ארץ העוגות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"ארץ העוגות" פרי מכחולו של פיטר ברויגל האב. נמצאת כעת באוסף האלטה פינקוטקה במינכן שבגרמניה.

ארץ העוגות או ארץ הממתקים (נקראת גם קוקניה או קוקאניה) הייתה ארץ מיתית של ימי הביניים, שבה ניטלו כל הקשיים של חיי האיכר וכל מזון וצורך סופקו בן רגע ובלא כל מאמץ.

שם הארץ מקורו במילה בצרפתית עתיקה "ארץ העוגות" או "ארץ השפע", païs de cocaigne. למילה מקבילות בשפות אחרות כמו בהולנדית ("ארץ העצלות," Luilekkerland), בגרמנית ("ארץ חלב ודבש", Schlaraffenland) ובספרדית, בה ארץ העוגות ממוקמת בחאוחה (Jauja), ארץ מכרות עשירה בהרי האנדים.

ארץ העוגות, כמו אטלנטיס או אלדורדו, הייתה אוטופיה בדיונית, מקום שבו הבטלה והזלילה הם העיסוק העיקרי. לפי שיר צרפתי מן המאה השלוש עשרה, הייתה זו:

"ארץ שבה הבתים עשויים סוכר ועוגות, הרחובות מרוצפים במאפה, והחנויות מספקות מוצרים בלא כל תמורה."

בספרות מאוחרת יותר שימשו תיאורים דמויי אלו של "ארץ העוגות" לא כחלום אוטופי מתוק אלא כסוג של אזהרה מוסרית, מפני עצלות, זללנות ובטלנות, במיוחד כלפי ילדים שנחשבו נוטים לכך במיוחד. כך, בסיפור "הנזל וגרטל" ביתה של המכשפה העשוי ממתקים וסוכר הוא פיתוי שאחריתו אסון, ואילו "הר הממתקים" שאחריו נוהה פינוקיו ב"פינוקיו" הופך מגן שעשועים שבו כל אחד מקבל לפי צרכיו ורצונו, לממלכת עבדות בה המתפתים לחלום המתוק הופכים אט-אט לחמורים, ומשתעבדים לנוגשי העבדים.

בספרו "שלושים וחמישה במאי" מתאר אריך קסטנר את ארץ העצלנים: ארץ בה המזון זמין לכל דורש. לקראת סוף חייהם הופכים התושבים שמנים כל כך, עד שקשה להם לזוז כדי לאכול, והם מוכנסים לתוך הר קצפת הזורמת לתוך פיהם. שתי גרסאות ישראליות לארץ העוגות הן "ארץ פומפורנל", של גלעדה לב (1970; לחן: דפנה אילת, ביצוע: שלמה ארצי) בה מתוארת הארץ כמקום בו "בחנויות קונים צעצועים בלי לשלם/ בובה גדולה או נדנדה או חיל צבא שלם/ וסוכריות צבעוניות על העצים גדלות/ אוכלים בלי סוף והשיניים לא מתקלקלות"; והארץ הדמיונית המתוארת ב"כל מה שהיה (כמעט) וכל מה שקרה (אולי) לקרשינדו ולי" של דבורה עומר (1970), בה ילדים חיים ללא הורים ויכולים לאכול ממתקים ללא הגבלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]