אתנן זונה ומחיר כלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, היא מצוות לא תעשה המופיעה בפרשת כי תצא, האוסרת להביא לקרבן בהמות ששמשו כאתנן לזונה או שולמו עבור כלב.[1]

אתנן זונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתנן הוא השכר הניתן לזונה. תשלום שכר לקדשה נחשב לחילול מצוות ה', והבאתו אל בית המקדש נאסרה משום שיש בכך עבודת אלילים וחילול הקודש.[2] מקדשים רבים בעולם העתיק אשר הגיעו אליהם עולי רגל היוו מקום מפגש לזנות בשכר. אווירה זאת נתפסה בתורה ובדברי הנביאים כלא מוסרית היות שהרווח הגיע ממקום לא מוסרי, כפי שבא לידי ביטוי בדברי הושע הנביא המוכיח את העם בדבריו: "לֹא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה--כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ; וְעָם לֹא-יָבִין, יִלָּבֵט"[3] לדעת יעקב חיים טיגאי, הזנות לא הייתה מנוהלת על ידי המקדש והן לא חויבו בטקס דתי כפי הנהוג ביוון העתיקה.[4] על מנת להתנער מנוהג פסול זה, אוסרת התורה להקריב בהמה ששמשה כאתנן.

אין האתנן נאסר לבית המקדש, אלא אם כן ניתן על ידי מבצע החדירה, ואפילו אם קיים את יחסי המין עם זכר (דהיינו שזכר קיים מין אנאלי עם זכר אחר, מה שנחשב לאיסור משכב זכר), אבל אם ניתן על ידי הנבעל, מותר האתנן לבית המקדש,[5] גם אם הנבעל הוא זכר.[6]

איסור הבאת האתנן אינו בהבאה הפיזית אל בית המקדש,[7] אלא בהגשתו לקרבן: הקדשתו לקרבן,[8] שחיטתו,[9] הקרבתו על המזבח,[10] וזריקת דמו.[11] האיסור הוא בין בבהמה ובין בעוף.[12] הקדשת האתנן לבניין בית המקדש אסורה אף היא.[13] למבני קדושה אחרים, ואפילו בהר הבית, אין איסור מדאורייתא, אלא רק איסור דרבנן.[14] איסור זה הוא על כל תשמישי קדושה (כמו בית כנסת וספר תורה),[15] ועל כל תשמישי מצווה (כמו ציצית ולולב).[16]

בסיבת האיסור, כתבו הפרשנים כמה טעמים:

  1. כדי שלא יסברו הזונים כי מתכפר להם חטאם בכך וימשיכו במעשיהם.[17]
  2. משום שאתנן זה הוא מרוח זנות, עזות וטומאה.[18]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן, במקום לחשוב בענייני תשובה, יהרהר המקריב על מעשה הזנות.[19]

אצל הנביאים משמש הביטוי מספר פעמים כמשל של גנאי לעבודה זרה, ובייחוד לפולחן הכנעני שהיה פרוץ בהפקרות מינית.[20]

מחיר כלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מפרשים את הביטוי "מְחִיר כֶּלֶב" בהחלפת שה בכלב. איסור זה אינו אלא בכלב בלבד.[21]

אף בסיבת איסור זה נאמרו מספר טעמים:

  1. שהוא דרך ביזיון.[22]
  2. כדי שהציידים והשומרים הנעזרים בכלבים, לא ינקו את מצפונם על הנזקים שמסבים הכלבים שלהם להמון.[23]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן יחשוב המקריב על הכלב, שנחשב לעז נפש, ולא יתחרט על חטאיו.[24]
  4. משום שהכלבים מקיימים יחסי מין לעין כל, באופן הנחשב לעזות, יחד עם כך שמצויה בהם הפוליאנדריה הנחשבת לזנות, לפחות כפי שמזכיר ומיוצג אצל האדם.[25]

על אף שבדברי חז"ל "אתנן זונה" ו"מחיר כלב" הם שני איסורים שונים, אצל מוני המצוות, כמו הרמב"ם וספר החינוך, נחשבים הם למצוות לא תעשה אחת (מצווה תקע"א).

בפרשנות המודרנית פורש ביטוי זה כתקבולת ל"אתנן זונה", אלא ש"מחיר כלב" הוא על זונֶה. ההסבר לביטוי קיים בכך שהמילה "כלב" היא כינוי שרווח במזרח הקדום לזונֶה.[26] למילה "כלב" בציווי החוק מספר פירושים: יש הסוברים כי המונח "כלב" מתייחס לזונה ממין זכר, זאת לפי תנוחת המין הדומה לזו של כלב.[27] קיים גם מפרשני המקרא שהבין כי "כלב" זה אינו אלא אדם זונֶה.[28]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  2. ^ נהוג היה לעיתים להביא לקדשה כבש או גדי באתננה, כמסופר במעשה יהודה ותמר.
  3. ^ ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד.
  4. ^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח - ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, ע"מ 582-581
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד', הלכה ט'.
  6. ^ מנחת חינוך, מצווה תקע"א.
  7. ^ ספרי.
  8. ^ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'. אמנם ראו מנחת חינוך, מצווה תקע"א הסובר אחרת.
  9. ^ ספרי; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רצ"ג.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ג', הלכה ז'.
  11. ^ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל', עמוד ב'.
  14. ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א', ד"ה מהו.
  15. ^ רבנו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף כ"א, בדברי הרמ"א, ועל פי המגן אברהם שם, סעיף קטן מ"ו.
  16. ^ הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן קנ"ג, "אשל אברהם", ס"ק מ"ז.
  17. ^ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  18. ^ רבי מנחם רקנאטי, רבי משה אלשיך, כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  19. ^ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  20. ^ אברהם חיים פריימן, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', מוסד ביאליק, עמ' 793.
  21. ^ תוספתא, מסכת בכורות, פרק א', הלכה ג'. אמנם בעלי התוספות, מושב זקנים, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט, כתבו כי הוא הדין לשאר חיות ובהמות טמאות.
  22. ^ רבי אברהם אבן עזרא, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  23. ^ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  24. ^ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  25. ^ כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  26. ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דודזון עתי, 1997, ע"מ 180
  27. ^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח - ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, ע"מ 582-581
  28. ^ ראו רבי יצחק אברבנאל, דברים, פרק כ"ג, ד"ה לא תסגיר.