ארץ זבת חלב ודבש

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ הוא ביטוי מקראי, מכינויה של ארץ ישראל, המתאר את שפעה, פוריותה ותנובתה של ארץ ישראל. הביטוי מופיע עשרים ואחת פעמים במקרא. פעם אחת במקרא מכונה מצרים בכינוי זה.^[1]

מופעי הביטוי במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי מופיע לראשונה בתורה בספר שמות, פרק ג', פסוק ח', בסיפור בו מתגלה ה' למשה בסנה הבוער ומבטיח לו כי יעלה את בני ישראל אל הארץ הטובה. הביטוי מציב את מעלותיה של ארץ ישראל לעומת מצרים שמזונותיה יבשים ואין היא פורייה כארץ ישראל.^[2] בספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים כ"ו–כ"ז המרגלים שנשלחו לארץ ישראל לסייר בה, מביאים עמם בשורה ופירות להמחיש את פוריות הארץ: ”וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ”

בספר במדבר, פרק ט"ז, פסוקים י"ג–י"ד טוענים דתן ואבירם בפני משה כי הוציאם מארץ פורייה, ארץ זבת חלב ודבש. זהו השימוש היחידי במקרא לביטוי שאינו מופנה לארץ ישראל אלא למצרים ממנה יצאו בני ישראל. טענתם היא פוליטית. הם טוענים כלפי משה כי הוציאם מארץ פורייה ודן אותם לנדוד במדבר עד היעלמותו של דור המדבר. המסר המניפולטיבי, שניסו להעביר אינו נכון וזאת מפני שהמובחרים בפירות מצרים נועדו לצורכיהם של בני המעמד הגבוה ולא למעמד העבדים.^[3]

בנאומו לפני כיבוש הארץ והתנחלות השבטים בה, מדבר משה על ארץ זבת חלב ודבש אך כאן משמש הביטוי^[4] כתמורה לרעיון המופיע בספר דברים, פרק א', פסוק א' שמירת החוקי התורה.^[5] הביטוי מופיע בספר דברים, פרק י"א, פסוק ט' משמש כפתיחה לפסוקים הבאים:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

— דברים י"א, ט' - י'

בפסוקים אלו משווה המחבר המקראי את ארץ ישראל למצרים. ארץ ישראל שופעת במים ותלויה בחסדו של האל יותר מאשר מצרים. האיכר צריך לשים את מבטחו באל שימטיר גשמים על שדהו ואינו צריך לעבוד עבודה פיזית כאיכר המצרי. ההשוואה למצרים בכתובים אלה היא דתית. יש הרואים בכתוב בפסוק י', ”לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק”, פרשנות פנים מקראית המלעיגה את המצרים, שאינם זוכים לקבל ממי הגשמים הרבים היורדים בשדות ישראל ובנוסף שיטת ההשקיה של המצרים דומה להטלת שתן וזאת הם רואים לפי גרסת הקרי בספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ז.^[6]

בטקס הבאת הביכורים המופיע בספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'–י"א מביא האיכר מיבולו ובכך קושר את האמונה שהאל הוא מקור השפע ותנובת האדמה ולו בלבד בעלות האל על אדמת ארץ ישראל. הארץ ניתנה לבני ישראל ובנוסף מכיר האיכר בפוריותה. הופעת הביטוי בספר דברים נקשרת בהבטחתו של האל למשה.^[7]

בנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא ישעיהו רואה בשפע החלב והדבש בארץ, תוצאה של חורבן הארץ בידי אשור.^[8] בנאום התוכחה לעם מזכיר ירמיהו כי ה' הוציא את בני ישראל ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש.^[9] ביטוי דומה לביטוי מופיע בספר יחזקאל: ”בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת”.^[10] לפי הביטוי ארץ ישראל מתוארת כיפה מכל הארצות. זהו ביטוי יחידאי במקרא בו מובע הרעיון כי ה' תר וחיפש ארץ בשביל בני ישראל. בפסוק ביחזקאל משתקף גם הביטוי ארץ הצבי.^[11]

הצירוף דבש וחמאה מופיע כמה פעמים במקרא.^[12] הביטוי מתייחס לתוצרת הצאן ולדבש המופק מפירות הארץ. החמאה היא שמנת חלב מעובה. ביטוי זה מסמל כמו הביטוי "חלב ודבש" את התוצרת בה התברכה הארץ. בספר ישעיהו, פרק ז', פסוק כ"ב מסמל ביטוי זה את גשמי הברכה.^[13]

זיהוי החלב והדבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבים הדבש בביטוי המטפורי "ארץ זבת חלב ודבש" מתייחס לדבש הפירות ומתיקותן, מכיוון שכנען הייתה ידועה בפוריותה וגידולי הפירות בה, בייחוד תמרים שמהם הופק הסילאן, תאנים וענבים הנזכרים במקרא שמהם הופק הדבש. יש הסוברים כי הדבש מתייחס לעסיס פירות התמר, הגפן וכן לדבש הדבורים.^[14] הדבש מופיע פעמים רבות לתיאור מתיקות פירות הארץ, וכך הוא מופיע בתיאור המקרא על ארץ ישראל כמשובחת בשבעת המינים: ”אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ”.^[15] הדבש אף מופיע לצד גידולים אחרים כביטוי להערכתו של רבשקה לפוריותה של ארץ ישראל: "אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ".^[16]

חז"ל גם מספרים על אמוראים שראו בארץ ישראל עזים תחת עצי תאנה כשחלב זב מעטיניהן ומתערב בדבש הנוטף מעץ התאנה, וייחסו לכך את הביטוי במקרא "זבת חלב ודבש" כשהם רואים זאת כהמחשת הפסוק.^[17]

