אתמולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: שגיאות כתיב, שיבושי לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אתמולים
אתמולים.jpg
הכריכה הקידמית של הספר
מידע כללי
מאת צבי אילן
סוגה ספרי ארץ ישראל
הוצאה
הוצאה מודן - הוצאה לאור
שנת הוצאה 1988
מספר עמודים 243
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001072670

אתמולים הוא ספרו של חוקר ארץ ישראל צבי אילן העוסק במחקרים ותגליות בעברה של הארץ. בפרקי הספר מתוארת עבודת הארכאולוג לשלביה השונים: מאיתור המקורות למיניהם: ארכיונים - כולל אלה שבחו"ל, גנזכים, מוזאונים, ספרות זכרונות ועדויות בעל-פה - בארץ ובחו"ל, ועד לבדיקת שטח החפירה הארכאולוגית בהתחשב בסקרים שבוצעו בה בעבר. הספר מביא את הספורים העומדים מאחורי התגליות - כולל הציפיות של יוזמי החפירה, הקשיים בעת החפירה והסיפוק בסיומה. בעמוד הראשון של הספר מבטא המחבר את הרעיון העומד בבסיס החפירה לאיתור העתיקות - השגת מידע על עברה של הארץ ואם אפשר גם על הקשר בין העבר לבין בניין הארץ בהווה: " וַתִּקְרְבוּן אֵלַי (אל משה), כֻּלְּכֶם (ראשי שבטי בני ישראל), וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. (ספר דברים, פרק א', פסוק כ"ב)

הספר כולל שני שערים:

  • שער ראשון - סיפורי הזמן הקדום.
  • שער שני - סיפורי העת החדשה

הזמן הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזס וילהלם שפירא

שער זה מתחיל בתיאור מסעו של פרעה סתי הראשון לארץ ישראל בשנים 1301-1309 לפנה"ס, באמצעותו מובא תיאור של דרך פלשתים המקראי. צבי אילן מציג תבליט הנמצא במצרים ובו תיאור שובו של פרעה סתי מארץ כנען כאשר הוא מוביל שלל ושבויים. הוא מביע את ההשערה לגבי הזמן שהיה דרוש לעבור את דרך ארץ פלשתים, לאור תיאורן בתבליט של עשר תחנות בדרך ממצרים לארץ ישראל, כאשר בין כל שתי תחנות סמוכות מרחק 25 ק"מ, שהוא מהלך יום של שיירה. מכך מסיק אילן שאת מדבר סיני אפשר היה לעבור בעשרה ימים.

הוא מוצא בתבליט קשר עם ישיבת בני ישראל בפיתום ורעמסס. שתי הערים כונו "ערי מסכנות". וכך כתוב בספר שמות:"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס (פרק א', י"א). שתי הערים זוהו בבטחה ב"תל-מסחותה" וב"קנאטיר" שבמזרח לדלתה של הנילוס, סמוך ל"ואדי תומילאת" שרואים בו את ארץ גושן.

סיפור נוסף שמביא צבי אילן הוא על אחד הזיופים הארכאולוגיים של קרמיקה מואבית ושל חלק מספר דברים אשר נעשו על ידי מוזס וילהלם שפירא והוצגו בשנת 1883. שפירא היה אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית. הוא התפרסם כזייפן עתיקות בינלאומי[1] שעמד במרכזן של שתי פרשות זיוף עתיקות אשר הסעירו את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בבריטניה, בצרפת ובגרמניה.

בשערוריה הראשונה שהסתבך בה, התברר כי אוסף חרסים מואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. עשור לאחר מכן, מששיקם את המוניטין שלו כסוחר עתיקות מומחה, הסתבך בשנית כשניסה להציע למכירה למוזיאונים אחדים באירופה אוסף מגילות ובהן קטעים מספר דברים שנתגלו, לכאורה, במערות באזור ים המלח. כאשר שפירא עמד על סף סגירת עסקה עם המוזיאון הבריטי בלונדון, נקבע בידי מומחים שהמגילות מזויפות. חוות הדעת שהביאה לכישלון העסקה הביאה לאובדן המגילות וללמותו של שפירא .

צבי אילן מספר כי אפילו ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון התפנה מעיסוקיו וברר עם שפירא פרטים על המגילות שכללו קטעים מספר דברים. החוקר קלרמום גאנו הצרפתי נסע למקום שבו נמצאו המגילות ומצא כי הבדואים הוליכו שולל את שפירא ואת המשלחת הגרמנית שבדקה את אמיתות הממצאים.

