותהילה עופר, הוצ' קבוצת חברי הגדוד הראשון פלמ"ח, 2008
  • "יפתח -חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות" מאת זאב עופר ותהילה עופר, הוצ' קבוצת חברים יוצאי חטיבת יפתח-פלמ"ח, 2013

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ אורי אבנרי, רומיאו הפלסטיני באתר "גוש שלום"
  3. ^ 3.0 3.1 יעקב אביאל, היהודיה מנצרת, מעריב, 12 ביולי 1957
  4. ^ משפחתו של גדעון מר
  5. ^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
  6. ^ ראו הסרט הילדים של ארנה
  7. ^ על פי ראיון רדיו שנתן בנה ספרטקוס לאילנה דיין בתוכניתה בגלי צה"ל ביום חמישי 7 באפריל 2011