ארצות הברית במשחקים האולימפיים (1896–1948)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס קונולי, האלוף האולימפי הראשון בעת החדשה
המשלחת האמריקנית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת סטוקהולם (1912)

ארצות הברית השתתפה בכל המשחקים האולימפיים שנערכו עד אמצע המאה ה-20. באותה העת, הייתה ארצות הברית מעצמת הספורט היחידה. מתוך 11 אולימפיאדות שנערכו עד 1948, דורגה ארצות הברית 8 פעמים בראש טבלאות המדליות, ו-3 פעמים דורגה במקום השני, אחרי המדינה שאירחה את המשחקים (צרפת באולימפיאדת פריז (1900), בריטניה באולימפיאדת לונדון (1908) וגרמניה באולימפיאדת ברלין (1936).

במהלך תקופה זו אירחה ארצות הברית שתיים מהאולימפיאדות - אולימפיאדת סנט לואיס (1904) ואולימפיאדת לוס אנג'לס (1932). שתיהן התאפיינו במיעוט ספורטאים מחוץ לארצות הברית, מסיבות שונות, מה שהוביל לדומיננטיות אמריקנית יוצאת דופן בשתיהן.

אולימפיאדת אתונה (1896)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים במשלחת האמריקאית לאתונה. עומדים: אלרי קלארק, תומאס קרטיס ותומאס ברק; יושבים: ארתור בלייק, ג'ון פיין, המאמן ג'ון גראהם, סאמנר פיין וויליאם הויט

14 ספורטאים אמריקנים השתתפו באולימפיאדת אתונה (1896), ו-12 מהם זכו במדליות[1]. בסך הכל, זכו הספורטאים האמריקנים ב-20 מדליות, מהן 11 מדליות זהב, והם ניצבו בראש טבלת המדליות (המשלחת היוונית צברה 46 מדליות, אך רק 10 מהן היו מדליות זהב, ולכן דורגה במקום השני).

רוב רובן של המדליות היו באתלטיקה - 17 מדליות, בהן 9 מדליות זהב. ג'יימס קונולי היה לאלוף האולימפי הראשון בעידן המודרני, כשניצח בקפיצה משולשת. בנוסף, זכה במדליית כסף בקפיצה לגובה ובמדליית ארד בקפיצה לרוחק. טום בורק ניצח הן בריצת 100 מטר והן בריצת 400 מטר ואלרי קלארק ניצח בקפיצה לגובה ובקפיצה לרוחק. רוברט גארט זכה במדליות זהב בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל ובמדליות כסף בקפיצה לגובה ובקפיצה לרוחק. ויליאם הויט זכה במדליית הזהב בקפיצה במוט ותומאס קרטיס ניצח בריצת 110 מטר משוכות. יתר האתלטים האמריקאים שזכו במדליות אולימפיות באתונה כללו את הרברט ג'יימסון (מדליית כסף בריצת 400 מטר), ארתור בלייק (מדליית כסף בריצת 1500 מטר), אלברט טיילר (מדליית כסף בקפיצה במוט) ופרנסיס ליין (מדליית ארד בריצת 100 מטר).

שלוש המדליות הנותרות הושגו בקליעה. סאמנר פיין זכה במדליית זהב בירי חופשי מ-30 מטר ובמדליית כסף בירי באקדח צבאי מ-25 מטר. במקצה זה זכה במדליית הזהב אחיו הצעיר, ג'ון פיין.

אולימפיאדת פריז (1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלווין קריינזלין מדלג מעל משוכה בפריז
מרגרט אבוט - האלופה האולימפית הראשונה של ארצות הברית

באולימפיאדת פריז (1900) זכו הספורטאים האמריקנים ב-47 מדליות, מהן 19 מדליות זהב, והמשלחת האמריקנית דורגה במקום השני, אחרי המארחת, צרפת.

גם במשחקים אלה היו האתלטים הדומיננטיים בקרב המשלחת האמריקנית. הם זכו ב-39 מהמדליות, בהן 16 מדליות זהב (מתוך 23 אפשריות). אלווין קריינזלין היה לאתלט הראשון בהיסטוריה (והיחיד עד כה), שזוכה בארבע מדליות זהב במקצועות אישיים באולימפיאדה אחת: ריצת 60 מטר, ריצת 110 מטר משוכות, ריצת 200 מטר משוכות וקפיצה לרוחק. ריי יורי זכה בשלוש מדליות זהב - בקפיצה לגובה מהמקום, בקפיצה לרוחק מהמקום ובקפיצה משולשת מהמקום. אירווינג בקסטר זכה בשתי מדליות זהב - בקפיצה לגובה ובקפיצה במוט, והיה סגנו של יורי בכל שלוש תחרויות הקפיצה מהמקום. ג'ון טוקסברי זכה במדליות זהב בריצת 200 מטר ובריצת 400 מטר משוכות, במדליות כסף בריצת 60 מטר ובריצת 100 מטר ובמדליית ארד בריצת 200 מטר משוכות. מאיר פרינסטיין זכה במדליית זהב בקפיצה משולשת ובמדליית כסף בקפיצה לרוחק. ריצ'רד שלדון זכה במדליית זהב בהדיפת כדור ברזל ובמדליית ארד בזריקת דיסקוס. אחיו הבכור, לואיס שלדון, זכה בשתי מדליות ארד, בקפיצה משולשת ובקפיצה לגובה מהמקום. יתר האתלטים האמריקאים שזכו במדליות זהב היו פרנק ג'רוויס (ריצת 100 מטר), מקסי לונג (ריצת 400 מטר) וג'ון פלנגן (יידוי פטיש). ג'יימס קונולי איבד את תוארו בקפיצה משולשת, אך זכה במדליית הכסף. גם רוברט גארט לא הצליח לשחזר את הישגיו מאתונה, והסתפק בשתי מדליות ארד, בהדיפת כדור ברזל ובקפיצה משולשת מהמקום. אתלט בולט נוסף היה ג'וזיה מקראקן, שזכה במדליית כסף בהדיפת כדור ברזל ובמדליית ארד ביידוי פטיש.

ענף נוסף בו שלטו הספורטאים האמריקאים היה הגולף. הם זכו בארבע מתוך שש המדליות האפשריות, ובשתי מדליות הזהב: צ'ארלס סנדס זכה בטורניר הגברים ומרגרט אבוט זכתה בטורניר הנשים, בו גם הזוכות במדליות הכסף והארד היו אמריקניות. ארגון התחרויות באותה העת היה חובבני למדי, ומשתתפות טורניר הגולף כלל לא ידעו שהוא חלק מהמשחקים. אבוט הלכה לעולמה בשנת 1955 מבלי שידעה שנטלה חלק במשחקים ואף לא שהייתה האישה האמריקנית הראשונה שזוכה במדליית זהב אולימפית[2].

במדליית הזהב האחרונה זכו חברי מועדון החתירה וספר בואט קלאב, שהתחרו במקצה לשמונה עם הגאי. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים אמריקנים במדליות היו אופניים, טניס ושיט. הטניסאית מריון ג'ונס, שזכתה במדליית ארד, הייתה לאישה האמריקנית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית.

אולימפיאדת סנט לואיס (1904)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה פרנסיס, במהלך אולימפיאדת סנט לואיס
ארצ'י האן מנצח בריצת 60 מטר
המתעמל ג'ורג' אייזר
רוכב האופניים מרקוס הרלי