בעמק בית שאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור של מהלך החפירות בשרידי בית כנסת העתיק במעוז חיים בעמק בית שאן, הוא אחד הסיפורים המעניינים בספר. צבי אילן היה רועה צאן בקיבוץ. בזמן המרעה מצא חרסים, מטבעות ושברי זכוכית. הוא הציג את הממצאים בפני מורתו "אראלה יבנאלי-טל, שממנה למדתי כיצד להסתכל, היכן ומה לקרוא". ואכן ב"גבעת הגמדים" ליד הקיבוץ, היכן שרעה את צאנו, התגלו שרידי בית כנסת. הוא מתאר כי באחד הימים עבד מחפרון במקום, הכף פגע ברצפת פסיפס ולאחר ניקוי המקום התגלה על הרצפה ציור של מנורה. ואכן בחפירות שנערכו במקום נחשפו שרידי בית כנסת עתיק עם רצפת פסיפס (שעיטוריה כוללים מנורת שבעת קנים), שהיה קיים מסוף המאה ה-5 ועד לאמצע המאה ה-7.

דוגמה לקשר בין הדברים הכתובים במקורות לבין ממצאים ארכאולוגיים הוא מביא מחפירות בשרידי בית כנסת בבית שאן. בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות כתוב: "תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין" (פרק ב' הלכה ד' גמרא). פירושו של דבר, אין מתירין לבני חיפה, בית שאן וטבעון לשמש כשליחי ציבור, שכן בני מקומות אלה רגילים להחליף בדיבור ובכתיבה: אות "ה" באות "ח" ואות "ע" באות "א". ואכן בחפירות נתגלתה כתובת ארמית ובה מופיעות שגיאות כאלה: המילה "חדה" במקום "הדה" שפירושה "זה" ו"אבידתה", שפרושה "עבודה" במקום "עבידתה".

לחקלאות הקדומה בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מדגים צבי אילן את הקשר בין תצפיות על שטח לבין לימוד העבר. יש בנגב שרידים חקלאות על פני רבבות דונם - להערכתו כ-20 אלף דונם. השאלה היא מניין הגיעו המים להשקיה. ב"ח'רבת "חלוקים" ליד היישוב מרחב עם הוא מגלה תעלות מאספות מים ממרחקים גדולים. עם המים הגיע גם אדמת סחף פוריה. כאשר הוקמו סכרים באזור נאספו מים לאגירה. בנגב נמצאו תלוליות, המסודרות שורות שורות וביניהן תעלות. הערבים מכנים אותן "תולילאת אל-ענאב" - כלומר תלוליות הענבים. התאוריה הייתה שכל תלולית ריכזה טל ובמרכזה הייתה גפן שניזונה מהמים. פרופסור מיכאל אבן ארי העוסק בנושא הקים בעבדת חווה שפעלה לפי העקרונות מימי קדם. הוא מסכם, שכשם שראשוני רביבים יכלו ללמוד משיטות החקלאות בימי קדם, גם המתיישבים בימינו יכולים ללמוד מהם.

בית הכנסת במרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרות (יישוב קדום)#בית הכנסת של קהילת מרות

בית הכנסת של קהילת מרות היה מוקד החפירה הבולטת של צבי אילן . על כך הוא מספר ב"אתמולים". אנשים אמרו לו כי "יש לך מזל". תשובתו הייתה אם הייתי הולך בככר דיזנגוף ומוצא את השרידים ניתן היה לומר כי יד המזל הייתה בדבר. אבל מי שחוקר את ארץ ישראל, הולך בשביליה וקורא אודותיה "יש סיכוי שגם המזל יעמוד לצידו".

האתר נחשף על ידי צוות החוקרים : צבי אילן ועמנואל דמתי בשנים 1984 בחפירות שנערכו מטעם רשות העתיקות ובשנת 1981. שרידי בית הכנסת ובית המדרש לידו נמצאו בחורבות הכפר הערבי "מארוס", 4 ק"מ מזרחית מתל חצור, לפי הדמיון בשמות מניחים כי מדובר במֵרות שיוסף בן מתתיהו מספר היא הייתה הנקודה הצפונית בגליל שבוצרה על ידו.

ממצאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים נוספים עוסקים באתרים הבאים:

שלושת המאמרים האחרונים בשער זה עוסקים ב"קופות ציבור בימי קדם", "קמיעות עתיקים: בשם האל נעשה ונצליח" וב"גאוגרפיה של צדיקים".

