אשר שטרן
הרב אשר יעקב (אנשיל) שטרן (בכתיב מיושן: שטערן; ה'תק"פ – כ"ח באדר ה'תרמ"ח, 1820~ – 1888) היה רב גרמני ומחנך אשר שימש כרבה של המבורג.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשר אנשיל שטרן נולד לר' מאיר בשנת ה'תק"פ (1820~) בשטיינבך (אנ'). למד תחילה אצל אביו, והחל מגיל 11 אצל הרב זקל לייב וורמסר, רבה של פולדה, שאף שכר עבורו מלמד מיוחד. לאחר מכן למד אצל הרב יצחק דב הלוי במברגר בוויזנברון (אנ'), שהתפרנס באותה עת ממסחר.[1] לאחר שרבו נתמנה לרבה של וירצבורג – המשיך ללמוד עמו שם. כן התקרב לרב אברהם בנימין זאב המבורג, ראש הישיבה בפיורדה. במקביל למד באוניברסיטת וירצבורג, השלים את לימודיו בהצטיינות (Exzellenz), והתפרנס מחינוך בניו של הברון מוריס הירש.
בשנת ה'תר"ה (1845~), בהיותו רווק כבן 25, ערך והוציא לאור לצד חברו הרב יונה רוזנבוים, את הספר "גידולי טהרה" על הלכות מקוואות, מאת רבו הרב מנחם מנדל קרגוי, רבה של פיורדה.[2] ידידו הרב רוזנבאום (ה'תקפ"ב – ה'תרנ"ה) היה בנו של מנדל רוזנבאום. לימים שימש ראש הישיבה בצלל (אנ') והיה חמיו של הרב דוד צבי הופמן וסבו של יונה עמנואל (הקרוי על שמו).
רבה של המבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תר"ח (1848~) התקבל למלמד דת ודרשן בעיר הומבורג. בהיותו שם נסמך לרבנות בידי הרב אברהם וקסלר רבה של שוואבך, רבו הרב יצחק דב במברגר והרב קופל במברגר רבה של וורמס.[3] לאחר פטירת רבה של המבורג, הרב יצחק ברנייס, בשנת ה'תרי"א (1851), נבחר הרב שטרן לשבת על כסאו ולכהן ברבנות העיר. בתקופת כהונתו, במשך 37 שנה ועד לפטירתו, התאגדו כלל הקהילות בעיר תחתיו. סמוך לאחר תחילת רבנותו נסמך גם לדיינות בידי הרב קופל במברגר. היה מיודד במשך שנים עם הרב יעקב אטלינגר, בעל "הערוך לנר", ורבה של אלטונה הסמוכה להמבורג.
כרב העיר, ניהל הרב שטרן בהתנדבות את ה"תלמוד תורה" המקומי, לימד במוסד בעצמו, הוביל אותו להצלחה מרובה ואף בנה לו בניין גדול וחדש. בתלמוד תורה זה למדו בנים ובנות, במבנים שונים,[4] גם לימודי חול. בשנת ה'תר"ך (1860~) קיבל משר החינוך בברלין הרשאה מיוחדת אשר הכירה במוסד כ"בית ספר יהודי מוכר" – תיכון ריאלי – דבר שאיפשר לתלמידיו לגשת לבחינות השנתיות הכלליות. כפי הנראה, בית ספר זה היה הראשון מסוגו בקרב יהודי אשכנז.[5] לצד אלה, היה בעל השפעה גדולה בעיריית המבורג וכן אצל ראש העיר.
הרב שטרן נפטר בהיותו בן 68, ביום כ"ח באדר ה'תרמ"ח (1888). לצדו כרב העיר שימש הרב אליקים גצל שלזינגר כאב בית דין, אשר החליף את הרב שטרן כאשר נעדר מן העיר, וכיהן על כסאו לאחר פטירתו.[6]
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תרט"ו (1855) ביקר הרב שטרן בלונדון, התארס בה לינטה, בתו של הרב נתן מרקוס אדלר רבה של אנגליה בין השנים 1845–1890, ונישא בהמבורג בחודש אייר של אותה שנה. גיסו הוא הרב נפתלי הרמן אדלר, רבה של אנגליה בין השנים 1891–1911. לרב שטרן ולרעייתו בן אחד, נפתלי, ושבע בנות. בתו הבכורה, יעטכן, נישאה בשנת ה'תרל"ח (1878) לרב מיכאל כהן, לימים רבה של פולדה.[7]
חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "דער אהלסדארפער בעראבניספלאטץ אין זיינעס פערהאלטינסס צו דען איזראעליטישען געמיינדען צו האמבורג" ("בית הקברות אולסדורף ויחסו לקהילה היהודית בהמבורג") – פסק דין בעניין בית העלמין אולסדורף בהמבורג שחולל פולמוס פנים רבני וציבורי רב השפעה בגרמניה, אשר עיקרו נסוב על סמכותו הבלעדית של רב בקהילתו (לאחר פטירתו נדפסה חוברת בעלת שם דומה, ובה הסכמות על פסקו ששלחו אליו רבנים מרכזיים, הרב יצחק דב במברגר, הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב נתן אלדר, רש"ר הירש, הרב ד"ר יוסף צבי דינר והרב שלמה זלמן שפיצר מווינה)[8]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 'הרה"ג אשר אנשל שטערן', בתוך: יחזקאל דוקס, בתוך: אוה למושב – תולדות הרבנים שישבו על כיסא הרבנות של שלוש קהלות אה"ו: אלטונה, המבורג, ונדבסק (אנ'), קרקא תרס"ג, עמ' 125–130
- ישעיהו וולפסברג, 'אה"ו', בתוך: ערים ואמהות בישראל, כרך ב, ירושלים תש"ח, עמ' 37–38
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרב משה אריה במברגר, 'הגאון ר' יצחק דב הלוי במברגר זצ"ל ראב"ד דק"ק וירצבורג', בתוך: המעין [יט,א], תשרי תשל"ט, עמ' 5
- ^ הספר נדפס במהדורה חדשה בשנת ה'תש"ס.
- ^ על אודותיו ראו: יחיאל גולדהבר, 'תולדות הגאון רבי אהרן אויערבאך אב"ד בונא', בתוך: בית אהרן וישראל קעח [ל,ד], תשע"ה, עמ' יז
- ^ ראו: יצחק קאופמן, 'הערה למהדורה העברית', בתוך: משפחת הרבנים אדלר, בני ברק תשנ"ג, עמ' 14–15
- ^ ראו: בנימין זאב יעקובזון, זכרונות, ירושלים תשי"ג, 24
- ^ החסיד מהמבורג ומשפחתו – על הרב אליקים גצל שלזינגר, ירושלים תשנ"ח, עמ' נד
- ^ בן ציון ראקאוו, שמן למאור סופרי המלך, ה, ירושלים תשע"א, עמ' 11
- ^ עוד על פרשה זו, ראו: בנימין זאב יעקובזון, זכרונות, ירושלים תשי"ג, 41–42; דברי המבוא לספר תנובת יהודה, מעת הרב ראובן פינק, במהדורה החדשה, עמ' 8–11; ועוד