את ואני והמלחמה הבאה
"את ואני והמלחמה הבאה" הוא "קברט סאטירי על המלחמה" מאת המחזאי הישראלי חנוך לוין, שהוצג לראשונה באוגוסט 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. המחזה מביע ביקורת סרקסטית על המלחמה, ערכיה ותוצאותיה.
חלקי היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היצירה מורכבת מארבעה עשר קטעים – חלק משוחקים וחלקם מושרים. כמילות פתיחה ליצירה כותב לוין:
הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד,
הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד.
- מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות – אלוף בצבא נושא נאום לוחמני ואלים מול מגרש ריק מחיילים, אשר לא שבו מהמלחמה. פרודיה על הספד של מפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, לחללי החטיבה הבמלחמה, שנודע בשם "אחי גיבורי התהילה".
- הפרידה – דיאלוג של נער הנפרד מחברתו טרם צאתו למלחמה, בעוד זו האחרונה אינה מקשיבה לו כלל וכבר ממשיכה הלאה בחייה במחשבות.
- כי גם במלחמה צודקת – שיר המדבר על כך שבמלחמה אין מנצחים אלא רק מפסידים.
- מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה – דיאלוג בין אדם שלחם במלחמה לבין זמרת אקזוטית. בדיאלוג זה מנסה לוין להצביע בדרך סמלית על כך שערכי ההרואיות והפטריוטיות של המלחמה מטשטשים בקרב האנשים את ההכרה בתוצאות ההרסניות שהיא טומנת בחובה.
- ובבוקר נפלא – שיר על אודות מלחמה ומוות הכתוב בצורת פזמון קליל בהברות החוזרות על עצמן; כך בעצם מוחה לוין על זילות החיים בעיניי החברה.
- הבן חוזר הביתה משדה הקרב – קטע של טקסט ומשחק דלילים אך נוקבים על אודות הכאב הנצור בלב החוזרים משדה הקרב.
- שחמט[1] – שיר הפותח במילים ”לְאָן הָלַךְ יַלְדִּי, יַלְדִּי הַטּוֹב לְאָן? / חַיָּל שָׁחֹר מַכֶּה חַיָּל לָבָן”, שפשרו המצמרר, על אודות משחקם של שליטי הארצות באזרחים הפשוטים כבכלי שחמט, מתברר עם שורתו האחרונה. שיר זה מוכר בביצועה של חוה אלברשטיין לאותה מנגינה שבה הושר בגרסת היצירה. לאחר מכן הלחינו אותו ושרו אותו אבי טולדנו (באלבום המוקדש לשיריו של לוין) ויהודה פוליקר. השיר נכתב למעשה קודם לקברט - עבור להקת בנות ורק לאחר מכן שולב בהצגה.
- האלמנה רובינזון – קטע סאטירי על בעל ואישה הבאים לביתה של ידידתם ששכלה את בעלה חמש שנים קודם לכן. הזוג שוקל כל מילה ובלבד שלא להזכיר לה את בעלה המת, בעוד זו מספרת להם כי היא נישאת מחדש. לוין מנסה להעביר מסר לפיו המנטליות הישראלית מתרפקת על המלחמה והשכול ומנסה להנציח אותם.
- שישה מרובעים – שישה שירים מחורזים בארבע שורות במבנה מרובעים (בדומה ל"מרובעים" או "רֻבעיאת" של עומר ח'יאם). רובם ככולם קינות ציניות על תוצאותיה ההרסניות של המלחמה. מתוכם הושרו בהצגה שלושה.
- מקאמה לאלוף בום – מקאמה סרקסטית על האדרת הדרגות הצבאיות והפעולות ההרואיות בקרב.
- שיר הטבח הגדודי – שיר גדוש תיאורי לוחמה ברוטאלית.
- דואט "על מה נלחמנו?" – בדואט זה מנסים גברת פוקס ואדון גורביץ' לתת צידוקים למלחמה זה בפני זה, אך בעיקר בפני עצמם.
- ביקור במקומות הקדושים אחרי המלחמה – שיר לויני טיפוסי קצרצר על אודות אדם המבקר במקומות הקדושים לו באמת (בית הכיסא).
- את ואני והמלחמה הבאה – שיר שנתפרסם אף בזכות עצמו, על אודות נוכחותה של המלחמה בכל ההווייה הישראלית. בשנת 2008 יצא השיר בביצוע המקורי באוסף השירים של לוין "כשתחשכנה עיניי". בשנת 2024 הופיע השיר בסרט "המנצחים" בביצועה של יעל שטולמן.