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער זה מתחיל בתיאור אוסף של ברכות שנה טובה שמצא צבי אילן בארכיונים ובספריות בלונדון. מסתבר כי נשלחו אגרות ברכה מארץ ישראל לנדיבים בבריטניה. באגרות הברכה איחלו להם "שנה טובה", כאשר לצד הברכה נוספה מישאלה או בקשה. הברכות נשלחו בראש וראשונה מירושלים אך גם מערי הקודש האחרות ארבע ארצות: טבריה, צפת וחברון. הוא מצא חמישה טיפוסים של טופסי ברכות:

  • ברכות צמודות ללוחות שנה וספרים מאת איש ירושלים דוד הכהן משנת 1878.
  • ברכה בתוך מסגרת בו יש מקום לשם האדם אליו נשלחת הברכה. אף היא של דוד הכהן ונכללת בספרו "זיכרון כבוד לעיר דוד" משנת תרל"ט.
  • ברכות על טופס דפוס זהה אבל עם שינוי קל בתוכן. אלו ברכות שנלחו למשה מונטפיורי על ידי חיים אליעזר הויזדורץ.
  • חוקרי ארץ ישראל, אברהם משה לונץ וזאב ספיר הציגו את סגולות ארץ הקודש.
  • ברכות ממשכנות שאננים אשר נשלחו על ידי חיים פנחס שמואל, "שליח ציבור וקורא בתורה קבוע במשכנות הרב". בברכות ציורים של שמונה מקומות בארץ ישראל.

על האוצר שלא נמצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1815 בוצע באשקלון חפירה ארכאולוגית מיוחדת במינה. ליידי הסטר סטנהופ האנגליה מצאה מגילה ולפיה קיימים בארץ ישראל אוצרות שטמנו הצלבנים בעת כיבוש הארץ על ידי הערבים. האוצרות טמונים במקומות הבאים: במסגד באשקלון, ליד מעיינות ראש העין וגם ב"עוג'ה" או בבקעת הירדן או בעוג'ה אל חפיר הנגב. המטמון באשקלון נאמד בשלושה מיליון מטבעות זהב. הסולטאן הטורקי הסכים לשותפות תמורת מחצית המטמון, "אבו נבוט" הצטרף לתוכנית וכך החלו חפירות ליד שריד מסגד עתיק. בסוף הגיעו לארבע מיכלי אבן גדולים, אשר נמצאו ריקים. המבנה שנחפר היה בית המועצה - בולהטריון - של אשקלון הרומית -ביזנטית.

השודד השחור מחברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב שנשלח מחברון ופורסם בעיתון היהודי "ג'ואיש כרוניקל" ומכתבים נוספים מתארים את המערכת השלטונית בהרי חברון במחצית הראשונה של המאה ה-19. עבד אל -רחמאן, בן כפר "דורא", היה לשליט האזור. יהודי חברון העלו לו מבם וכינו אותו בספריהם "הרב השחור". הפחה הטורקי בירושלים ניסה להכניעו, הדבר לא עלה בידו והוא מינה אותו למושל האזור. אחיו מרדו בו, פרצו מלחמות ביניהם ב"חלחול" ובחברון. למרות התשלום מראש להיהודים, רכושם נבזז. חלקם עברו לעיר העתיקה בירושלים לרחוב שכונה "רחוב חברון. השלטון עבר מיד ליד בהר חברון, משייך לשייך ושוב למושל טורקי. רכוש התושבים היה לביזה. חוסר ביטחון מוחלט באזור. יהודי חברון פונים לעזרת אחיהם באנגליה. בשנת 1848, עבד אל-רחמאן מונה למושל העיר מטעם הטורקים לאחר שהמושל הטורקי הקודם גורש ממנה על ידי הפחה הטורקי בירושלים. בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון. הצבא הטורקי השתלט על העיר. שנות שלטונו הסתיימו. אך עד היום נחשבת משפחתו למשפחה חשובה ב"דורא".

שאר ערכי השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער זה כולל עוד סיפורים אחדים מתולדות היישוב בארץ:

