לדלג לתוכן

אתר הניסויים סמיפלטינסק

אתר הניסויים סמיפלטינסק
Семипалатинский испытательный полигон
מידע כללי
סוג אתר ניסויים גרעיניים צבאי
שימוש ניסויים גרעיניים
על שם סמיפלטינסק
מיקום פבלודר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קזחסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ממשלת ברית המועצות, משרד ההגנה של ברית המועצות, רפובליקת קזחסטן
מפעיל ממשלת ברית המועצות
נגישות מוגבלת
מבקרים בשנה 1000 (נכון ל־2019)
הקמה ובנייה
תאריך פתיחה רשמי 21 באוגוסט 1947
תאריך פירוק 29 באוגוסט 1991
חברת בנייה Minatom
שיטת בנייה שיטת בנייה צבאית-הנדסית
שיטת כרייה כרייה תת-קרקעית קונבנציונלית
מבנה המבנה של אתר הניסויים סמיפלטינסק
חומרי בנייה בטון מזוין, פלדה, עופרת, אבני סלע מקומיות, זכוכית עמידה לקרינה, עץ, חומרי נפץ תעשייתים, חומרי בידוד מתקדמים
עלות 5-15 מיליארד דולר
יוצר איגור קורצ'אטוב
מידות
אורך 18,000 עד 25,000 מטר
רוחב 100–120 מטר
גובה 300 עד 400 מטר
גובה פנימי 2.5 עד 5 מטר
עומק 50 עד 600
שטח 18,000 עד 25,000 קמ"ר
גובה מעל פני הים 300 עד 400 מטר
קומות 4
מידע טכני
קיבולת 20,000–30,000 איש
אורך דרכי גישה 1,100–1,200
מפתחים 1 ל20 מפתחים
מִפְתָּח מרבי 20 מטרים
מסלולים 1200 קילומטרים
נתיבים 1
מנהרות מילוט בין 10 ל20 מנהרות מילוט
מידע נוסף

האתר הוקם בשנת 1947 והפך פעיל בשנת 1949, עם הניסוי הגרעיני הראשון של ברית המועצות, RDS-1, שנערך ב-29 באוגוסט 1949. מטרתו הייתה לפתח ולבחון את היכולות הגרעיניות של ברית המועצות כחלק ממרוץ החימוש מול ארצות הברית. באתר נערכו 456 ניסויים גרעיניים בין השנים 1949 ל-1989. 340 ניסויים תת-קרקעיים. 116 ניסויים אטמוספריים. הניסויים גרמו לשינויים גיאולוגיים וסביבתיים נרחבים, כולל יצירת אגמים מלאכותיים כמו אגם שאגאן. האוכלוסייה המקומית נחשפה לרמות גבוהות של קרינה רדיואקטיבית. מקרי סרטן, מומים מולדים ומחלות גנטיות נפוצו בקרב התושבים. למרות שההשפעות נשמרו בסוד בתקופת ברית המועצות האתר נסגר רשמית ב-29 באוגוסט 1991 בעקבות הכרזתו של נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, להפוך את קזחסטן למדינה חופשית מנשק גרעיני. מאז סגירת האתר, קזחסטן והקהילה הבינלאומית פועלות לניקוי הקרינה ושיקום האזור. הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) שותפה בפרויקטים לניטור הקרינה ובניית תשתיות בטוחות לתושבים. האתר הפך למוקד מחקר עבור מדענים החוקרים את השפעות הקרינה על הסביבה ועל גוף האדם. הוא מהווה דוגמה היסטורית ומדעית להשפעות של ניסויים גרעיניים ולצורך בשיקום אזורים רדיואקטיביים. חלקים מהאתר נפתחים מדי פעם לסיורים מודרכים. תיירים וחוקרים יכולים לבקר באזורים בטוחים יחסית, ללמוד על ההיסטוריה ולראות את ההשלכות של הניסויים הגרעיניים. האתר נחשב לאחד הסמלים המרכזיים של מרוץ החימוש הגרעיני בתקופת המלחמה הקרה.

כיום הוא מהווה קריאה לפירוק נשק גרעיני ושמירה על בטיחות גרעינית עולמית, כיום ידוע על יותר ממיליון איש שנחשפו לקרינה מהאתר.
קואורדינטות 50°01′40″N 78°59′44″E / 50.02775°N 78.995555555556°E / 50.02775; 78.995555555556
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אתר הניסויים סמיפלטינסקרוסית: Семипалатинский испытательный полигон), הידוע גם כסמיפלטינסק-21 או "הפוליגון" שברוסית זה: "Полигон", היה אתר הניסויים העיקרי לנשק גרעיני של ברית המועצות, המקביל לאתר הניסויים נבדה בארצות הברית. האתר שכן בערבות קזחסטן, שהייתה אז רפובליקה סובייטית, והתפרס על שטח של כ-25,000 קמ"ר, גדול משטחה של מדינת ישראל. המתקנים המרכזיים של האתר מוקמו כ150 ק"מ מערבית לעיר סמיי, שנקראה בעבר סמיפלטינסק.[1]

בין השנים 1949 ל1989, נערכו באתר 456 ניסויים גרעיניים, חלקם תת-קרקעיים וחלקם אטמוספריים[2]. הניסוי הגרעיני הראשון של ברית המועצות, RDS-1, בוצע באתר זה ב29 באוגוסט 1949, וסימן את סיום המונופול האמריקאי על נשק גרעיני. הניסויים הללו הובילו ליצירתם של מספר אגמים מלאכותיים, כמו אגם שאגאן, שנוצר בעקבות פיצוץ גרעיני.

הפעילות האינטנסיבית באתר גרמה לחשיפה משמעותית של האוכלוסייה המקומית לקרינה רדיואקטיבית, מה שהוביל לעלייה במקרי סרטן, מחלות גנטיות ומומים מולדים באזור[3]. למרות זאת, המידע על ההשפעות הבריאותיות נשמר בסוד במשך שנים רבות.

לאחר התפרקות ברית המועצות, נסגר האתר רשמית בשנת 1991. מאז, נעשו מאמצים לנקות ולשקם את האזור, אך ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות של הניסויים ממשיכות להשפיע על התושבים המקומיים.[4]

מפת האתר. האתר סומן בצבע אדום ומשתרע על שטח של 25 אלף קמ"ר (יותר משטח ישראל)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ O.N. Lyakhova, S.N. Lukashenko, N.V. Larionova, Y.S. Tur, Contamination mechanisms of air basin with tritium in venues of underground nuclear explosions at the former Semipalatinsk test site, Journal of Environmental Radioactivity 113, 2012-11, עמ' 98–107 doi: 10.1016/j.jenvrad.2012.02.010
  2. ^ Zhores Medvedev, Grigori Medvedev, Richard Wilson, The Legacy of Chernobyl and the Truth about Chernobyl, Physics Today 44, 1991-06-01, עמ' 105–106 doi: 10.1063/1.2810140
  3. ^ S. B. Balmukhanov, Medical Effects and Dosimetric Data from Nuclear Tests at the Semipalatinsk Test Site, 2006-10-01
  4. ^ Smith, R., Nuclear Legacies: Environmental and Health Impacts of the Semipalatinsk Test Site, Environmental History כרך 7, אוקספורד, בריטניה: Oxford University Press, 2002, עמ' 174-196 (באנגלית)