ארנסט לודוויג קירכנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט לודוויג קירכנר
Ernst Ludwig Kirchner
Kirchner 1919 portrait.jpg
לידה 6 במאי 1880
אשאפנבורג, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 15 ביוני 1938 (בגיל 58)
שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Waldfriedhof Davos עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום גרמנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הטכנית של דרזדן עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 15 ביוני 1938 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אקספרסיוניזם, אקספרסיוניזם (ספרות) עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Five women on the street, Wiesen bridge, Tinzenhorn - Zügencanyon near Monstein, Alpine Kitchen, Flock of sheep, Archery, Tramway and train, Bridge over the Rhine in Cologne, Street Scene, Marzella, Berlin Street Scene, Potsdam Square, Berlin, Lehrer Florian Bätschi mit Schulkindern, Street, Berlin, Half-Length Nude with Hat, Artillerymen in the Shower, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Erna Schilling (19121938)
Irene Altman (1921)
Doris Große
Elsbeth Luebke עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Kirchner autograph.png עריכת הנתון בוויקינתונים
www.ernstludwigkirchner.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארנסט לודוויג קירכנרגרמנית: Ernst Ludwig Kirchner‏; 6 במאי 188015 ביוני 1938) היה צייר ויוצר אקספרסיוניזם גרמני וממייסדי קבוצת האמנים "הגשר" (בגרמנית: Die Brücke – "די בריקה"). הוא התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה, אך עד מהרה סבל מהתמוטטות ושוחרר. עבודתו סומנה כאמנות מנוונת על ידי הנאצים בשנת 1933, ובשנת 1937 נמכרו או הושמדו יותר מ-600 מיצירותיו.[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט לודוויג קירכנר נולד באשפנבורג שבבוואריה.[2] הוריו היו ממוצא פרוסי ואמו הייתה צאצאית של ההוגנוטים, עובדה אליה התייחס קירכנר לעיתים קרובות. כשאביו של קירכנר חיפש עבודה, המשפחה עברה לעיתים תכופות וקירכנר למד בבתי ספר בפרנקפורט ובפרלן עד שאביו זכה בתפקיד פרופסור במכללה הטכנולוגית בקמניץ, שם למד קירכנר בבית ספר תיכון. אף על פי שהוריו של קירכנר עודדו את הקריירה האמנותית שלו, הם גם רצו שהוא יסיים את לימודיו הפורמליים בשנת 1901, אך הוא החל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה הטכנית בדרזדן. המוסד סיפק מגוון רחב של קורסים בנוסף לאדריכלות, כגון רישום חופשי, רישום פרספקטיבה ולימוד היסטורי של אמנות.[3] שם התיידד עם פריץ בלייל, אותו פגש קירכנר במהלך הסמסטר הראשון. הם שוחחו על אמנות יחד ולמדו גם טבע, עם השקפה רדיקלית משותפת. קירכנר המשיך את לימודיו במינכן בין השנים 1903–1904, וחזר לדרזדן בשנת 1905 כדי להשלים את התואר.

ארנסט קירכנר, עירום עם כובע

בשנת 1905 הקים קירכנר יחד עם בלייל ושני סטודנטים נוספים לאדריכלות, קרל שמידט-רוטלוף ואריך הקל, את קבוצת האמנים Die Brücke ("הגשר"). מכאן ואילך התחייב לאמנות.[2] הקבוצה שאפה להימנע מהסגנון האקדמי המסורתי ולמצוא דרך חדשה לביטוי אמנותי, שיהווה גשר (ומכאן השם) בין העבר להווה. הם הגיבו הן לאמנים בעבר כמו אלברכט דירר, כמו גם לתנועות אוונגרדיות בינלאומיות מודרניות. כחלק מאישור המורשת הלאומית שלהם, הם החיו מחדש טכניקות ישנות יותר, במיוחד הדפסי חיתוך עץ.[4]

