ארנונא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארנונא היא מס הנזכר בתלמוד כאחד המיסים שהוטלו על-ידי הקיסרות הרומית. המס התבטא בנטילת תבואה, יין, שמן, מספוא, מלבושים ועצים למען הצבא והמִנהל הרומי.[1] נקבע שתלמידי חכמים פטורים ממס הארנונא.[2]

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה דעות לגבי מקור המילה:[3]

  • ממילה ארמית שמשמעה "מס חקלאי";[4]
  • מממילה יוונית eranos שמשמעה "תרומה";
  • ממילה לטינית annona שמשמעה "מס יבול";[3] היטלים שגובים בעין מן היבולים.[5]
  • מלשון שותפות - והכוונה שהמלך הוא שותף בקרקע, ולכן זכאי לקבל חלק מהיבול.[6]
  • מלשון סעודה (ביוונית) - והכוונה לסעודה או תשורה לפקידי השלטון העוברים בארץ, שתושבי הארץ צריכים לפרנסם.[7]

השלכות הלכתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהארנונא נגבית בעין, מגוף היבול או הבהמות, היא מבטאת שותפות של המלך בקרקע או בעדרים. לשותפות זו ישנן השלכות הלכתיות שונות.

ארנונא על קרקע - מצוות מעשרות ושביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוץ לארץ אין מפרישים תרומות ומעשרות, גם לא מדרבנן. ואחת הסיבות שנתנו לכך היא "משום ארנונא" - כיוון שמשלמים מהקרקעות מס למלך, והן למעשה בבעלות המלך הנכרי. אמנם גם בארץ ישראל היה מס ארנונא, אבל בארץ ישראל אין קניין לנכרי להפקיע את האדמה מקדושתה, ולכן האדמה חייבת בתרומות ומעשרות גם כשהיא בבעלות נכרי.[8]

רבי ינאי - אמורא שחי בארץ ישראל לאחר חורבן הארץ במרד בר כוכבא - התיר לזרוע בשנת השמיטה, ונימק את דבריו במילים: ”פוקו וזרעו משום ארנונא“ (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'). הכוונה, שמותר להם לזרוע רק את המינימום הדרוש לצורך תשלום הארנונא: ”משרבו האנסין, והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד.“ (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל א יא). המפרשים הסבירו, שהשלטונות באותו זמן נהגו להעניש חקלאים שלא היו מעבדים את האדמה ולא משלמים את המס. לפי חלק מהדעות, העונש היה עלול לגרום למוות, וההיתר היה משום פיקוח נפש דוחה שבת. [9] לפי דעות אחרות, העונש לא היה מוות אלא רק הפקעת הקרקע והעברתה לחקלאי נכרי:[10] הפקעה זו הייתה גורמת לכך שהקרקע ממילא תעובד בשמיטה באופן מלא, ולכן העדיפו להתיר לחקלאים לבצע בקרקע את העיבוד המינימלי הדרוש לצורך תשלום הארנונא.

ארנונא על בהמות - מצוות בכור בהמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד[11] דנים במעמדה של "בהמת ארנונא" - בהמה שבעליה צריך לשלם למלך אחוז קבוע מהתוצרת שלה. ההנחה היא, שהבעלות על בהמה זו נחשבת לבעלות משותפת, בין היהודי לבין המלך הנכרי. על-פי ההלכה, בהמה המוחזקת בבעלות משותפת של יהודי וגוי פטורה מדין בכור בהמה. אולם במקרה זה, לא מדובר בשותפות רגילה, אלא בשותפות לצורך תשלום מס בלבד. לכן יש להבחין בין שני מצבים:

  • מצב שבו היהודי יכול "לסלק את המלך בדמים" (כלומר, לשלם מראש סכום-כסף קבוע כדי להיפטר מחובת הארנונא); במקרה זה השותפות חלשה יותר, ויש טוענים שבמקרה זה דין בכור עדיין נוהג.[12] אמנם להלכה נפסק שדין בכור אינו נוהג במקרה זה.[13]
  • מצב שבו היהודי אינו יכול לסלק את המלך בדמים; במקרה זה השותפות מלאה, ודין בכור אינו נוהג לכל הדעות.

ארנונא על לחם - מצוות הפרשת חלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד שם דנו גם על "עיסת ארנונא" - עיסה שיש בה שותפות למלך. עיסה זו חייבת בהפרשת חלה מדרבנן, משום מראית עין.[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארנונה - מס מודרני למימון שירותים עירוניים. נקרא על-שם הארנונא העתיקה אבל שונה במהותו.
  • מיסים ביהדות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 272
  2. ^ בבא בתרא ח א ועוד
  3. ^ 1 2 שלום אורן, ‏ארנונה - מקור המילה ומשמעותה, באתר גלובס, 30 בדצמבר 2001
  4. ^ רש"י על פסחים ו א ועל בבא בתרא ח א, וכן הרא"ש על נדרים סב ב.
  5. ^ שטיינזלץ על סנהדרין כו א, "לשון"
  6. ^ ערוך, ערך ארנן. המאירי על פסחים ו א. ר"ן על נדרים סב ב.
  7. ^ הרי"ף והרא"ש על בבא בתרא ח א, הר"ן על נדרים סב ב, ועוד
  8. ^ קידושין לו ב#תוספות
  9. ^ סנהדרין כו ב#תוספות
  10. ^ ראב"ד על רמב"ם הלכות שמיטה ויובל א יא
  11. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ו', עמוד א'
  12. ^ פסחים ו א#תוספות. אור זרוע א רלה בשם רבינו תם.
  13. ^ רי"ף ורא"ש על פסחים ו א. טור ובית יוסף יורה דעה שכ.