אולימפיאדת סנט לואיס (1904) הייתה האולימפיאדה הראשונה שנערכה על אדמת ארצות הברית. בתחילה נבחרה העיר שיקגו, אלא שבאותה שנה נערכה בסנט לואיס תערוכת רכישת לואיזיאנה, לציון מאה שנים לרכישת לואיזיאנה. מארגני התערוכה, הודיעו כי בכוונתם לקיים תחרות ספורט בינלאומית משל עצמם, וכדי שלא לפגוע במשחקים החליט פייר דה קוברטן להעבירם לסנט לואיס. בשל התמשכות המשחקים על פני חודשים רבים ובשל עלויות הנסיעה הכבדות, כ-80% מהספורטאים שהשתתפו במשחקים היו אמריקאים, ורק 11 מדינות נוספות שלחו ספורטאים למשחקים. בהתאם, חלקם היחסי של הספורטאים האמריקנים בין מקבלי המדליות היה חסר תקדים: 239 מדליות מתוך 280 מדליות שחולקו (כ-85%) ו-78 מדליות זהב מתוך 96 מדליות זהב שחולקו (כ-81%). זהו מספר המדליות הגבוה ביותר שבהן זכתה משלחת כלשהי באולימפיאדה אחת.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרויות האתלטיקה, זכו האמריקאים ב-68 מדליות, וב-23 מתוך 25 מדליות הזהב האפשריות. מספר ספורטאים זכו בכמה מדליות זהב. ארצ'י האן ניצח בכל הריצות הקצרות: ריצת 60 מטר, ריצת 100 מטר וריצת 200 מטר. הארי הילמן זכה אף הוא בשלוש מדליות זהב, לאחר שניצח בריצת 400 מטר, בריצת 200 מטר משוכות ובריצת 400 מטר משוכות. ג'יימס לייטבודי ניצח בריצות הבינוניות: ריצת 800 מטר, ריצת 1500 מטר וריצת 2590 מטר מכשולים. ספורטאי נוסף שזכה בשלוש מדליות זהב היה ריי יורי, ששמר על כל שלושת תאריו בקפיצות מהמקום. מאיר פרינסטיין שמר על תוארו בקפיצה משולשת, וכן ניצח בקפיצה לרוחק. אתלט נוסף ששמר על תוארו היה ג'ון פלנגן, שניצח ביידוי פטיש. ראלף רוז זכה במדליית זהב בהדיפת כדור ברזל, במדליית כסף בזריקת דיסקוס ובמדליית ארד ביידוי פטיש. יתר האתלטים האמריקנים שזכו במדליות הזהב היו פרד שול (ריצת 110 מטר משוכות), תומאס היקס (ריצת מרתון), סמואל ג'ונס (קפיצה לגובה), צ'ארלס דבוראק (קפיצה במוט), מרטין שרידן (זריקת דיסקוס), מקס אמריץ' (קרב שלוש; תחרות שכללה קפיצה לרוחק, הדיפת כדור ברזל וריצת 100 יארד) וארבעת הרצים במירוץ ארבעת המייל הקבוצתי. אתלטים אמריקאים בולטים נוספים כללו את ויליאם הוגנסון (מדליית כסף בריצת 60 מטר ומדליות ארד בריצת 100 מטר ובריצת 200 מטר), נתניאל קרטמל (מדליות כסף בריצת 100 מטר ובריצת 200 מטר), פרנק וולר (מדליות כסף בריצת 400 מטר ובריצת 400 מטר משוכות), צ'ארלס קינג (מדליות כסף בקפיצה לרוחק מהמקום ובקפיצה משולשת מהמקום), ג'וזף סטדלר (מדליית כסף בקפיצה לגובה מהמקום ומדליית ארד בקפיצה משולשת מהמקום), ארתור ניוטון (היה שותף לזכייה הקבוצתית במירוץ 4 מייל, וזכה גם במדליות ארד במרתון ובריצת 2590 מטר מכשולים), ג'ורג' פואג' (מדליות ארד בריצת 200 מטר מכשולים וריצת 400 מטר מכשולים) ורוברט סטנגלנד (מדליות ארד בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת).

התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתעמלים האמריקאים זכו ב-29 מתוך 33 המדליות וב-12 מתוך 13 מדליות הזהב. אנטון היידה זכה בחמש מדליות זהב (בתחרות הקבוצתית, בתחרות המשולבת, בסוס הסמוכות, במתח (יחד עם אדוארד הנינג) ובסוס הקפיצות (יחד עם ג'ורג' אייזר)) ובמדליית כסף אחת (במקבילים). ג'ורג' אייזר זכה בשלוש מדליות זהב (בסוס הקפיצות (יחד עם היידה), במקבילים ובטיפוס על חבל), בשתי מדליות כסף (בסוס הסמוכות ובתחרות המשולבת) ובמדליית ארד במתח. אדוארד הנינג זכה בשתי מדליות זהב (במתח ובג'אגלינג), ג'וליוס לנהרט זכה במדליות זהב בתחרות הקבוצתית ובקרב-רב, ובמדליית כסף בקרב שלוש). במדליית הזהב האחרונה זכה הרמן גלאס, בטבעות.

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשחייה זכו האמריקנים ב-14 מדליות, אך רק שלוש מהן היו מדליות זהב, פחות מאשר השיגה המשלחת הגרמנית. השחיין המעוטר במשלחת היה צ'ארלס דניאלס, שזכה במדליות זהב במשחים ל-220 ול-440 יארד חופשי, מדליית כסף במשחה ל-100 יארד חופשי ומדליית ארד במשחה ל-50 יארד חופשי. דניאלס, שהיה חבר במועדון האתלטיקה של ניו יורק, היה שותף גם לזכייה של חברי המועדון שלו במדליית הזהב במשחה השליחים ל-50X4 יארד (גם הזוכים במדליות הכסף והארד היו אמריקנים, ממועדונים משיקגו וממיזורי). פרנסיס גיילי זכה בשלוש מדליות כסף (במשחים ל-220, 440 ו-880 יארד חופשי) ובמדליית ארד במשחה המייל, וסקוט לירי זכה במדליית כסף במשחה ל-50 יארד ובמדליית ארד במשחה ל-100 יארד.

ענפים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיגרוף התחרו רק מתאגרפים אמריקאים. באותה העת הותר למתאגרפים להתחרות גם בקבוצת משקל גבוהה מקבוצת המשקל שלהם, וכמה מתאגרפים זכו במדליות בשתי קבוצות משקל. אוליבר קירק ניצח הן במשקל תרנגול והן במשקל נוצה, והיה למתאגרף היחיד בהיסטוריה שזכה בשתי מדליות זהב באותה אולימפיאדה. ג'ורג' פינגן זכה במדליית זהב במשקל זבוב ובמדליית כסף במשקל תרנגול (אם כי בשתי קטגוריות משקל אלה היו רק שני מתחרים, ועצם ההשתתפות הבטיחה לפחות מדליית כסף), הארי ספאנג'ר זכה במדליית זהב במשקל קל ובמדליית כסף במשקל חצי כבד, אלברט יאנג זכה במדליית זהב במשקל חצי כבד, צ'ארלס מאייר זכה במדליית זהב במשקל בינוני (בו התחרו רק שני מתאגרפים) ובמדליית כסף במשקל כבד וסמואל ברגר זכה במדליית הזהב במשקל כבד.

גם בהיאבקות התחרו מתאבקים אמריקאים בלבד. זוכי מדליות הזהב היו רוברט קרי (משקל זבוב-קל), ג'ורג' מנרט (משקל זבוב), איזידור ניפלוט (משקל תרנגול), בנג'מין ברדשו (משקל נוצה), אוטו רהם (משקל קל), צ'ארלס אריקסן (משקל בינוני) וברנהוף הנסן (משקל כבד). גם באופניים התחרו רק רוכבים אמריקנים. מרקוס הרלי ניצח בארבעה מהמרוצים, לרבע מייל, שליש מייל, חצי מייל ומייל, וזכה במדליית ארד במירוץ לשני מייל. ברטון דאונינג ניצח במירוץ לשני מייל ובמירוץ ל-25 מייל, זכה במדליות כסף במרוצים לרבע מייל, שליש מייל ומייל, ובמדליית ארד במירוץ לחצי מייל. צ'ארלס שלי ניצח במירוץ לחמישה מייל, וטדי בילינגטון זכה בארבע מדליות: מדליית כסף במירוץ לחצי מייל ומדליות ארד במרוצים לרבע מייל, שליש מייל ומייל.