הקבוצה נפגשה בתחילה בסטודיו הראשון של קירכנר, שהיה בעבר אטליז. בלייל תיאר אותו כ"מקום של בוהמיין אמיתי, מלא ציורים המונחים בכל מקום, רישומים, ספרים וחומרי אמן – הרבה יותר כמו מגורים רומנטיים של אמן מאשר ביתו של סטודנט מאורגן היטב לאדריכלות".[4]

הסטודיו של קירכנר הפך למקום שביטל מוסכמות חברתיות כדי לאפשר יצירת אהבה מזדמנת ועירום תכוף. מפגשי ציור חיים קבוצתיים התקיימו באמצעות מודלים מהמעגל החברתי, ולא אנשי מקצוע, ובחירת תנוחות של רבע שעה לעידוד הספונטניות. בלייל תיאר דוגמנית אחת כזו, איזבלה, ילדה בת חמש עשרה מהשכונה, כ"אדם תוסס מאוד, בנויה להפליא, שמחה, ללא שום דפורמציה שנגרמה על ידי האופנה המטופשת של המחוך ומתאימה לחלוטין לדרישותינו האמנותיות במיוחד במצב הפריחה של ניצניה הילדותיות."[5]

בספטמבר ובאוקטובר 1906 נערכה התערוכה הקבוצתית הראשונה, שהתמקדה בעירום הנשי, באולם התצוגה של זייפרט ושות' בדרזדן.

בשנת 1906 פגש את דוריס גרוס, שהייתה הדוגמנית המועדפת עליו עד שנת 1911. בשנים 1907–1911 שהה במהלך הקיץ באגמי מוריצבורג ובאי פמרן עם אמנים אחרים. בעבודתו הופיע העירום הנשי בסביבות טבעיות. בשנת 1911 הוא עבר לברלין, שם הקים בית ספר פרטי לאמנות, בשיתוף פעולה עם מקס פכשטיין במטרה להפיץ את הוראת הציור המודרנית. המוסד לא זכה להצלחה ונסגר בשנה שלאחר מכן, אז החלה גם מערכת יחסים שלו עם ארנה שילינג שנמשכה כל חייו.

בשנת 1913, כתב את ההיסטוריה של "הגשר" שהתפרקה באותה שנה. בשלב זה הוא ביסס זהות אישית עם תערוכת היחיד הראשונה שלו, שהתקיימה במוזיאון אסן. במהלך השנתיים הבאות הוא צייר סדרה של סצינות רחוב שהציגה את רחובות ברלין, עם דמויות של הולכי הרחוב.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט קירכנר, דיוקן עצמי כחייל

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בספטמבר 1914 התנדב קירכנר לשירות צבאי. ביולי 1915 הוא נשלח להתאמן כנהג ביחידת המילואים של גדוד ארטילריה שדה. אבל הוא שוחרר לאחר התמוטטות נפשית.

לאחר מכן שב קירכנר לברלין והמשיך לעבוד והפיק ציורים רבים, כולל דיוקן עצמי כחייל (1915); בדצמבר 1915 הוא התקבל לסנטוריום שם אובחן כסובל מתלות חזקה בורונאל ואלכוהוליזם. במשך 1916 חזר קירכנר מעת לעת לברלין לכמה שבועות בכל פעם כדי להמשיך בעבודה בסטודיו שלו. הוא גם הפיק סדרת ציורי שמן ורישומים רבים במהלך שהותו בסנטוריום בקוניגשטיין. לאחר תערוכה של עבודותיו בגלריה של לודוויג שיימס, בפרנקפורט, באוקטובר 1916, מכר קירכנר עבודות רבות והחל להסתדר כלכלית. בדצמבר הוא סבל מהתמוטטות עצבים נוספת והתקבל לסנטוריום של ד"ר אדל בשרלוטנבורג בברלין.

דאבוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917, נסע קירכנר לדאבוס, שווייץ, שם צפה בתערוכה של ציוריו של פרדיננד הודלר. ביקורו הראשון של קירכנר בדאבוס חפף מזג אוויר קר במיוחד והוא שב לברלין לאחר שהות של עשרה ימים בלבד.

