אשרות כניסה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדיניות אישורי הכניסה לישראל על פי מדינות
חותמת אשרת מבקר ב-2

בישראל נהוגות מספר אשרות כניסה סוגי האשרות נבדלים על פי מטרת הכניסה לישראל.

על פי דיני מדינת ישראל, אזרח זר המבקש להיכנס למדינת ישראל צריך לבקש אשרה על פי חוק הכניסה לישראל. מכלל זה יצאו עולים חדשים מתוקף חוק השבות או אזרחי מדינות עמן למדינת ישראל יש הסכמים דו-צדדיים (האיחוד האירופי) או חד-צדדיים (ארצות הברית, אוסטרליה) המקבלים אשרה עם כניסתם לישראל.

לצורך כך יש להבחין בין כניסה לישראל לבין ישיבה בישראל. כניסה לישראל היא חציית הגבול, ואילו הישיבה בישראל היא שהות בישראל. הכלל הוא כי כניסה לישראל מחויבת באשרה ואילו הישיבה בישראל מעבר ל־90 יום מחויבת ברישיון ישיבה גם לגבי מדינות שאזרחיהן פטורים מאשרות כניסה. חוק הכניסה לישראל והתקנות מונה את כל סוגי האשרות ורישיונות הישיבה הקיימים.

אשרת עבודה מסוג ב-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרה המאפשרת עבודה זמנית בישראל. אזרח זר אשר מבקש לעבוד בישראל חייב לקבל אישור עבודה ואשרת כניסה תואמת. חוק הכניסה לישראל מאפשר עבודה בסוג אחד של אשרה זאת, בין אם מדובר במומחה זר ובין אם לא. זוהי אשרה מסוג ב-1.

תהליך קבלת האשרה כולל ארבעה שלבי ביורוקרטיה נפרדים:

  1. בקשה לקבלת היתר העסקה מיחידת הסמך לעובדים זרים, של רשות מינהל האוכלוסין, משרד הפנים;
  2. בקשה לאשרת כניסה ב-1 ממשרד הפנים;
  3. הנפקת אשרת ב-1 בקונסוליה במדינת המוצא, אשר מאפשרת כניסה חד-פעמית לישראל;
  4. הארכת האשרה וקבלת אישור כניסה רב פעמי לכל התקופה שהאשרה בתוקף.

אשרת מבקר מסוג ב-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרה המאפשרת כניסה לישראל לצרכיי ביקור או עסקים. אשרת ב-2 בישראל היא אשרת מבקר, הניתנת עבור תיירים ומבקרים עסקיים. אשרה זו מונפקת, בין היתר, עבור בני זוג וילדיו של מומחה זר העובד בישראל, וכן עבור מבקר עסקי, המאפשרת למבקר לקיים פגישות, ישיבות, התייעצויות וכדומה.

האשרה מונפקת בקונסוליה במדינת מגוריו של המבקר או בעת הכניסה לישראל בביקורת הגבולות. לאזרחי מדינות מסוימות יש פטור מן הצורך להנפיק את האשרה בקונסוליה.

על המדינות אשר אזרחיהן נהנים מן הפטור בקבלת אשרה נמנות מדינות צפון אמריקה, מדינות האיחוד האירופי, רוסיה, יפן וכו'. אזרחי מדינות אלו יקבלו, בדרך-כלל, את האשרה בביקורת הגבולות עם כניסתם לישראל.

תהליך קבלת אשרת מבקר מסוג ב-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להיכנס לישראל דרוש דרכון תקף בצירוף אשרה, כתלות באזרחות המבקר. ככלל, אזרחי האיחוד האירופי, ארצות הברית, קנדה, רוסיה, יפן ומדינות נוספות יכולים להיכנס לישראל ללא צורך בקבלת אשרת מבקר טרם כניסתם לישראל, לתקופה של עד 3 חודשים. עבודה מכל סוג שהוא אינה מותרת לאורך התקופה. ניתן להאריך תקופה זו בתקופות נוספות, עד לשנתיים לכל היותר באישור משרד הפנים.

