אש יוונית

אש יוונית (ביוונית: Πῦρ ῥωμαϊκόν, "אש רומית"), הידועה גם בשם אש ביזנטית או אש נוזלית היא אמצעי לחימה שהיה בשימוש האימפריה הביזנטית, ועל פי המסופר הומצאה בידי פליט יהודי מסוריה, אדריכל בשם קליניקוס (אנ') מהליופוליס.

האש היוונית הייתה חומר הצתה נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים, והוא בא לידי שימוש בעיקר בים. אוניות ביזנטיות היו מצוידות בכלים שמתוכם נורו סילוני אש יוונית על האויב. ספינות אויב נמנעו מלהתקרב לצי הביזנטי, משום שהאש היוונית העניקה לו יתרון בלתי מעורער.

תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה, אך ניתן לשער שהייתה מורכבת מנפט, עטרן וגופרית, מעורבבים בסיד חי וחומרים אחרים. לפי מקור אחר זו הייתה תערובת של גפרית, זפת, אשלגן חנקתי (מלחת) נפט וכנראה גם סיד חי. מרכיבים אלה העניקו לאש היוונית את היכולת לבעור כמעט בכל תנאי, ועל-פי השמועה - אפילו מתחת למים (ליכולת שלה תרם מרכיב משוער נוסף - מגנזיום).

קליניקוס העביר את הנוסחה לקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי בשנת 673, במהלך המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. האש היוונית תרמה לרבים מניצחונותיהם של הביזנטים, והיא מסבירה את משך החיים הממושך של האימפריה הביזנטית, במיוחד בסוף ימיה, כאשר היו לה מעט מאוד לוחמים. לראשונה נעשה בה שימוש בשנת 672 כנגד צי ערבי, ומהר מאוד הפכה לאחד מכלי הנשק המאיימים ביותר של ימי הביניים. מפעילי האש היוונית סבלו מבעיות בטיחות, ולעיתים עלו באש הספינות הביזנטיות עצמן.

המתקנים להתזת אש יוונית נחשבים ללהביורים הראשונים.