מבין 36 הטניסאים שהתחרו בסנט לואיס, 35 היו אמריקאים, וכל זוכי המדליות היו אמריקאים. בילז רייט ניצח במקצה היחידים, ובטורניר הזוגות ניצחו הוא ואדגר לאונרד (שזכה במדליית הארד בטורניר היחידים). בחתירה היו כל המתחרים במקצי היחידים, הזוגות והרביעיות אמריקנים. במקצה השמיניות התחרה בצוות האמריקאי צוות קנדי, והאמריקאים זכו בזהב. בתחרויות הקשתות התחרו רק ספורטאים אמריקנים. מתילדה האוול זכתה בשלוש מדליות זהב, בשני מקצי היחידות ובמקצה הקבוצתי. ג'ורג' ברייאנט זכה בשני מקצי היחידים לגברים והיה שותף לזכייה במדליית ארד בתחרות הקבוצתית. בהרמת משקולות זכו האמריקנים בחמש מדליות מתוך שש. אוסקר אוסטהוף זכה במדליית זהב בהנפה ביד אחת, ובמדליית כסף בהרמה בשתי ידיים, ופרנק קוגלר זכה במדליות ארד בשני המקצים. קוגלר זכה גם במדליית כסף בהיאבקות ובמדליית ארד במשיכת חבל. חמישה אמריקנים זכו במדליות בקפיצה למים, בהם שני זוכי מדליות הזהב, ויליאם דיקי וג'ורג' שלדון. שחקני הגולף האמריקאים זכו בשש מדליות, בהן מדליית זהב אחת, בתחרות הקבוצתית (המנצחים היו חברי מועדון מאילינוי). במשיכת חבל זכו קבוצות אמריקאיות בשלוש המדליות. במדליית הזהב זכתה קבוצה ממילווקי. ארבעה אמריקאים התחרו ברוקה, והמנצח היה צ'ארלס ג'קובוס. תחרויות הסיף נשלטו בידי המשלחת הקובנית. האמריקנים אמנם זכו בארבע מדליות, אך אף אחת מהן לא הייתה מדליית זהב.

שלושה מועדוני כדורמים אמריקנים התחרו בטורניר, ובמדליית הזהב זכה מועדון האתלטיקה של ניו יורק. בכדורגל התחרו שתי קבוצות אמריקניות וקבוצה קנדית אחת, שזכתה במדליית הזהב. בלקרוס התחרו שני מועדונים קנדים ומועדון אמריקני אחד, מסנט לואיס, והמועדון האמריקני סיים במקום השני.

אולימפיאדת לונדון (1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראלף רוז באולימפיאדת לונדון
ג'ון פלנגן באולימפיאדת לונדון

השתתפותה של ארצות הברית באולימפיאדת לונדון (1908) לוותה בתקרית דיפלומטית, שהיוותה את אחד האירועים הראשונים בתולדות המשחקים האולימפיים, בהם גלשה הפוליטיקה למשחקים. בטקס הפתיחה צעדו המשלחות באצטדיון האולימפי, וכאשר חלפו על פני תאו של המלך אדוארד השביעי, נדרש נושא הדגל להרכינו כלפי המלך. נושא הדגל האמריקני, ראלף רוז, סירב לעשות זאת, במחאה על סירובה של בריטניה להעניק עצמאות לאירלנד. בהיבט הספורטיבי, זכו הספורטאים האמריקנים ב-47 מדליות, בהן 23 מדליות זהב, ודורגו במקום השני בטבלת המדליות, אחרי המארחת, בריטניה.

גם במשחקים אלה היו מרבית הישגי המשלחת באתלטיקה. האתלטים האמריקנים זכו ב-34 מדליות, מהן 16 מדליות זהב (מתוך 27 אפשריות). מל שפרד ניצח בריצת 800 מטר ובריצת 1500 מטר, והיה שותף גם לזכייתה של נבחרת השליחים האמריקנית במדליית הזהב. ריי יורי זכה בפעם השלישית ברציפות במדליות זהב בקפיצה לגובה מהמקום ובקפיצה לרוחק מקומי (התחרות השלישית בה ניצח פעמיים בעבר, קפיצה משולשת מהמקום, לא נערכה בלונדון). מרטין שרידן שמר אף הוא על תוארו בזריקת דיסקוס, וזכה גם במדליית זהב בזריקת דיסקוס בסגנון יווני ובמדליית ארד בקפיצה לרוחק מהמקום. ג'ון פלנגן זכה בתואר האולימפי ביידוי פטיש בפעם השלישית ברציפות, וגם ראלף רוז שמר על תוארו, בהדיפת כדור ברזל. ג'וני הייז זכה במדליית הזהב בריצת המרתון אף שהגיע השני, לאחר שהזוכה במקום הראשון, האיטלקי דוראנדו פייטרי נפסל, מאחר שהשופטים סייעו לו לחצות את קו הסיום, אליו הגיע מותש. יתר זוכי מדליות הזהב היו פורסט סמית'סון (ריצת 110 מטר משוכות), צ'ארלס בייקון (ריצת 400 מטר משוכות), פרנק איירונס (קפיצה לרוחק), הארי פורטר (קפיצה לגובה), אדוארד קוק ואלפרד גילברט (חלקו את המקום הראשון בקפיצה במוט). הארי הילמן, שזכה בשלוש מדליות זהב בסנט לואיס, הסתפק הפעם במדליית כסף בריצת 400 מטר משוכות. ג'ון גארלס זכה במדליית כסף בריצת 110 מטר משוכות ובמדליית ארד בהדיפת כדור ברזל, וביל הור זכה במדליית כסף בזריקת דיסקוס בסגנון יווני ובמדליית ארד בזריקת דיסקוס.

ג'ון קרפנטר ניצח בריצת 400 מטר, אך הבריטים ערערו על ניצחונו, בטענה שהפריע לווינדהם הולסוול, והמארגנים החליטו לקיים ריצה חוזרת. האמריקנים, שאצלם היו נהוגים כללים אחרים מאשר הכללים לפיהם נהגו הבריטים, טענו כי לא מדובר בהפרעה, וסירבו להתייצב לריצה החוזרת. מאחר שמבין ארבעת הרצים בשלב הגמר, שלושה היו אמריקנים, רץ הולסוול לבדו (וניצח). התקרית המחישה את הצורך בקביעת כללים בינלאומיים אחידים לתחרויות השונות.

הקלעים האמריקנים זכו בשש מדליות, מהן שלוש מדליות זהב. וולטר וינאנס ניצח במקצה הירי במטרה נעה דמוית אייל, וכן ניצחו האמריקאים בשני מקצים קבוצתיים. המתאבק ג'ורג' מנהרט, שבלונדון ניצח במשקל זבוב, זכה במדליית זהב שנייה, הפעם במשקל תרנגול. ג'ורג' דול זכה במדליית הזהב במשקל נוצה. בתחרויות השחייה סיימו האמריקנים עם שתי מדליות בלבד. צ'ארלס דניאלס זכה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר חופשי, ונבחרת השליחים ל-200X4 מטר חופשי, בה היה חבר, זכתה במדליית הארד. במדליית הזהב האחרונה זכה ג'יי גולד, בז'ו דה פום. אמריקאים נוספים זכו במדליות בקפיצה למים ובקשתות.

אולימפיאדת סטוקהולם (1912)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאט אדמס בתחרות הקפיצה לגובה מהמקום
ג'ים ת'ורפ

באולימפיאדת סטוקהולם (1912) שבה ארצות הברית להוליך את טבלת המדליות, לאחר שהספורטאים האמריקאים זכו ב-63 מדליות, בהן 25 מדליות זהב (אחת יותר מהמארחת שוודיה). המדליות הושגו בחמישה ענפים בלבד.

כבעבר, רוב המדליות הושגו באתלטיקה - 42 מדליות, מהן 16 מדליות זהב (מחצית ממדליות הזהב שחולקו). רלף קרייג ניצח בריצת 100 מטר ובריצת 200 מטר. ארבעת הרצים שהיו שותפים לזכייה במירוץ השליחים ל-400X4 מטרים זכו גם במדליות אישיות: צ'ארלס ריידפאת' ניצח בריצת 400 מטר, אדוארד לינדברג זכה במדליית ארד באותו מרוץ, טד מרדית' ניצח בריצת 800 מטר, ומל שפרד היה סגנו. פלאט אדמס ניצח בקפיצה לגובה מהמקום וזכה במדליית הכסף בקפיצה לרוחק מהמקום. אחיו הצעיר, בנג'מין, זכה במדליות הכסף והארד בשתי תחרויות אלה, בהתאמה. פאט מקדונלד זכה במדליית זהב בהדיפת כדור ברזל ובמדליית כסף בהדיפת כדור ברזל בשתי ידיים. ראלף רוז השיג תוצאות הפוכות, כשזכה במדליית זהב בהדיפת כדור ברזל בשתי ידיים ובמדליית כסף בהדיפת כדור ברזל רגילה. הייתה זו האולימפיאדה השלישית ברציפות בה זכה רוז במדליות. מיידה הפטיש מאט מקגראת', שזכה במדליית כסף בלונדון, שיפר את הישגו וזכה במדליית זהב. ג'ים ת'ורפ ניצח הן בקרב חמש והן בקרב עשר, ואולם שנה לאחר המשחקים שלל ממנו הוועד האולימפי הבינלאומי את המדליות, לאחר שהתברר כי שיחק בקבוצת בייסבול, וקיבל שכר בשל כך, בניגוד לכללים שאסרו על ספורטאים מקצוענים להשתתף במשחקים. ב-1983, 30 שנים לאחר מותו, הוחלט להשיב לת'ורפ את המדליות בהן זכה. יתר זוכי מדליות הזהב היו פרד קלי (ריצת 110 משוכות), אלברט גטרסון (קפיצה לרוחק), אלמה ריצ'רדס (קפיצה לגובה), הארי בבקוק (קפיצה במוט) וחמשת הרצים בריצת 3000 מטר קבוצתית. שניים מהם זכו במדליות גם בריצת 1500 מטר - אייבל קיוויאט במדליית כסף ונורמן טייבר במדליית ארד. אתלטים אמריקאים נוספים שבלטו במשחקים בסטוקהולם כללו את דונלד ליפינקוט (מדליית כסף בריצת 200 מטר ומדליית ארד בריצת 100 מטר) ואלווה מאייר (מדליית כסף בריצת 100 מטר).

