אתרי אמנות הסלע בצ'ונגוני
 | |||
| אמנות סלע בצ'ונגוני | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| נתונים על היצירה | |||
| מיקום |
 מלאווי | ||
| קואורדינטות | 14°17′36″S 34°16′45″E / 14.293333333333°S 34.279166666667°E | ||
  | |||
אתרי אמנות הסלע בצ'ונגוני (באנגלית: Chongoni Rock-Art Area) שוכנים על גבעות גרניט מיוערות ברמה במרכז מלאווי, בצמוד ממערב לעיר דדזה ועד למרחק של 25 ק"מ צפונית-מערבית לה. באזור ריכוז צפוף של 127 אתרי ציורי סלע המשמרים את מסורתם של חקלאים מקומיים ושל ציידים-לקטים בני הבאטווה הפיגמים שישבו באזור במהלך תקופת האבן המאוחרת האפריקאית. החל בתקופת הברזל ועד למאה ה-20 השאירו גם בני הצ'ווה השייכים לעמי הבנטו את עקבותיהם באזור, ולאתרים נודעת משמעות טקסית עד היום. בשנת 2006 הוכרזו אתרי ציורי הסלע באזור כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממצאים מועטים רומזים לכך שהאזור יושב כבר בשלהי תקופת האבן של אפריקה, והראיות המוצקות המוקדמות ביותר ליישוב במקום הן מלפני 2500 שנה לערך, ומיוחסות ככל הנראה לציידים-לקטים. במהלך האלף הראשון התיישבו באזור חקלאים שהגיעו מהצפון והותירו אחריהם ציורים של דמויות עשויות מחרסית לבנה. שתי הקהילות, החקלאים והציידים-הלקטים, המשיכו לחיות זו לצד זו עד המאה ה-19, מועד בו האחרונים נטמעו בראשונים. במהלך המאה ה-15 הגיעו למלאווי קבוצות של חקלאים בני הצ'ווה, השייכים לעמי הבנטו, מהאזור השוכן כיום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הצ'ווה, שכונו גם מראווי והעניקו למלאווי את שמה, התאגדו למדינה ששלטה באזור המזרחי של מחוז דדזה, והשפעתם הגיעה עד מוזמביק במזרח. הם ידועים בעיקר בשל הנייאו (Nyau), תת-תרבות סודית שפיתחו ואשר הייתה לאבן יסוד תרבותית ודתית. במאה ה-19 הגיע גל נוסף של מהגרים, הפעם של שבטי נגוני (Ngoni) מזולולנד בדרום אפריקה, שבזו לקבוצות הנייאו וגרמו לחבריה לרדת למחתרת. הנייאו היו לגורם המרכזי בהתנגדות בני הצ'ווה לשבטי הנגוני ובשימור מסורתם, ונאלצו להתמודד גם כנגד המיסיונרים הנוצרים והשלטון הקולוניאליסטי.
ב-1924 הוכרז צ'ונגוני כאזור שימור, ולאחר מספר שינויים, נקבעו גבולותיו הנוכחיים בשנת 1965. מחקרים ראשונים על אודות אמנות הסלע באזור נערכו בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנות ה-50 הוכרזו 5 מבין האתרים כאתרים לאומיים, ומאוחר יותר, ב-1969, נפתחו לקהל הרחב.
האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר משתרע על 126.4 קמ"ר וחופף לשמורת החורש של צ'ונגוני, החורש הטבעי הגדול האחרון בתחומי המדינה. 127 אתרי ציורי הסלע יוצרים את מתחם אמנות הסלע הצפוף ביותר במרכז אפריקה וכוללים 70% מכלל הציורים הלבנים במלאווי המיוחסים לאוכלוסייה החקלאית. הציורים נמצאים על סלעים ובמקלטים שחלקם שימשו לפי הממצאים למגוריהם של תושבי האזור המוקדמים. מתוך 195 אתרים ארכאולוגיים בשטח המוכרז, 44 שימשו גם למגורים ו-27 מהם כוללים גם ציורי סלע. הממצאים העיקריים במקום מתחלקים לציורים אדומים מוקדמים המיוחסים לבני הבאטווה ולציורים לבנים מאוחרים יותר המיוחסים לאוכלוסייה החקלאית.
הציורים האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציורים האדומים המיוחסים לבני הבאטווה עשויים מתחמוצת ומקושרים לעיתים לטקסי פוריות ובמיוחד לטקסי הורדת גשם, ששוב אינם מתקיימים. הם מתחלקים לדמויות בעלי חיים אליהם נלוות לעיתים דמויות אנושיות באדום, ורוד או סגול, ולמוטיבים גאומטריים שונים באדום או בצבעי אדום ולבן. אלה כוללים עיגולים עם קווים רדיאליים, אליפסות, קווים מקבילים, קווים בצורת גלים ועוד, ועשויים לייצג אירועי מזג אוויר ואקלים, בעיקר גשם. הקבוצה הראשונה התגלתה רק בשניים מהאתרים וכל יתר האתרים בהם התגלו הציורים האדומים שייכים לקבוצה השנייה.
הציורים הלבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציורים הלבנים המאוחרים צוירו בצפחה לבנה, פעמים רבות על גבי הציורים האדומים שקדמו להם, והם מתארים בעלי חיים כמו נשרים שכנפיהם פרושות או נחשים. הדמויות עשויות אף לייצג ישויות מיתיות או אגדיות. ציורים רבים מקושרים לטקסי חניכה של נשים ונראה כי צוירו בידי נשים כחלק מהטקס. הסמלים המופיעים בציורים סודיים וטרם פוענחו, וטקסי חניכת נשים ממשיכים להתקיים באתרים גם כיום, אם כי מסורת ציורי הסלע עצמה גוועה.
במאה ה-19 ובמאה ה-20 שינו הציורים את נושאיהם והחלו מתארים דמויות של בעלי חיים ובני אדם חבושים מסכות, והמקושרים לתרבות הנייאו של בני הצ'ווה. ציורים אלה מיוחסים לתקופה בה דוכאה תרבות הנייאו, והם מופיעים בעיקר במקלטי המגורים הגדולים. בני אדם חובשי מסכות דומות לאלה המתוארות בציורי הקיר נראים גם כיום בטקסים בכפרי הסביבה, אך טקסי הנייאו המקוריים שוב אינם מתקיימים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אתרי אמנות הסלע בצ'ונגוני
 | |
|---|---|
|