ארץ הזהב השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארץ הזהב השחור
Tintin au pays de l'or noir
מידע כללי
מאת הרז'ה
שפת המקור צרפתית
סוגה קומיקס
מקום התרחשות ח'מד עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה Casterman
הוצאה בשפת המקור Casterman
תאריך הוצאה 1950
הוצאה בעברית
הוצאה מ. מזרחי
סדרה
סדרת ספרים טינטין
ספר קודם אסירי השמש
הספר הבא הטיסה לירח
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-1-906587-09-3
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארץ הזהב השחור (Tintin au pays de l'or noir) הוא הספר ה-15 בסדרת הקומיקס טינטין מאת הרז'ה, שנכתב, אויר ונצבע על ידי הרז'ה. רצועות הקומיקס של הספר הוצגו לראשונה בשנת 1950 בצבע. הספר לא תורגם לעברית.

העלילה המקורית התרחשה בישראל תחת המנדט הבריטי, אולם בגרסה מאוחרת יותר הוחלפה הארץ לנסיכות הבדיונית חמד במזרח התיכון.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי אירופה מנועי מכוניות מתפוצצים לעיתים קרובות, ומועלה חשד לזיוף בנזין. טינטין מחליט לחקור זאת ומגלה שמקור הזיוף באמירות חמד, שם מתנהלת מלחמה בין האמיר מוחמד בן קליש אזעב לבין המורדים שבראשם באב אל אייר. טינטין מפליג לחמד יחד עם הבלשים תומסון ותומפסון כדי לחקור את הפרשייה.

על הספינה, אחד המלחים מתחזה בפני התומפסונים לסוכן ביון, נותן להם מסמכים ומצווה עליהם לשמור עליהם היטב. בנוסף מנסה המלח לחטוף את שלגי, אך טינטין תופס אותו. כשטינטין מנסה לחקור את המלח מתברר שהוא איבד את זכרונו כתוצאה מפגיעה מוחית.

כשהספינה מגיעה אל היעד טינטין והתומפסונים נעצרים על ידי המשטרה המקומית. מתברר שהמסמכים עליהם שמרו התומפסונים הכילו יהלומים מוברחים, ובתאו של טינטין נמצאו סמים מוחבאים. תומסון ותומפסון משתחררים מהמעצר לאחר שהוכח שאינם אשמים, ואילו טינטין נחטף מידי המשטרה על ידי ארגון המורדים, שחושבים בטעות שהוא נשלח כדי להעביר להם מסר.

לאחר שהתבררה טעותם, המורדים נוטשים את טינטין במדבר. טינטין רואה את אויבו הוותיק, ד"ר מולר, מפוצץ צינור דלק מרכזי, ומתעמת איתו. מולר בורח וטינטין תועה במדבר בניסיון למצוא מקום ישוב. בינתיים תועים גם תומסון ותומפסון ברחבי המדבר. בסופו של דבר טינטין מוצא אותם והם נוסעים יחד אל עיר הבירה, וואדסדה, שם פוגש טינטין את האמיר בן קליש אזעב. הוא מספר על החבלה לבן קליש אזעב, ואחד מאנשיו של האמיר מודיע לו כי בנו, עבדאללה, נחטף בידי ד"ר מולר כדי שישמש בן ערובה לחתימת האמיר על חוזה עם חברת הדלק שד"ר מולר מייצג.

טינטין פוגש את ידידו, הסוחר הפורטוגזי סניור אוליביירה דה פיגוארה, ובעזרתו של אוליביירה מצליח טינטין להיכנס לביתו של מולר ולחלץ את עבדאללה.

מולר מתגלה כסוכן זר האחראי על זיוף הבנזין על ידי כימיקל בשם N-14 שהמציא. תומסון ותומפסון בולעים בטעות את ה-N-14, וכתוצאה מכך הם מצמיחים זקן ארוך ושערם משנה את צבעו. טינטין שולח דגימה מהחומר לפרופסור קלקולוס, שמפתח תרופה עבור התומפסונים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה ראשונה - 1939-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומיקס החל להתפרסם כסיפור מצויר בהמשכים בעיתון "Le Petit Vingtième", אך לאחר פרסומם של מספר פרקים פלשה גרמניה לבלגיה והעיתון נאסר לפרסום. הרז'ה החל לעבוד במקום זאת בעיתון "Le Soir", שהוחרם מבעליו הקודמים והפך לעיתון בבעלות גרמנית שביטא השקפות נאציות. מכיוון שהאנטגוניסט הראשי בסיפור, ד"ר מולר, הוא גרמני, לא היה ראוי בעיני עורכי העיתון שהקומיקס ימשיך להתפרסם ב-"Le Soir", ובמקום זאת החל הרז'ה לפרסם את הקומיקס הסרטן בעל צבתות הזהב. גרסה בלתי גמורה זו של הקומיקס מעולם לא עובדה לספר.

העלילה המקורית התרחשה בישראל בתקופת המנדט הבריטי, והמלחמה התרחשה בין הבריטים למיליציה מחתרתית שבראשה עומד רב. אירוע החטיפה של טינטין מתרחש על ידי המחתרת.

גרסה שנייה - 1948-1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות הארבעים סבל הרז'ה מדיכאון וחווה משבר בחייו האישיים. כדי לחסוך במאמץ דחה את פרסום הקומיקס שתכנן, "הטיסה לירח", שדרש עבודה מורכבת של ציור ומחקר, ועיבד מחדש את הקומיקס הבלתי גמור שהותיר בשנת 1940. מכיוון שבינתיים הופיעו דמויות חדשות בסדרה נאלץ הרז'ה לשכתב חלק מהעלילה. בזמן שנכתבה העלילה המקורית קפטן האדוק עדיין לא הופיע בסדרה, והרז'ה הכניס את דמותו באופן מאולץ, רק בסוף הסיפור. כך גם הוסיף לעלילה את פרופסור קלקולוס ואחוזת מרלינספייק.

בשנת 1950 הקומיקס יצא לאור בספר של 62 עמודים על ידי הוצאת הספרים קסטרמן.

גרסה שלישית - 1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל, כדי להימנע ממתחים פוליטיים, החליף הרז'ה את החלקים שעסקו בפלשתינה וביהודים למיקום נייטרלי יותר - הנסיכות הבדיונית חמד. המחתרת היהודית הוחלפה במיליציה ערבית חמושה והמשטרה הבריטית הוחלפה במשטרה ערבית מקומית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]