המונח "ביקור עסקי" אינו מוגדר כלל בחוק הישראלי. עם זאת, ברור כי אם מטרת הביקור היא עבודה יצרנית יש להצטייד באשרת עבודה מסוג ב-1, זאת ללא קשר למשך תקופת הביקור. מכל מקום, ככל שהדבר נוגע ליחסי עובד מעביד, הפסיקה קבעה כבר כי השתלמויות, קורסים, פגישות עסקיות וכו' נחשבים כולם כעבודה.

אדם המבקש להיכנס לישראל ואינו משתייך לרשימת המדינות אשר אינן חייבות באשרת מבקר, חייב לקבל אשרת מבקר. אשרות מסוג ב-2 מוענקות לתיירים במדינות מוצאם.

במקרים מסוימים ניתן לבקש את האשרה בישראל בהליך הכולל שלושה שלבים בירוקרטים נפרדים:

  1. הגשת הבקשה במשרד הפנים;
  2. הנפקת האשרה בקונסוליה הישראלית הרלוונטית בחו"ל, טרם ההגעה לישראל;
  3. הארכת האשרה במשרד הפנים לאחר הגעה לישראל.

אשרת מתנדב מסוג ב-4[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרת כניסה ושהייה בישראל, המאפשרת לארגונים שונים (ממשלתיים, ציבוריים, מגזר שלישי) להסתייע במתנדבים זרים מסיבות אידאולוגיות או הומניות ללא תשלום שכר.

אשרת סטודנט / תלמיד מסוג א-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרת כניסה ושהייה בישראל למטרות לימודים, בעיקר במוסדות להשכלה גבוהה.

אשרת איש דת מסוג א-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרת כניסה ושהייה בישראל למטרות כהונה במוסדות דתיים

הצהרה כחלק מאשרת הכניסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטופס למתן אשרת כניסה כלולה ההצהרה הבאה: "אני מצהיר/ה בזה [...] שלא פעלתי נגד העם היהודי וביטחון מדינת ישראל."[1]

ההצהרה עוררה תרעומת במספר מקרים, בהם האירוע שבו תוכננה הופעה של אלטון ג'ון בישראל, ולדברי המפיק שוקי וייס הוא נדרש לחתום על הצהרה זו כתנאי להופעתו בארץ. לדבריו, עלויות ההפקה "והדרישה לחתום על התחייבויות מצד אמנים, אינן מקובלות בשום מקום אחר שאליו היינו רוצים להשוות את עצמנו".[2]

דרישה לויזה מראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי המדינות שלהלן צריכים לקבל מראש ויזת תייר[3]: אפגניסטן[4], אלג'יריה, אוגנדה, אנטיגואה וברבודה, ארמניה, אזרבייג'ן, בחריין[4], בנגלדש, בנין, ברמודה, בהוטן, בוליביה, בוסניה והרצגובינה, ברוניי, בורקינה פאסו, בורונדי, קמבודיה, קמרון, כף ורדה, צ'אד, סין, קומורו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, חוף השנהב, קובה, ג'יבוטי, מזרח טימור, מצרים, גינאה המשוונית, אריתריאה, אתיופיה, גבון, גמביה, גאנה, גינאה ביסאו, גינאה, גויאנה, קריית הוותיקן, הודו, אינדונזיה[4], איראן[4], עיראק[4], ירדן, קזחסטן, קניה, קיריבטי, קוריאה הצפונית[4], קוסובו, כווית[4], קירגיזסטן, לאוס, לבנון[4], ליבריה, לוב[4], מדגסקר, מלזיה[4], האיים המלדיביים, מאלי, איי מרשל, מאוריטניה[4], מולדובה[5], מרוקו[4], מוזמביק, מיאנמר, נמיביה, נפאל, ניקרגואה, ניז'ר, ניגריה, עומאן[4], פקיסטן[4], פפואה גינאה החדשה, קטר[4], רואנדה, סמואה, סאו טומה ופרינסיפה, ערב הסעודית[4], סנגל, סיישל, סיירה לאון, איי שלמה, סומליה[4], דרום סודאן, סרי לנקה, סודאן[4], סוריה[4], טג'יקיסטן, טנזניה, תאילנד, טוגו, תוניסיה[4], טורקיה, טורקמניסטן, טובאלו, אוגנדה, איחוד האמירויות הערביות[4], אוזבקיסטן, ונצואלה, וייטנאם, תימן[4], זמביה, זימבבואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשרות כניסה לישראל בוויקישיתוף

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]