הצגת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזרות על ההצגה נעשו באולם "צוותא", אך לקראת העלאת ההצגה פסלו מנהלי "צוותא" את ההצגה,[2] והיא הועלתה לראשונה במועדון בר-ברים בתל אביב באוגוסט 1968 בבימויה של עדנה שביט. חברי הלהקה כללו ארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב תחת עדנה שביט, בהם בת-שבע צייזלר וגד קינר (כשלעיתים החליף אותו יאיר רובין), המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. בהופעה מוקדמת בקיבוץ נצר סרני התחוללה שערורייה כשוותיקי הקיבוץ, שזעמו על תכניו של הקברט, פירקו את הבמה, צרחו על השחקנים ונהגו עמם באלימות.[3] עקב התגובות, מיתנה הבמאית עדנה שביט את ההצגה, הוציאה ממנה את אחד השירים שעוררו את הזעם הגדול ביותר, "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", וביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר. באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות,[4] הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.
- מוזיקה: אלכס כגן, בני נגרי
- בהשתתפות: שפרה מילשטיין, בת-שבע צייזלר, רמי פלג, יאיר רובין/גד קינר
- פסנתר: דורית גולדווסר
- ניהול ארגוני: דני טרץ'.
הוצגה מחדש, בשנים 2004 עד 2008, בהשתתפות המבצעים המקוריים: שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר, כשליד הפסנתר ברט ברמן. בהרכב זה המחזה הוקלט ויצא על גבי תקליטור.
המחזה בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנוך לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", בספרו: מה אכפת לציפור: סאטירות, מערכונים, פזמונים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- את ואני והמלחמה הבאה (ישראל, 2004), בהשתתפות השחקנים/זמרים שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר והפסנתרן ברט ברמן.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מולי מלצר, חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2024, עמ' 102–106.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- את ואני והמלחמה הבאה, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
- נחמן בן עמי, הכשרון - והכשלון, מעריב, 10 באוקטובר 1968
- אורי קיסרי, אתן ואנחנו והמלחמה הבאה, מעריב, 18 ביולי 1969
- תמר אבידר, מהומה בקיבוץ לרגל הצגת "את ואני והמלחמה הבאה", מעריב, 31 ביולי 1968
- גד קינר, משחקים זיכרון – משחקים בזיכרון : חידוש את ואני והמלחמה הבאה, 1968־2004 : ניתוח עצמי של מעתק פנים-תרבותי ובין-תרבותי, מכאן י"ב, דצמבר 2012, עמ' 82–97
שחמט, בביצוע חוה אלברשטיין, סרטון באתר יוטיוב.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שחמט - מילות השיר באתר "הספריה החדשה"
- ^ תכנית סאטירית על המלחמה, דבר, 30 ביולי 1968
- ^ תמר אבידר, מהומה בקיבוץ לרגל הצגת "את ואני והמלחמה הבאה", מעריב, 31 ביולי 1968.
- ^ יעקב שרת, חרבוני קיץ, מעריב, 9 באוגוסט 1968; יורם קניוק, האלוף בום במלחמת העולם הראשונה, דבר, 9 בספטמבר 1968; נחמן בן-עמי, הכשרון - והכשלון, מעריב, 10 באוקטובר 1968; משה ב"ש, סאטירה ו"תפרים גסים", מעריב, 3 ביולי 1969; אורי קיסרי, אתן ואנחנו והמלחמה הבאה, מעריב, 18 ביולי 1969.
| מבחר ממחזות חנוך לוין | ||
|---|---|---|
| 1968–1969 | את ואני והמלחמה הבאה (1968) • קטשופ (1969) • סולומון גריפ (1969) | 
|
| 1970–1979 | מלכת אמבטיה (1970) • יעקובי ולידנטל (1972) • קרום (1975) • סוחרי גומי (1978) | |
| 1980–1989 | יסורי איוב (1981) • הזונה הגדולה מבבל (1982) • הפטריוט (1982) • אורזי מזוודות (1983) • יאקיש ופופצ'ה (1986) • ההולכים בחושך (1989) • מלאכת החיים (1989) | |
| 1990–1999 | הילד חולם (1993) • האשה המופלאה שבתוכנו (1994) • הזונה מאוהיו (1996) • רצח (1997) • מוריס שימל (1998) • הבכיינים (1999) • אשכבה (1999) | |
| 2000–2009 | הרטיטי את לבי (2007) | |
| ביבליוגרפיה | ||