הקלעים האמריקאים זכו ב-14 מדליות, בהן 7 מדליות זהב (מתוך 18 אפשריות). אלפרד ליין ניצח במקצי הירי באקדח מ-25 ומ-50 מ', והיה שותף לזכייה בתחרות הקבוצתית בירי באקדח מ-50 מטר. פרדריק הרד ניצח במקצה הירי ברובה מ-50 מ' בשכיבה, וזכה גם בשתי מדליות ארד בתחרויות קבוצתיות. ג'יימס גראהם ניצח במקצה הירי בצלחות חרס, והיה שותף גם לזכייה הקבוצתית בתחרות זו. במדליית הזהב השביעית זכתה הנבחרת האמריקנית בירי ברובה צבאי.

השחיינים זכו בארבע מדליות, מהן שתי מדליות זהב. דיוק קהנמוקו ניצח במשחה ל-100 מטר חופשי, והארי הבנר ניצח במשחה ל-100 מטר גב. שניהם היו שותפים לזכיית נבחרת השליחים ל-200X4 מטר חופשי במדליית כסף. שני הענפים נוספים בהם זכו ספורטאים אמריקנים במדליות היו אופניים ורכיבה.

אולימפיאדת אנטוורפן (1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחיין דיוק קהנמוקו
המתאגרף אדי איגן

גם באולימפיאדת אנטוורפן (1920) הוליכה ארצות הברית את טבלת המדליות, בפער ניכר מהמדורגת אחריה (שוודיה), עם 95 מדליות, בהן 41 מדליות זהב.

בניגוד לעבר, הקלעים זכו במספר הרב ביותר של מדליות זהב - 13 (מתוך 21 מדליות), וב-23 מדליות בסך הכל. קארל אוסבורן זכה בשש מדליות, בהן ארבע מדליות זהב: בירי ברובה צבאי מ-300 מטר בעמידה, ובמקצים הקבוצתיים בירי ברובה צבאי מ-300 מטר בשכיבה, בירי חופשי ובירי ברובה צבאי מ-300 ומ-600 מטר בשכיבה. כן זכה במדליית כסף במקצה הקבוצתי בירי ברובה צבאי מ-300 מטר בעמידה ובמדליית ארד במקצה הקבוצתי בירי במטרה נעה דמוית אייל. קארל פרדריק זכה בשלוש מדליות זהב - בירי באקדח מ-50 מטר ובמקצים הקבוצתיים בירי באקדח מ-50 מטר ובירי באקדח צבאי מ-30 מטר. מוריס פישר הגיע להישג דומה, כשניצח במקצה הירי בשלושה מצבים מ-300 מטר והיה שותף לזכיות הקבוצתיות בירי בשכיבה מ-300 מטר ובירי חופשי. לורנס נוסליין זכה במדליות זהב הן במקצה האישי והן במקצה הקבוצתי בירי באקדח צר-קנה, במדליית כסף במקצה הקבוצתי בירי ברובה צבאי בעמידה ובמדליות ארד ביריב ברובה צבאי בעמידה ובירי במטרה נעה דמוית אייל. מארק ארי זכה במדליות זהב בירי בצלחות חרס, הן במקצה היחידים והן במקצה הקבוצתי. כן זכתה במדליית זהב נבחרת הקלעים שהתחרתה בירי ברובה צבאי מ-600 מטר.

באתלטיקה זכו האמריקנים ב-29 מדליות, בהן 9 מדליות זהב. צ'ארלי פדוק זכה במדליות זהב בריצת 100 מטר ובמירוץ השליחים ל-100X4 מטרים, ובמדליית כסף בריצת 200 מטר. פטריק ראיין זכה במדליית זהב ביידוי פטיש ובמדליית כסף בזריקת 56 ליברות. פאט מקדונלד, שזכה במדליית זהב ביידוי פטיש סטוקהולם, זכה באנטוורפן במדליית זהב בזריקת 56 ליברות. יתר זוכי מדליות הזהב היו אלן וודינג (ריצת 200 מטר), פרנק לומיס (ריצת 400 מטר משוכות), ריצ'מונד לנדון (קפיצה לגובה), פרנק פוס (קפיצה במוט) והרצים בריצה הקבוצתית ל-3000 מטר. מוריס קירקזי, שהיה בין האצנים שזכו במדליית זהב במירוץ השליחים, זכה גם במדליית כסף בריצת 100 מטר, וכן היה חבר נבחרת הרוגבי שזכתה במדליית זהב.

השחיינים האמריקנים שלטו בבריכת השחייה, וזכו ב-16 מדליות, מהן 8 מדליות זהב (מתוך 10 אפשריות). דיוק קהנמוקו שמר על תוארו מסטוקהולם במשחה ל-100 מטר חופשי. נורמן רוס ניצח במשחים ל-400 ול-1500 מטר חופשי. הן קהנמוקו והן רוס היו חברים גם בנבחרת השליחים שזכתה במדליית זהב במשחה ל-200X4 מטר חופשי. וורן קילואה בן ה-16 זכה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר גב. אתלדה בלייבטריי הייתה לשחיינית האמריקנית הראשונה שזוכה במדליית זהב אולימפית. בלייבטריי ניצחה במשחים ל-100 ול-300 מטר חופשי, וזכתה במדליית זהב שלישית במשחה השליחות ל-100X4 מטר חופשי.

גם בקפיצה למים הייתה המשלחת האמריקנית המעוטרת ביותר, עם 8 מדליות, בהן 3 מדליות זהב. קלרנס פינקסטון זכה במדליית זהב בקפיצה מ-10 מטר ובמדליית כסף בקפיצה מ-3 מטר, לואיס קון זכה במדליית זהב בקפיצה מ-3 מטר ואיילין ריגין זכתה במדליית זהב במקצה המקביל לנשים. בחתירה זכו האמריקנים ב-4 מדליות, בהן 3 מתוך 5 מדליות הזהב האפשריות. ג'ון קלי ניצח במקצה היחידים, ויחד עם פול קוסטלו זכה במדליית הזהב גם במקצה הזוגות. במדליית הזהב השלישית זכו החותרים במקצה השמיניות. גם המתאגרפים זכו בארבע מדליות, מהן שלוש מדליות זהב: פרנקי ג'נארו (משקל זבוב), סמואל מוסברג (משקל קל) ואדי איגן (משקל חצי כבד). שישה מתאבקים אמריקנים זכו במדליות, אך רק אחד מהם זכה במדליית זהב, צ'ארלס אקרלי, בסגנון חופשי במשקל נוצה. מדליות נוספות הושגו בסיף ובהחלקה אומנותית (בטרם החלו משחקי החורף, נערכו תחרויות אלה במסגרת משחקי הקיץ).

בענפים הקבוצתיים הגיעו חלק מהנבחרות להישגים נאים. נבחרת הרוגבי זכתה במדליית הזהב לאחר שגברה על הנבחרת היחידה מלבדה שהשתתפה במשחקים, נבחרת צרפת. נבחרת ההוקי קרח זכתה במדליית כסף, לאחר שהפסידה בחצי הגמר לנבחרת קנדה, ובמשחק על מדליית הכסף הפסידה לנבחרת צ'כוסלובקיה. נבחרת הפולו הייתה אחת מארבע נבחרות שהשתתפו במשחקים. בחצי הגמר הפסידה לנבחרת ספרד, ובמשחק על המקום השלישי גברה על נבחרת בלגיה, וזכתה במדליית הארד. נבחרת הכדורמים הודחה בחצי הגמר בידי נבחרת בריטניה.