ארנסט קירכנר, רחוב בברלין, 1913

זמן קצר לאחר מכן, חברו הקרוב והמנטור של קירכנר, בוטו גרייף נפטר וקירכנר החליט לחזור לדאבוס לטיפול.[6] שם הוא היה בהשגחתו של ד"ר לוציוס ספנגלר שאילץ את קירכנר לדבוק בכללים ובשגרה קפדניים. קירכנר התרעם עמוקות על כך ועשה כל שביכולתו כדי להונות את הרופא.

קירכנר המשיך לחוות דיכאון, כאבים מזדמנים ושיתוק בגפיו אך כתב בנימה עליזה יותר לד"ר הגמן בסוף יולי: "אני רוצה להישאר כאן, ההרים הגבוהים יעזרו לי". הקיץ היה פרודוקטיבי מאוד למרות מחלתו של קירכנר. הוא סיים כמה יצירות חשובות במהלך החודשיים, כמו "נוף הכנסייה במונשטיין" ו"ירח עולה בסטפלאלפ". יחד עם 11 חיתוכי עץ, עבודות אלה היוו את תחילת חייו האלפיניים של קירכנר.

בשנת 1918 קיבל קירכנר אישור שהייה והוא עבר להתגורר בפרואנקירך באזור דאבוס, שם שכר חדר באכסניה בקומה הראשונה אותו קישט ברהיטים שגילף. הוא כתב על הבית לאנרי ון דה ולדה: "אני גר בבית ישן ויפהפה עם מטבח שנראה כמו הסטודיו של רמברנדט". קירכנר התגבר על מחלתו ואף על פי שהוא עדיין היה תלוי במורפין, הרופא שלו הוריד אט אט את המינונים שלו.[6]

ארנה שילינג, בת זוגו לחיים, ביקרה אותו מעת לעת בדאבוס תוך שהיא שומרת גם על מגורים בברלין כדי לטפל בעסקי קירכנר שם.

קירכנר המשיך לעבוד בשנים 1919 ו-1920 מכיוון שבריאותו השתפרה במהירות. המוניטין שלו גדל עם מספר תערוכות בגרמניה ובשוויץ בשנת 1920. [2] הוא מצא נושאים רבים לצייר כשהתוודע לחקלאים באזור, שנדהמו מהגרמופון שלו. קירכנר החל לכתוב ביקורות על סגנון האמנות שלו בכינוי בדוי – לואי דה מרסל כדי לשלוט בדעת הקהל עליו ולהשתחרר מתלות במבקרי האמנות של ימיו.[6]

בשנת 1921 הוצגה בברלין תערוכה גדולה של יצירתו של קירכנר, הביקורות היו חיוביות. אביו של קירכנר נפטר ב-14 בפברואר. קירכנר ביקר בציריך בתחילת מאי ופגש את הרקדנית, נינה הארד, אותה הזמין חזרה לדאבוס (למרות התנגדויותיה של אשתו ארנה). נינה הארד תהפוך למודל חשוב עבור קירכנר ומופיעה ברבות מיצירותיו.[6]

בין דאבוס לברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט קירכנר, דאבוס בקיץ

בשנת 1925 התיידד קירכנר עם אמן עמית, אלברט מולר ומשפחתו. רוט-בלאו, קבוצת אמנות חדשה שבסיסה בבזל, הוקמה על ידי הרמן שרר, אלברט מולר, פול קומניש והנס שיס, שביקרו כולם את קירכנר ועבדו בהדרכתו. בסוף 1925 חזר קירכנר לגרמניה ונסע לפרנקפורט, צ'מניץ (שם התגוררה אמו), וברלין שם נפגש עם קרל שמידט-רוטלוף שרצה שקירכנר יקים קבוצת אמנים חדשה, קירכנר סירב בנימוס.