  • "החבצלת" שוב פורחת - העיתון פורסם ברציפות 42 שנה משנת 1870 עד לשנת 1912. אך מסתבר כי היו גיליונות של העיתון כבר משנת 1863. הגיליונות האלה אבדו וצבי אילן מצא אותם ב"בריטיש ליבררי" המצויה בבנין המוזיאון הבריטי.
  • מכתבים למונטפיורי: "אנו רוצים להקים כפרים - בשנת 1874 פנה משה מונטפיורי בהצעה לתושבי היישוב הישן והציע להם לעבור לעבודת האדמה היצרנית במקום להמשיך לחיות על כספי החלוקה. בתגובה התקבלו בלונדון 28 בקשות לסיוע להתיישבות חקלאית, מהן 17 בקשות מירושלים. הבקשות היו חתומות ביד מאות אנשים. הם בקשו כי הוא יקנה עבורם קרקע להתיישבות. המכתבים היו: מירושלים, יפו, צפת, טבריה, פקיעין וחיפה. התוצאה הייתה היישוב יהודי בראש פינה ובפתח תקווה.
  • העץ האחרון של פרדס מונטיפיורי - בשדרות יהודית 12, בשכונת מונטפיורי, בתל אביב היה מצוי עץ הדר, בעל גזע עבה, אכול ברובו וענפיו נסמכים מוטות. זה שריד למטעים שניטעו במקום. הפרדס נקנה על ידי משה מונטיפיורי בשנת 1855, אך היה קיים כבר 13 שנה. הייתה תקופה שבא המושל הטורקי ביפו שלח לילה לילה שלושה חיילים לשמור על הפרדס.[2]
  • הפנקס הנסתר של חלוצי "ראשון". בבית הספר החקלאי במקוה ישראל נמצא בשנת 1992 בקירוב פנקס חשבונות בשל מייסדי ראשון לציון - מסתבר שהיה זה הפנקס בו רשמו תושבי המושבה את העיסקות שנעשו בה בשנת 1882. בפנקס 44 עמודים ובעמוד הראשון רשומים כל חברי האגודה. האחראי היה זלמן דוד ליבונטין, היה מומחה למקצוע מנהל חשבונות ופרסם בזמנו ספר ראשון להנהלת חשבונות עבור פקידי בנק אנגלו פלשתינה. בשורה האחרונה של הפנקס כתוב: כ"ד כיסלו תרמ"ג - סוף 1882: שולם 120 פארק לחלאד עבור 20 יום חמורים שהובילו מים לבאר.
  • שבי ציון במרומי הגולן - אגודה בשם "שבי ציון" הוקמה בשנת 1891 בניו יורק במטרה להתיישב בארץ ישראל. קבוצות שונות רכשו בגולן ובחורן 8,000 דונם. בספרו "אתמולים" מוצגת מפה מלאה של רכישות האדמה והיישובים בגוש הדרומי של החורן. הקבוצה התיישבה ב"סחם אל-ג'ולן". המושבה נקראה "תפארת בנימין" על שם הברון רוטשילד. ביולי 1896 הטורקים החליטו לגרש את המתיישבים. האדמות מצויות 8 ק"מ מהגבול עם סוריה.
  • ראשיתה של "רכבת העמק - התוכניות של לורנס אוליפנט אושרו בשנת 1882. קדמו לו אחרים בשנת 1861. המסילה נסללה לאחר מותו. הוחל בסלילה רק בשנת 1905. התוואי עבר בנהר הירמוך שלא לפי הצעת אוליפנט. הוא הציע כי המסילה תעלה דרל ואדי סומך, בדרך העולה היום לרמת הגולן.
  • סג'רה היא אילניה, היישוב הראשון בגליל התחתון - פיק"א קנתה את המקום בשנת 1900 והאגרונום חיים מרגליות קלווריסקי הקים בה חווה. משנת 1901 הפך המקום למושבה של אריסים, אשר בשנת 1911 היו כבר לאיכרים.
  • תוכנית אל עריש היא התוכנית להקמת מדינה יהודית בחצי האי סיני - בנימין זאב הרצל החליט לבדוק את ההצעה בשנת 1902. משלחת יצא למדבר בשנת 1903. חובר דו"ח זהיר, הוצג חוזה אך ההצעה בוטלה.
  • ברית יהודית-בדווית כבר בראשית המאה - משלחת של ראשי הבדואים הגיע לבנק אנגלו פלשתינה ביפו בשנת 1903 והציע ברית בין היהודים לבין הבדואים. הם באו אם הצעה שאם ארץ ישראל תהיה שלהם, בעזר לחמוש יהודי, הם יאפשרו הקמת מדינה יהודית. ההצעה נבחנה, הרצל התייחס להצעה באהדה. שולמה מקדמה. אבל ההסתדרות הציונית החליטה בשנת 1905 למשוך את ידה מההצעה.
  • הכאפיה והעקאל של ויצמן. באביב 1918 נפגש ויצמן עם המלך פייסל הסעודי. קיים צילום מפורסם בו ויצמן עטוף בשי בהעניק לו המלך.
  • ה"מזגגה" בטנטורה . בניין גבוה ורחב ממדים נמצא על שפת ימה של דאר. בבנין עמד מאיר דיזנגוף להקים בית חרשות לזכוכית. חומר הגלם היה אמור להיות החול שעל שפת הים. היום המבנה שופץ ובאחד החדרים היה מפעל קטן לייצור כלי זכוכית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Uzi Dahari, “Archaeological Forgeries!”, Center for the Study of Antiquity, Cornerstone University
  2. ^ העץ האחרון של פרדס מונטיפיורי נעקר וניטע שוב בגן הטרופי בגני יהושע בתל אביב עם שלט הסברה לידו.