אולימפיאדת פריז (1924)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורגן טיילור
השחיינים ג'וני וייסמילר ודיוק קהנמוקו

אולימפיאדת פריז (1924) הייתה האולימפיאדה השלישית ברציפות בה הוליכה ארצות הברית את טבלת המדליות, ובהפרש ניכר מהמדורגת במקום השני, פינלנד. הספורטאים האמריקנים זכו ב-99 מדליות, מהן 45 מדליות זהב.

האתלטיקה חזרה להיות הענף המוביל, עם 32 מדליות, מהן 12 מדליות זהב. הארולד אוסבורן זכה בשתי מדליות זהב, בקרב עשר ובקפיצה לגובה. בקרב עשר קבע אוסבורן שיא עולם חדש (7710.775 נקודות), ובקפיצה לגובה קבע שיא אולימפי (1.98 מ'). באד האוזר זכה אף הוא בשתי מדליות זהב, כשניצח הן בהדיפת כדור ברזל והן בזריקת דיסקוס. ג'קסון שולץ זכה במדליית זהב בריצת 200 מטר ובמדליית כסף בריצת 100 מטר. יתר זוכי מדליות הזהב היו דניאל קינזי (110 מטר משוכות), מורגן טיילור (400 מטר משוכות), דהארט הבארד (קפיצה לרוחק), לי בארנס (קפיצה במוט), פרד טוטל (יידוי פטיש) ורביעיות השליחים ל-100X4 ול-400X4 מטר. צ'ארלי פדוק איבד את תוארו מאנטוורפן, וזכה במדליית כסף בריצת 200 מטר. מאט מקגראת' בן ה-49 זכה במדליית כסף ביידוי פטיש, 12 שנים לאחר שזכה בתואר האולימפי במקצוע זה.

השחיינים זכו ב-19 מדליות, מהן 9 מדליות זהב (מתוך 11 אפשריות). ג'וני וייסמילר זכה במדליות הזהב במשחים ל-100 ול-200 מטר חופשי, והיה שותף לזכייה במדליית הזהב במשחה ל-200X4 מטר חופשי. דיוק קהנמוקו, שאיבד את התואר האולימפי ב-100 מטר חופשי לאחר שתי זכיות רצופות, הסתפק במדליית הכסף, ואחיו הצעיר סמואל זכה במדליית הארד. וורן קילואה שמר על תוארו במשחה ל-100 מטר גב, ורוברט סקלטון ניצח במשחה ל-200 מטר חזה. אתל לאקי זכתה במדליות זהב במשחה ל-100 מטר חופשי ובמשחה השליחות ל-100X4 מטר חופשי. מרתה נורליוס ניצחה במשחה ל-400 מטר חופשי וסיביל באואר עשתה זאת במשחה ל-100 מטר גב. שתיים מהשחייניות שהשתתפו במשחה השליחות זכו במדליות גם במשחים האישיים: מריאצ'ן וזלאו זכתה במדליית כסף במשחה ל-100 מטר חופשי, וגרטרוד אדרלה זכתה בשתי מדליות ארד, במשחים ל-100 ול-400 מטר חופשי.

הקלעים זכו ב-9 מדליות, מהן 5 מדליות זהב. מוריס פישר זכה בשתי מדליות זהב נוספות, בירי מ-600 מטר ובמקצה הקבוצתי בירי חופשי. ג'ון בולס זכה במדליית זהב בירי מ-100 מטר במטרה נעה דמוית אייל, ובמדליית ארד במקצה הקבוצתי המקביל. הנרי ביילי ניצח בירי מ-25 מטר, ובמדליית הזהב החמישית זכתה הנבחרת שהתחרתה בתחרות הקבוצתית בירי בצלחות חרס. בטניס הייתה השליטה האמריקנית ברורה, עם 6 מדליות, בהן כל 5 מדליות הזהב. הלן וילס ניצחה בטורניר היחידות, ויחד עם הייזל וייטמן ניצחה בטורניר היחידות. וייטמן זכתה אף היא במדליית זהב שנייה, בטורניר הזוגות המעורבים, בו התחרתה לצדו של ריצ'רד ויליאמס. וינסנט ריצ'רדס זכה במדליות זהב בטורניר היחידים ובטורניר הזוגות (בו התחרה לצדו של פרנסיס האנטר) ובמדליית הכסף בטורניר הזוגות המעורבים (בו התחרה לצדה של מריון ג'סאפ). ענף נוסף בו הפגינו האמריקנים שליטה הוא הקפיצה למים, עם 11 מדליות (מתוך 15 אפשריות) ו-4 מדליות זהב. אלברט וייט זכה במדליות זהב הן בקפיצה מ-3 מטר והן בקפיצה מ-10 מטר. בשני המקצים זכה קלרנס פינקסטון במדליות הארד. בקרב הנשים זכתה אליזבת בקר במדליית הזהב בקפיצה מ-3 מטר ובמדליית הכסף בקפיצה מ-10 מטר, ואילו קרוליין סמית' זכתה במדליית הזהב בקפיצה מ-10 מטר. איילין ריגין, שאיבדה את תוארה בקפיצה מ-3 מטר, זכתה במדליית הכסף. ריגין התחרתה גם בשחייה, וזכתה במדליית ארד במשחה ל-100 מטר גב.

שישה מתאבקים אמריקנים זכו במדליות, כולם בסגנון חופשי, וארבעה מהם זכו במדליות זהב: רובין ריד (משקל נוצה), ראסל ויס (משקל קל), ג'ון ספלמן (משקל חצי כבד) והארי סטיל (משקל כבד). בין ששת המתאגרפים האמריקנים שזכו במדליות, שניים זכו במדליות זהב: פידל לה ברבה (משקל זבוב) וג'קי פילדס (משקל נוצה). בחתירה זכו האמריקאים בחמש מדליות. ג'ק קלי ופול קוסטלו ניצחו במקצה הזוגות בפעם השנייה ברציפות, וגם שמיניית החותרים זכתה בתואר בשנית. המתעמל פרנק קריץ זכה במדליית זהב במתח, שהייתה מדליה ראשונה למתעמל אמריקני מזה 20 שנה. הרוכב סלואן דואק זכה במדליית ארד.

נבחרת הרוגבי זכתה בתואר האולימפי בפעם השנייה ברציפות, לאחר שגברה על שתי הנבחרות היחידות שהשתתפו מלבדה, נבחרות צרפת ורומניה. בטורניר הפולו השתתפו חמש נבחרות ששיחקו כולן זו נגד זו. נבחרת ארצות הברית סיימה במקום השני, אחרי ארגנטינה, וזכתה במדליית הכסף. נבחרת הכדורמים זכתה במדליית ארד לאחר שגברה על נבחרת שוודיה. עם שחקני הנבחרת נמנה גם השחיין ג'וני וייסמילר.

אולימפיאדת אמסטרדם (1928)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד האם
ג'וני וייסמילר

באולימפיאדת אמסטרדם (1928) ירדו הישגי המשלחת האמריקנית ל-56 מדליות, מהן 22 מדליות זהב - מחצית ממה שהשיגו בפריז, וההישג הנמוך ביותר מאז 1900. אף על פי כן דורגה בראש טבלת המדליות, בפעם הרביעית ברציפות. המדליות הושגו בשבעה ענפים בלבד.

כמחצית מהמדליות הושגו באתלטיקה - 25 מדליות, מהן 9 מדליות זהב. לראשונה נערכו תחרויות אתלטיקה גם לנשים, ובטי רובינסון הייתה לאלופה האולימפית הראשונה בריצת 100 מטר. בנוסף, זכתה במדליית כסף עם נבחרת השליחות ל-100X4 מטר. באד האוזר שמר על תוארו בזריקת דיסקוס, אך בהדיפת כדור ברזל כלל לא התחרה, ואיבד את התואר לבן ארצו ג'ון קוק. ריי ברבוטי זכה במדליית זהב בריצת 400 מטר, והיה שותף לזכייה הקבוצתית במדליית הזהב במירוץ השליחים ל-400X4 מטר. יתר זוכי מדליות הזהב היו אדוארד האם (קפיצה לרוחק), בוב קינג (קפיצה לגובה), סאבין קאר (קפיצה במוט) וארבעת הרצים ל-100X4 מטר. הרמן בריקס, שלימים פיתח קריירה כשחקן, בשם הבמה ברוס בנט, זכה במדליית כסף בהדיפת כדור ברזל.