לאחר מכן חזר לשווייץ בדצמבר 1926 נפטר חברו הקרוב אלברט מולר, מטיפוס יחד עם אשתו, אנני מולר. בשנת 1927 ארגן קירכנר תערוכת זיכרון לאלברט מולר. בבית הספר בדאבוס הייתה תערוכה גדולה של עבודותיו של קירכנר. הביקורות היו חיוביות.[6]

קירכנר המשיך לעבוד בפרואנקירך, סגנונו הלך והפך מופשט יותר ויותר. בשנת 1929 נאלץ קירכנר להתרחק מקבוצת רוט-בלאו לאחר שהתחייבו לו אמונים, מה שהרגיז את קירכנר מאוד.

בשנת 1930 החל קירכנר לחוות בעיות בריאות עקב עישון ובשנת 1931 נאלצה ארנה לעבור ניתוח בברלין עקב חשד לסרטן. בשנת 1931 הוא התמנה לחבר האקדמיה הפרוסית לאמנויות בברלין.

החיים אחרי עליית הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר המפלגה הנאצית השתלטה על גרמניה, היה בלתי אפשרי עבורו למכור את ציוריו. בשנת 1937 נאלץ להתפטר מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

ארנסט קירכנר, קשתים, 1935-1937

לקירכנר הפריע יותר ויותר המצב בגרמניה וכתב ביומנו: "כאן שמענו שמועות איומות על עינויים ביהודים, אבל זה בוודאי לא נכון. אני קצת עייף ועצוב לגבי המצב שם. מריחים מלחמה באוויר. במוזיאונים נהרסים ההישגים התרבותיים שזכו להצלחה רבה בעשרים השנים האחרונות, ובכל זאת הסיבה שבגללה הקמנו את "ברוקה" הייתה לעודד אמנות גרמנית אמיתית, תוצרת גרמניה. ועכשיו היא אמורה להיות לא גרמנית. אלוהים יקר זה מרגיז אותי ".[6]

לאורך השנים 1936 ו-1937 החל קירכנר לחוות בעיות בריאות. בשנת 1937 התקיימה בגרמניה תערוכת האמנות המנוונת; בסך הכל הוצאו 639 יצירות של קירכנר ממוזיאונים ו-25 הוצגו בתערוכה. האקדמיה לאמנויות בברלין גירשה את קירכנר ממנה. קירכנר המשיך לעבוד וארגן תערוכה גדולה בבזל, שזכתה לביקורות מעורבות. בשנת 1938 התרגז קירכנר יותר ויותר מהמצב בגרמניה. לאחר שסופחה אוסטריה על ידי גרמניה באנשלוס, הוא היה מוטרד מהרעיון שגרמניה עשויה לפלוש לשווייץ.

ב-15 ביוני 1938 התאבד קירכנר ביריות מול ביתו בפרואנקירך.[1]

שלושה ימים לאחר מכן הובא למנוחות קירכנר בבית העלמין וולדפרידהוף.

ארנה אשתו המשיכה להתגורר בביתם עד מותה בשנת 1945.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1913, התצוגה הציבורית הראשונה בארצות הברית של יצירתו של קירכנר התקיימה בתערוכת הארמורי, שהייתה גם התצוגה הגדולה הראשונה של האמנות המודרנית באמריקה.

בשנת 1921, מוזיאונים בארצות הברית החלו לרכוש את יצירתו ועשו זאת לאחר מכן יותר ויותר. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון בארצות הברית הייתה במכון לאמנויות דטרויט בשנת 1937.

בשנת 1969, רטרוספקטיבה גדולה של ציורים, רישומים והדפסים הייתה במוזיאון לאמנות בסיאטל, למוזיאון לאמנות פסדינה ולמוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון.

בשנת 1992 קיימה הגלריה הלאומית לאמנות בעיר וושינגטון, מופע מונוגרפי תוך שימוש באוסף הקיים שלה.

בנובמבר 2006, בכריסטיס, סצנת הרחוב של קירכנר, ברלין (1913), השיג 38 מיליון דולר, שיא של האמן. מ-3 באוגוסט עד 10 בנובמבר 2008, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ערך תערוכה גדולה ש"כנראה כוללת את מיטב יצירותיו".

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]