ארתור מאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארתור מאיר

ארתור מאירצרפתית: Arthur Meyer, מֶיֶיר;‏ 16 ביוני 1844, לה הבר1 בפברואר 1924, פריז) היה איל עיתונות צרפתי, מומר, בעליו של העיתון השמרני היוקרתי והמקובל Gaulois.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא היה נכדו של רב ממשפחה יהודית ענייה. נעשה מלוכני, אנטי דרייפוס וקתולי.

הוא היה דמות לא שגרתית ושחקן מפתח בצמתים שונים של החברה, העיתונות והפוליטיקה בתקופת הרפובליקה השלישית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הגאלי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1882 רכש ארתור מאיר את העיתון Le Gaulois ("הגאלי"), שנוסד ב-1868, ממייסדיו אדמונד טארבה ואנרי דה פן, והפך אותו ליומון העיקרי בקרב העילית הבורגנית והאצולה בצרפת. למרות מספר העותקים הקטן יחסית שלו – בין 20 ל-30 אלף עותקים ביום – הייתה לו השפעה ממשית על החברה הצרפתית. בעיתון זה התפרסם הטור הראשון שסיקר קולנוע. הטור התפרסם לראשונה במרץ 1916. מיוני 1897 עד אוגוסט 1914 התפרסם בו מוסף ספרותי שבועי בשם Gaulois du dimanche ("הגאלי של יום ראשון"). במוסף הספרותי התפרסמו סיפורים רבים בהמשכים.

יוזמות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1881 העלה מאייר יחד עם אלפרד גרוון (Grévin) להציג את האישים שהיו בדף הראשי של החדשות כבובות שעווה מה שיאפשר לצופים לפני תקופת הצילום לשייך פנים לדמות שבחדשות. זו הייתה ההתחלה של מוזיאון גרוון שנפתח ב-5 ביוני 1882 וזכה מיד להצלחה.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1888 תמך מאייר בגנרל ז'ורז' בולנז'ה וקשר יחד עם הדוכסית מאוזֶה (duchesse d'Uzès) להחזיר את המלוכה. ב-1890 לקח חלק, יחד עם הדוכס מלואין (duc de Luynes), בניסיון הכושל לנסות לממש את שירותו הצבאי של הדוכס הצעיר פיליפ מאורליאן (Philippe d'Orléans), שהיה אז בגלות, בלי ידיעת אביו.

הוא ניהל דו-קרב עם אדוארד דרימון שהעליב אותו על מוצאו היהודי בחוברת "צרפת היהודית" (La France juive), אך עם זאת, תמך באשמתו של אלפרד דרייפוס.

ב-1901 הוא המיר את דתו לקתוליות, אבל זה לא מנע את ההתקפות האנטישמיות עליו של ארגון Action française.

כדי להבדיל את הספרים שלו מאלה של חובבים אחרים הוא הציע לאמנים בני זמנו רישומים וציורים בגודל של עבודותיו. כך הוא ביקש מקלוד מונה בדצמבר 1908, בתיווכו של הסוחר פול דורן-רואל שני ציורים קטנים שמטרתם הייתה קישוט הכריכה של העותק שלו למהדורה המקורית של הספר "האדמה" מאת אמיל זולה. הציורים האלה נשמרו במוזיאון לאמנות מודרנית בלוצרן.

יצירתו הראשונה של מאייר כמחבר מחזות הייתה "מה שצריך להשתיק" (Ce qu'il faut taire), שהוצגה בתיאטרון Théâtre des Bouffes-Parisiens ב-1914.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1904 נשא מאיר לאישה את מדמואזל דה טורן (Mlle de Turenne), בת אצולה צעירה. נישואים אלה היו יחסית מאוחר בחייו. מאייר נפטר ב-1924.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Soyons pratiques (1888)
  • Ce que mes yeux ont vu (1911)
  • Ce que je peux dire
  • La dame aux violettes
  • Salons d'hier et d'aujourd'hui
  • La comtesse de Loynes
  • Vers la mort (1912)
  • Mes livres, mes dessins, mes autographes (1921)

תיאטרון

  • Ce qu'il faut taire, (מחזה בשלוש מערכות), הוצג לראשונה ב-20 במאי 1914

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Odette Carasso, Arthur Meyer, directeur du "Gaulois. Un patron de presse juif, royaliste et antidreyfusard, Imago, Paris, 2002, 254 p. ISBN 2-911416-75-9;
  • « M. Arthur Meyer va faire ses débuts d'auteur dramatique avec Ce qu'il faut taire, Le Miroir, 3 mai 1914
  • Françoise de Perthuis, "Un Monet pour Arthur Meyer, l'histoire singulière d'un tableau singulier", La Gazette de l'Hôtel Drouot, 31 mars 1995, p. 14.
  • Pierre Assouline, Le dernier des Camondo, Gallimard, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארתור מאיר בוויקישיתוף