בשחייה זכו האמריקנים ב-11 מדליות, בהן 6 מדליות זהב. ג'וני וייסמילר שמר על תוארו במשחה ל-100 מטר חופשי, וזכה במדליית זהב שנייה ברציפות גם במשחה השליחים ל-200X4 מטר חופשי. במשחה ל-400 מטר חופשי לא התחרה הפעם. חברו לנבחרת, ג'ורג' קויאץ' זכה במדליית הזהב במשחה ל-100 מטר גב. גם הנשים זכו במדליית הזהב במשחה השליחות ל-4X100 מטר חופשי, ושלוש מהן זכו גם במדליות במשחים האישיים: אלבינה אוסיפוביץ זכתה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר חופשי, אלינור גראטי הייתה סגניתה באותו משחה, ומרתה נורליוס זכתה בפעם השנייה ברציפות במדליית הזהב במשחה ל-400 מטר. שחיין נוסף במשלחת, באסטר קרייב, זכה במדליית ארד במשחה ל-400 מטר חופשי. בדומה לווייסמילר ולבריקס, גם קראב היה בהמשך לשחקן, שגילם את דמותו של פלאש גורדון בסדרת סרטים. שלושתם גם גילמו בשלב זה או אחר את דמותו של טרזן (אף שווייסמילר הוא המזוהה ביותר עם הדמות).

בקפיצה למים זכו האמריקנים ב-9 מתוך 12 המדליות האפשריות, בהן כל ארבע מדליות הזהב. פיט דז'ראדן זכה בשתי מדליות הזהב לגברים, בקפיצות מ-3 ומ-10 מטר. אליזבת פינקסטון זכתה במדליית זהב בקפיצה מ-10 מטר והלן מיני הגיעה להישג דומה בקפיצה מ-3 מטר. ג'ורג'יה קולמן זכתה במדליית כסף בקפיצה מ-10 מטר ובמדליית ארד בקפיצה מ-3 מטר, ומייקל גליצן השיג תוצאה הפוכה - מדליית כסף בקפיצה מ-3 מטר ומדליית ארד בקפיצה מ-3 מטר. בחתירה זכו האמריקנים ב-5 מדליות, בהן שתי מדליות זהב. פול קוסטלו החליף בן-זוג במקצה הזוגות, וגם עם בן-זוגו החדש, צ'ארלס מקאילוויין, זכה במדליית זהב, השלישית ברציפות עבורו. גם במקצה השמיניות זכו החותרים במדליית זהב שלישית ברציפות. המתאבק אלי מוריסון זכה במדליית זהב במשקל נוצה בסגנון חופשי, ומדליות נוספות הושגו באיגרוף ובסיף. בענפי הכדור לא הצליחו הנבחרות האמריקניות לשחזר את הישגיהן. נבחרת הכדורגל רשמה את אחת התבוסות הגדולות בתולדותיה, 11-2 לנבחרת ארגנטינה, והודחה בסיבוב הראשון.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) הייתה אולימפיאדת הקיץ השנייה שאירחה ארצות הברית. בדומה לאולימפיאדת סנט לואיס, סבלה אולימפיאדה זו ממיעוט משתתפים יחסי (אם כי לא באותם סדרי גודל), בשל השפל הכלכלי הגדול. מספר המדינות שהשתתפו במשחקים ירד מ-46 ל-37, וחלק מהמדינות שהשתתפו צמצמו את היקף המשלחות ששלחו. נשיא ארצות הברית, הרברט הובר נעדר מטקס הפתיחה, והיה ראש המדינה המארחת הראשון שעשה זאת. המשלחת האמריקנית צברה 103 מדליות, מהן 41 מדליות זהב. הייתה זו הפעם החמישית ברציפות שדורגה ראשונה, הישג שאף מדינה לא הצליחה להגיע אליו מאז.

באתלטיקה זכו האמריקנים ב-35 מדליות, מהן 16 מדליות זהב. אדי טולן ניצח הן בריצת 100 מטר והן בריצת 200 מטר. בייב דידריקסון הייתה האלופה האולימפית הראשונה הן בריצת 80 מטר משוכות והן בזריקת דיסקוס, וכן זכתה במדליית כסף בקפיצה לגובה. בתחרות זו, קפצה לגובה של 1.65 מ', כמו הזוכה במדליית הזהב, בת ארצה ג'ין שילי, תוצאה שהיוותה שיא עולם, אך הסתפקה במדליית הכסף עקב מספר פסילות גבוה יותר. למעשה, הצליחה דידריקסון לקפוץ גם לגובה גבוה יותר, אך נפסלה בשל שימוש בסגנון שלא היה מקובל אז. ביל קאר ניצח בריצת 400 מטר וזכה במדליית זהב נוספת עם נבחרת השליחים ל-4X400 מטר. יתר זוכי מדליות הזהב היו ג'ורג' סלינג (ריצת 110 מטר משוכות), אד גורדון (קפיצה לרוחק), ביל מילר (קפיצה במוט), לאו סקסטון (הדיפת כדור ברזל), ג'ון אנדרסון וליליאן קופלנד (זריקת דיסקוס, גברים ונשים), ג'יימס באוש (קרב עשר) ורביעיות הרצים והרצות ל-100X4 מטרים. אתלטים אמריקנים נוספים שבלטו בלוס אנג'לס כללו את ראלף מטקאלף (מדליית כסף בריצת 100 מטר ומדליית ארד בריצת 200 מטר) ואת וילהלמינה פון ברמן, שבנוסף לזכייתה במדליית זהב במירוץ השליחות זכתה גם במדליית ארד בריצת 100 מטר.

לראשונה בתולדותיה הוליכה ארצות הברית את טבלת המדליות בהתעמלות, לאחר שהמתעמלים האמריקנים זכו ב-16 מדליות, מהן 5 מדליות זהב. זוכי מדליות הזהב היו דאלאס ביקסטר (מתח), ג'ורג' רות (ג'אגלינג), גאורג גולק (טבעות), ריימונד באס (טיפוס על חבל) ורולנד וולף (Tumbling). אל יוכים זכה בשתי מדליות כסף, במתח ובקרב-רב הקבוצתי.

בשחייה זכו האמריקאים ב-10 מדליות, מהן 5 מדליות זהב. רוב ההישגים היו של הנשים, בעוד שבקרב הגברים בלטו השחיינים היפנים. הלן מדיסון זכתה בשלוש מדליות זהב, במשחים ל-100 ול-400 מטר חופשי, ועם נבחרת השליחות ל-100X4 מטר חופשי. שחיינית נוספת מנבחרת השליחות, אלינור סאוויל, זכתה במדליית ארד במשחה ל-100 מטר חופשי. אלינור הולם זכתה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר גב, ובמדליית הזהב החמישית זכה באסטר קראב, במשחה ל-400 מטר גב.

בקפיצה למים הייתה השליטה האמריקנית מוחלטת, והקופצים האמריקאים זכו בכל 12 המדליות. מייקל גאליצן וג'ורג'יה קולמן רשמו שניהם הישג זהה - מדליית זהב בקפיצה מ-3 מטר ומדליית כסף בקפיצה מ-10 מטר. הרולד סמית' הגיע לתוצאה הפוכה - מדליית זהב בקפיצה מ-10 מטר ומדליית כסף בקפיצה מ-3 מטר. דורותי פוינטון זכתה במדליית הזהב בקפיצה מ-10 מטר. המתאבקים זכו ב-5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, כולן בסגנון חופשי: רוברט פירס (משקל תרנגול), ג'ק ון בבר (משקל בינוני) ופיטר מרינגר (משקל קל-כבד). החותרים זכו בארבע מדליות, מהן שלוש מדליות זהב. במקצי השמיניות והזוגות הייתה זו זכייה רביעית ברציפות לחותרים האמריקאים (במקצה הזוגות התחרו הפעם ויליאם גילמור וקנת' מאיירס), ולכך נוספה זכייה במקצה הזוגות עם הגאי. חמישה מתאגרפים אמריקאים זכו במדליות, שניים מהם במדליות זהב: אדוארד פלין (משקל חצי כבד) וכרמן בארת' (משקל בינוני). השייטים זכו בשלוש מדליות, בהן שתי מדליות זהב ראשונות, בדגמי סטאר ו-8 מטר. הרוכבים זכו בחמש מדליות, כולל מדליית זהב בתחרות הקבוצתית. הארי צ'מברלין זכה בנוסף למדליית הזהב הקבוצתית גם במדליית כסף בתחרות הקפיצות, והיירם טאטל זכה בשתי מדליות ארד, בתחרויות הדרסאג' האישית והקבוצתית. מדליות נוספות הושגו בסיף ובהרמת משקולות.