במשנת חז"ל מופיעה מחלוקת בשל זיהויים של חלב ודבש אלו:

רבי אלעזר אומר: "חלב", זה חלב הפירות. "דבש", זה דבש תמרים.
רבי עקיבה אומר: "חלב", זה חלב ודאי. וכן הוא אומר: "והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב".^[18] "דבש", זה דבש היערות. וכן הוא אומר: "ויבֹא העם אל היער והנה הֵלֶך דבש".^[19]

— מכילתא דרשב"י, פרק י"ג, פסוק ה'^[20]

כלומר, לדעת רבי אלעזר, כשם שהדבש מופק מפירות כך גם החלב מופק מפרי הארץ. ואילו לדעת רבי עקיבא כשם שהחלב הוא מהחי, כך גם הדבש.^[21]

השימוש בחלב ובדבש במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלב והדבש הם ממזונותיה המובחרים של ארץ ישראל בעת העתיקה. החלב במקרא הופק בעיקר מהצאן. בתקופת המקרא גידלו דבורים בארץ ישראל להכנת דבש. הם הוגשו בעת אירוח, ניתנו במתנה ואף שימשו כמטפורה למתיקות המתארת אהבת בני זוג.^[22] על פי הכתוב במקרא, החלב הוגש בעת אירוח,^[23] וכך גם מוצאים את יעל מגישה לסיסרא חלב בטרם היא הורגת אותו עם יתד. לחלב מיוחסות תכונות של הרגעה ובכך היא הבטיחה את שנתו.^[24] הדבש במקרא ניתן כמתנה.^[25] לדבש תפקיד משמעותי בחידת שמשון לפלשתים.^[26]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ארץ זבת חלב ודבש", הוא שיר-עם אשר מושמע לעיתים בחגים, אשר מילותיו הן הביטוי המקראי, אותן הלחין המוזיקאי והכוריאוגרף אליהו גמליאל בראשית שנות ה-50. גמליאל אף חיבר ריקוד לשיר זה.

שם הלהקה הישראלית "חלב ודבש" הוא בהשראת הביטוי המקראי הזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מילוני בנושא ארץ זבת חלב ודבש, בוויקימילון

אהוד רוסט, למשמעות הכינוי "ארץ זבת חלב ודבש" – עיון בפרשנות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, על אתר, ו (תש"ס), עמ' 23–32
מילות השיר "ארץ זבת חלב" והאזנה לו, באתר זמרשת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק י"ג
^ יהודה פליקס, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 38.
^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא - המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 93
^ דברים ו, א'
^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים א', א'- ט"ז, י"ז, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 262.
^ דוד כהן צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דודזון עתי, 1997, עמ' 104.
^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח - ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 634.
^ ספר ישעיהו, פרק ז', פסוקים כ'–כ"ג
^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ה'
^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק ו'
^ רימון כשר, מקרא לישראל: יחזקאל א' -כ"ד, ירושלים, מאגנס, 2004, עמ' 393.
^ ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ט; ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ט"ו; פרק ז', פסוק כ"ב; ספר איוב, פרק כ', פסוק י"ז.
^ מנשה הראל, עולם התנ"ך: ישעיהו, תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 52
^ יעקב מילגרום, ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, ירושלים, מוסד ביאליק, 2014, עמ' 29-28.
^ ספר דברים, פרק ח', פסוק ח'.
^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ב
^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד ב'; מדרש תנאים לדברים, פרק כ"ו, פסוק ט'.
^ ספר יואל, פרק ד', פסוק י"ח.
^ ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"ו.
^ מהדורת חברת מקיצי נרדמים, ירושלים תשט"ו, עמ' 38
^ מנחם בן ישר, יצחק ש' פנקובר, המקרא בפרשנות חז"ל : כרך שני יואל ועמוס / המקרא בפרשנות חז"ל, רמת גן, בר-אילן, 2015, עמ' 239
^ מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"א
^ ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק ח'.
^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק י"ט
^ ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק י"א
^ ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק י"ד

[1] ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק י"ג

[2] יהודה פליקס, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 38.

[3] אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא - המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 93

[4] דברים ו, א'

[5] יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים א', א'- ט"ז, י"ז, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 262.

[6] דוד כהן צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דודזון עתי, 1997, עמ' 104.

[7] יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח - ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 634.

[8] ספר ישעיהו, פרק ז', פסוקים כ'–כ"ג

[9] ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ה'

[10] ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק ו'

[11] רימון כשר, מקרא לישראל: יחזקאל א' -כ"ד, ירושלים, מאגנס, 2004, עמ' 393.

[12] ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ט; ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ט"ו; פרק ז', פסוק כ"ב; ספר איוב, פרק כ', פסוק י"ז.

[13] מנשה הראל, עולם התנ"ך: ישעיהו, תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 52

[14] יעקב מילגרום, ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, ירושלים, מוסד ביאליק, 2014, עמ' 29-28.

[15] ספר דברים, פרק ח', פסוק ח'.

[16] ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ב

[17] תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד ב'; מדרש תנאים לדברים, פרק כ"ו, פסוק ט'.

[18] ספר יואל, פרק ד', פסוק י"ח.

[19] ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"ו.

[20] מהדורת חברת מקיצי נרדמים, ירושלים תשט"ו, עמ' 38

[21] מנחם בן ישר, יצחק ש' פנקובר, המקרא בפרשנות חז"ל : כרך שני יואל ועמוס / המקרא בפרשנות חז"ל, רמת גן, בר-אילן, 2015, עמ' 239

[22] מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"א

[23] ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק ח'.

[24] ספר שופטים, פרק ד', פסוק י"ט

[25] ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק י"א

[26] ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק י"ד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]