נבחרת ההוקי הייתה אחת משלוש נבחרות שהשתתפו במשחקים, לצדן של הודו ויפן. היא הפסידה לשתיהן וזכתה במדליית הארד. בכדורמים השתתפו חמש נבחרות, ששיחקו זו מול זו. נבחרת ארצות הברית סיימה במקום השלישי, אחרי הונגריה וגרמניה, ואף היא זכתה במדליית ארד.

אולימפיאדת ברלין (1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת אולימפיאדת ברלין (1936) נשמעו בוועד האולימפי האמריקני קולות שקראו להחרים את המשחקים, בטענה שההשתתפות תיתן לגיטימציה למשטר הנאצי. עם הבולטים בתומכים בחרם נמנו יושב ראש איגוד האתלטים החובבים, ג'רמיה מאהוני וארנסט ג'אנקה, שהיה חבר בוועד האולימפי הבינלאומי, והורחק ממנו לאחר שלקראת המשחקים קרא באופן פומבי לא לקיימם בגרמניה. מנגד, גילה נשיא הוועד האולימפי האמריקני, אייברי בראנדייג', התנגדות נחרצת לחרם, בנימוק שאין לערב פוליטיקה בספורט. בראנדייג' נסע לגרמניה ב-1934 כדי לברר את הטענות לאפליית יהודי גרמניה. מסקנתו, שהתבססה על שיחות עם בכירים בוועד האולימפי הגרמני ועל שיחות עם עסקני ספורט יהודית שנערכו בנוכחות אנשי הממשל, הייתה כי האתלטים היהודים אינם מופלים לרעה. הקונגרס היהודי האמריקאי הביע את התנגדותו לקיום המשחקים בגרמניה, בעוד שהעיתונות האפרו-אמריקאית גרסה כי ניצחונות של ספורטאים אפרו-אמריקאים במשחקים יסייעו בהפרכת תורת הגזע. בסופו של דבר התקבלה עמדתו של בראנדייג' (שהתגלה בהמשך כאוהד המשטר הנאצי) ואולם מספר ספורטאים יהודים החליטו שלא להצטרף למשלחת. בסופו של דבר כללה המשלחת האמריקנית 358 ספורטאים. הם זכו ב-56 מדליות, מהן 24 מדליות זהב, ודורגו במקום השני בטבלת המדליות, אחרי המארחת, גרמניה.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'סי אוונס עומד על הפודיום באצטדיון האולימפי בברלין; מימינו לוץ לונג, מצדיע במועל יד

הספורטאי המעוטר ביותר במשלחת האמריקנית היה האתלט ג'סי אוונס, שזכה בארבע מדליות זהב - בריצת 100 מטר, ריצת 200 מטר, קפיצה לרוחק וריצת השליחים ל-100X4 מטר. כשניצח בריצת 100 מטר הישווה את שיא העולם (10.3 שניות), בריצת 200 מטר קבע שיא עולם חדש (20.7 שניות), במירוץ השליחים היה שותף גם כן לשיא עולם חדש (39.8 שניות), ובקפיצה לרוחק קבע שיא אולימפי חדש (8.06 מ'). מעבר להישגים הספורטיביים, היו בניצחונותיו גם משמעויות סימבוליות. היטלר ראה במשחקים הזדמנות להוכיח את עליונות הגזע הארי, אך אוונס השחור, כמו גם אתלטים שחורים אחרים, ניצחו את יריביהם הגרמנים בכמה וכמה תחרויות. תחרות הקפיצה לרוחק סיפקה דרמה נוספת, כאשר בשלב המוקדמות נפסל אוונס בשני ניסיונותיו הראשונים, ועמד על סף הדחה. האתלט הגרמני לוץ לונג, שהתחרה נגדו, יעץ לו להתחיל את הקפיצה מנקודה אחרת, מה שסייע לאוונס להעפיל לגמר. בשלב הגמר גבר אוונס על לונג, אך האחרון השתתף בשמחתו. במשך שנים רווחה הטענה לפיה לאחר ניצחונו של אוונס עזב היטלר בזעם את האצטדיון האולימפי, אך טענה זו התבררה כשגויה[3]. לאחר מותו של לונג, הוענקה לו מדליית פייר דה קוברטן, בשל הרוח הספורטיבית שגילה. אוונס ציין כי "נדרש ממנו אומץ רב להתיידד עמי לנגד עיניו של היטלר... גם אם תתיכו את כל המדליות והגביעים שזכיתי בהם, הם לא יגיעו לכדי הידידות בת 24 הקאראט בין לוץ לונג לביני".[4] עם זאת, אוונס לא חסך ביקורת גם מהיחס לשחורים בארצו, ואמר "כשחזרתי למולדתי, לאחר כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס; הייתי חייב ללכת לדלת האחורית. גם לא יכולתי לגור היכן שרציתי. אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אך גם הנשיא בבית הלבן לא הזמין אותי"[5].

זכיית נבחרת השליחים האמריקנית במדליית הזהב לוותה בטונים צורמים. זמן קצר לפני התחרות, הוחלפו שניים מהרצים, סאם סטולר ומרטי גליקמן באוונס ובראלף מטקאלף. הנימוק הרשמי להחלפה היה שהמשלחת הגרמנית עשתה זאת אף היא, והתעורר חשש כי אם אוונס ומטקאלף, המהירים יותר, לא ישתתפו במירוץ, הגרמנים ינצחו. ספקות באשר לנכונותו של נימוק זה התעוררו מיד, במיוחד כשהתברר כי המשלחת הגרמנית כלל לא החליפה רצים. סטולר עצמו רמז לסיבה האמיתית שהביאה להחלפתו, בטענה שמדובר ב"סיבות פוליטיות". אף שאין הוכחה חותכת לכך, הסברה הרווחת היא כי הסיבה האמיתית להחלפה נעוצה בכך שבראנדייג' לא רצה להביך את היטלר בכך ששני ספורטאים יהודים יעמדו על הפודיום, והורה על החלפתם. ב-1998 החליט יושב ראש הוועד האולימפי האמריקני, ויליאם הייד, להעניק לגליקמן ולסטולר (שנפטר בינתיים) לוח שעליו נכתב "במקום מדליות הזהב שהם לא זכו בהן". הייד ציין כי "יש ראיות ברורות לאנטישמיות"[6].

כולל הישגיו של אוונס, זכו האתלטים בברלין ב-25 מדליות, מהן 14 מדליות זהב. הלן סטיבנס זכתה בשתי מדליות זהב, בריצת 100 מטר ובמירוץ השליחות ל-100X4 מטר. גלן הרדין, שזכה בלוס אנג'לס במדליית כסף בריצת 400 מטר משוכות, שיפר את הישגו וזכה בברלין בזהב. גלן מוריס, שזכה במדליית הזהב בקרב עשר, היה לאלוף האולימפי הרביעי שפותח בקריירה קולנועית ומגלם במהלכה את דמותו של טרזן. יתר זוכי מדליות הזהב היו ארצ'י ויליאמס (ריצת 400 מטר), ג'ון וודראף (ריצת 800 מטר), פורסט טאונס (ריצת 110 מטר משוכות), קורנליוס ג'ונסון (קפיצה לגובה), ארל מדוז (קפיצה במוט) וקן קרפנטר (זריקת דיסקוס). ראלף מטקאלף, שזכה במדליית הזהב במירוץ השליחים זכה גם במדליית כסף בריצת 100 מטר, בפעם השנייה ברציפות.

ענפים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקפיצה למים זכו האמריקנים ב-10 מדליות, בהן כל ארבע מדליות הזהב. דורותי פוינטון שמרה על תוארה בקפיצה מ-10 מטר, וגם זכתה במדליית ארד בקפיצה מ-3 מטר, מקצה בו ניצחה מרג'ורי גסטרינג. מרשל ויין זכה במדליית זהב בקפיצה מ-10 מטר ובמדליית כסף בקפיצה מ-3 מטר. במקצה האחרון ניצח ריצ'רד דג'נר. בשחייה ירדו הישגי האמריקנים ל-8 מדליות, בהן שתי מדליות זהב. ג'ק מדיקה זכה במדליית זהב במשחה ל-400 מטר חופשי (ואף קבע שיא אולימפי חדש, 4:44.5 דקות) ובמדליות כסף במשחה ל-1500 מטר חופשי ובמשחה השליחים ל-200X4 מטר חופשי. אדולף קיפר קבע שיא אולימפי חדש כשניצח במשחה ל-100 מטר גב (1:05.9 דקות).

ארבעה מתאבקים אמריקאים זכו במדליות, אחד מהם, פרנק לואיס, זכה במדליית זהב (במשקל חצי-כבד). שמיניית החותרים האמריקאית המשיכה במסורת, וזכתה שוב במדליית הזהב. מרים המשקולות טוני טרלאזו זכה במדליית זהב במשקל נוצה. ספורטאים אמריקנים נוספים זכו במדליות באיגרוף, רכיבה וקרב חמש מודרני.

הכדורסל היה לראשונה לענף רשמי, ונבחרת ארצות הברית זכתה במדליית הזהב, לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת קנדה 8-19. התוצאה הנמוכה נובעת מכך שהמשחק נערך תחת כיפת השמיים, במגרש עפר, ובגשם שוטף שהפך אותו לבוצי ומנע כל אפשרות לכדרר. את המדליות העניק ג'יימס נייסמית'. ביתר ענפי הכדור בהם התחרו נבחרות אמריקניות, הן הודחו בשלבי המוקדמות.

אולימפיאדת לונדון (1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחיין וולטר ריס
רביעיית החותרים האמריקאים בטקס חלוקת המדליות

300 ספורטאים אמריקאים השתתפו באולימפיאדת לונדון (1948). הם זכו ב-84 מדליות ב-15 ענפים שונים, בהן 38 מדליות זהב, ושבו והוליכו את טבלת המדליות.

באתלטיקה זכו האמריקאים ב-29 מדליות, מבן 12 מדליות זהב. הריסון דילארד השווה את השיא האולימפי של ג'סי אוונס כשניצח בריצת 100 מטר (10.3 שניות), וזכה גם במדליית זהב במירוץ השליחים ל-100X4 מטרים. חברו לנבחרת השליחים, מל פאטון, זכה במדליית זהב בריצת 200 מטר, וחבר נוסף בנבחרת, בארני יואל, היה סגנם של שניהם במרוצים בהם ניצחו. מל ויטפילד קבע שיא אולימפי חדש בריצת 800 מטר (1:49.2 דקות), זכה גם במדליית זהב עם נבחרת השליחים ל-400X4 מטרים, ובמדליית ארד בריצת 100 מטר. חברו לנבחרת השליחים, ריי קוצ'רן, קבע שיא אולימפי חדש כשניצח בריצת 400 מטר (51.1 שניות). וילי סטיל קבע שיא אולימפי דשח בקפיצה לרוחק (7.825 מ'), ויליאם פורטר עשה זאת בריצת 110 מטר משוכות (13.9 שניות), וילבור תומפסון ביידוי פטיש (17.12 מ'). אליס קואצ'מן קבעה אף היא שיא אולימפי, בקפיצה לגובה, (1.68 מ'). יתר זוכי מדליות הזהב היו קופץ המוט גווין סמית' ובוב מתיאס, לימים חבר בבית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקנית, שניצח בקרב עשר.

בשחייה זכו האמריקאים ב-15 מדליות, בהן 8 מתוך 11 מדליות הזהב האפשריות. במשחי הגברים ניצחו האמריקאים בכל המקצים. נבחרת השליחים ל-200X4 מטרים קבעה שיא עולם חדש (8:46.0 דקות), וחלק מחבריה רשמו הישגים נאים גם במשחי היחידים: וולטר ריס קבע שיא אולימפי חדש ב-100 מטר חופשי (57.3 שניות), ויליאם סמית' עשה זאת במשחה ל-400 מטר חופשי (4:41.0 דקות), וג'יימס מקליין זכה במדליית זהב במשחה ל-1500 מטר חופשי ובמדליית כסף במשחה ל-400 מטר חופשי. שיא אולימפי נוסף נקבע בידי ג'וזף ורדור, במשחה ל-200 מטר חזה (2:39.3 דקות), ואלן סטאק ניצח במשחה ל-100 מטר גב. נבחרת הנשים קבעה אף היא שיא אולימפי חדש ב-4X100 מטר חופשי (4:29.2 דקות). חברת נבחרת השליחות אן קרטיס זכתה גם במדליות במשחים האישיים: היא קבעה שיא אולימפי כשניצחה במשחה ל-400 מטר חופשי (5:17.8 דקות) וזכתה גם במדליית כסף במשחה ל-100 מטר חופשי.

הדומיננטיות האמריקאית בקפיצה למים נמשכה גם באולימפיאדת לונדון, והקופצים האמריקאים זכו ב-10 מדליות, בהן כל ארבע מדליות הזהב האפשריות. ויקי דרייבס זכתה בשני התארים לנשים, ברוס הרלן זכה במדליית זהב בקפיצה מ-3 מ' ובמדליית כסף בקפיצה מ-10 מ', סמי לי זכה במדליית זהב בקפיצה מ-10 מ' ובמדליית ארד בקפיצה מ-3 מ', וקופצת נוספת, פטסי אלסנר, זכתה במדליית כסף בקפיצה מ-10 מ' ובמדליית ארד בקפיצה מ-3 מ'. מרימי המשקולות האמריקאים רשמו את הישגם הטוב בהיסטוריה, כשזכו ב-8 מדליות, בהן 4 מתוך 6 מדליות הזהב האפשריות. זוכי מדליות הזהב היו ג'וזף דה פייטרו (משקל חצי כבד), פרנק ספלמן (משקל בינוני), סטנלי סטנצ'יק (משקל קל-כבד) וג'ון דייוויס (משקל כבד). המתאבקים זכו בארבע מדליות, ושניים מהם זכו בזהב, גלן ברנד (משקל בינוני) והנרי ויטנברג (משקל קל-כבד). גם בשיט זכו האמריקאים ב-4 מדליות מהן שתי מדליות זהב. בדגם סטאר ניצחו פול סמארט בן ה-56 ובנו הילרי. במדליה השנייה זכה צוות שייטי ה-6 מטר. שלושה צוותי חותרים זכו במדליות, ושניים מהם זכו במדליית זהב: השמינייה, והרביעייה עם הגאי. חותרי הקאנו סטיבן ליזאק וסטיבן מקנובסקי היו לאמריקאים הראשונים שזוכים במדליית זהב בענף זה, במקצה הזוגות ל-10,000 מטר. כן זכו במדליית כסף במקצה ל-1000 מטר. הקלע ארתור קוק זכה במדליית זהב בירי מ-50 מטר בשכיבה, ומדליות נוספות הושגו באיגרוף, קרב חמש מודרני, התעמלות וסיף.

נבחרת הכדורסל ניצחה בכל משחקיה בהפרש ממוצע של 37 נקודות, ובמשחק הגמר הביסה את נבחרת צרפת בתוצאה 21-65, בדרך לזכייה שנייה ברציפות בתואר. נבחרת הכדורגל, לעומתה, הודחה כבר בסיבוב הראשון לאחר שהובסה בידי נבחרת איטליה 9-0. גם נבחרת ההוקי הודחה בסיבוב הראשון, ואילו נבחרת הכדורמים העפילה לסיבוב השני ודורגה במקומות 9-12.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באותה העת חולקו מדליות רק לזוכים בשני המקומות הראשונים (מדליית כסף לזוכה במקום הראשון ומדליית ארד לזוכה במקום השני), אך ברישומי הוועד האולימפי הבינלאומי בוצעו התאמות רטרואקטיביות למצב הנוהג כיום, לפיו הזוכה במקום הראשון מקבל מדליית זהב, השני מדליית כסף והשלישי מדליית ארד.
  2. ^ אתר women golfers museum
  3. ^ Adolf Hitler, Jesse Owens and the Olympics Myth of 1936
  4. ^ Larry Schwartz, "Owens Pierced a Myth" באתר ESPN.
  5. ^ Larry Schwartz, "Owens Pierced a Myth" באתר ESPN.
  6. ^ מרטין גליקמן באתר יד לאיש הספורט היהודי