אפרים משה ליליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף א.מ. ליליין)
אפרים משה ליליין
Maurycy Lilien
לידה 23 במאי 1874
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית דרוהוביץ', אוסטריה
פטירה 18 ביולי 1925 (בגיל 51)
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר באדנוויילר (אנ'), באדן
מקום לימודים
תחום יצירה ציור, צילום
יצירות ידועות תצלום תיאודור הרצל בבזל (1901), "חתונה אלגורית" (1906), "משה" (1908)
פרסים והוקרה Civil Merit Cross (Austria-Hungary) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Helene Lilien עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אפרים משה ליליֶיןפולנית: Maurycy Lilien;‏ 23 במאי 1874, דרוהוביץ', גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית18 ביולי 1925, באדנוויילר, רפובליקת באדן, גרמניה) היה צייר, צלם ותחריטאי יהודי, שפעל בגרמניה ובארץ ישראל, ממייסדי "בצלאל", המזוהה עם סגנון האר נובו. שמו יצא לפניו בשל יצירתו בנושאי יהדות וציונות. מכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון".[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רח' ליליין בירושלים.

ליליין נולד בעיר דרוהוביץ' שבגליציה המזרחית (כיום באוקראינה) למשפחה ענייה, בנם של יעקב הכהן ליליין (1854-1907) ו-קיילי לאנגרמן (1856-1920). בשנים 1889-1893 למד באקדמיה לאמנות בקרקוב, מתוכן שנתיים אצל המורה הפולני יאן מטייקו, ואחר כך בווינה. כאשר סיים את לימודיו עבר לברלין, שם היה פעיל בחוגי האר-נובו הגרמני (יוגנדסטיל) ותרם איורים לעיתון "יוגנד" (גרמנית: "נעורים").

ב-1900 ראתה אור יצירתו הראשונה הקשורה לתנועה הציונית, סדרת איורים שעיטרו את ספר שיריו של בֶּריס פון מינכהאוזן, Juda ("יהודה"). פון מינכהאוזן היה משורר לא יהודי שהוקסם מראיית היהודים כבני ישראל העתיקים ותמך בציונות, אולם לאחר מכן הפך לאנטישמי ונאצי.

לצד יעקב ברנשטיין-כהן, חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין ואחד העם היה ליליין ממייסדי הפרקציה הדמוקרטית בקונגרס הציוני החמישי (1901), וכחלק מפעולתה ייסד בשיתוף עם בובר וברתולד פייבל את ההוצאה לאור Jüdischer Verlag (יודישער פערלאג).

עיקר פרסומו בא לו בזכות תמונתו המפורסמת של הרצל על מרפסת המלון בבזל, שהוצגה בקונגרס של שנת 1901, ובזכות האיורים שבהם הציג את הרצל המזוקן כנביא תנ"כי וכדגם לדמויות תנ"כיות שונות כמו משה. לפרסום רב זכו גם תחריטים שהכין בעקבות תמונות שצילם בארץ ישראל, של מראות מירושלים ומארץ הקודש. תחריטיו ואיוריו משקפים השפעה ניכרת של המאייר והצייר אוברי בירדסלי.

בשנת 1906 עלה לארץ ישראל, ויחד עם בוריס שץ ויוליוס רוטשילד ייסד את בית הספר לאמנות "בצלאל",[2]. לימד את הכיתה הראשונה שלו, ועיצב את סמלו של בית הספר. כעבור שנה חזר לגרמניה, שם חי רוב חייו. ביקר בארץ ישראל עוד שלוש פעמים.

ליליין נחשב אחד מגדולי האמנות היהודית ומניח היסוד לאיור הציוני. הייתה לו השפעה גדולה על עולם האסוציאציות החזותיות-אמנותיות בארץ ישראל ובעולם היהודי, לפחות בשני העשורים הראשונים של המאה. השילוב של נושא תנ"כי, הקשר ציוני, תפאורה מזרחית ודרך עיצוב אידיאליסטית מערבית הוא תמצית יצירתו. אמני "בצלאל" רקחו את יצירותיהם על-פי המינון הזה. גם אמנים כראובן רובין ואריה לובין הושפעו מאוד מליליין בראשית דרכם.

על שמו רחובות בירושלים, בתל אביב ובבאר שבע.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1906, אפרים נישא לאמנית היהודייה הלנה אמה מאגנוס (1880-1971) ויחדיו נולדו להם שני ילדים: הבן יעקב אוטו (1907-1991) אשר עלה לישראל עם משפחתו, ובתם ד"ר חנה פאולה סופיה פיטרס (1911-2009) אשר עברה עם משפחתה לארה"ב.

אפרים נפטר כשלקה בליבו בגיל 51 בלבד.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1890 - 1892 אמנות, האקדמיות של קרקוב אצל המורה יאן מטיקו
  • 1892 אקדמיה לאָמָּנֻיּוֹת יָפוֹת, וינה, אוסטריה

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1906 לימד הכיתה הראשונה של "בצלאל"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים פינקלשטיין (קטלג, אוצר, הקדמה), א.מ. ליליין במזרח בתיכון [התיכון]: תצריבים (1908-1925), [באר-שבע]: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הגלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון, 1988
  • רותי אופק (עורכת ואוצרת), א.מ. ליליין: האמן הציוני הראשון: מכתבים, איורים, תחריטים וצילומים, תפן: המוזיאון הפתוח, תפן, תשנ"ז-1997.
  • רותי אופק, האומן הציוני הראשון: אפרים משה ליליין, התנועה הציונית וקק"ל, עת-מול 274 (נובמבר 2021), עמ' 5–8.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אפרים משה ליליין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים פינקלשטיין, ליליין והציונות, 1998‏
  2. ^ אליעזר בן-יהודה, "לחיי האמנות העברית בארץ ישראל!", השקפה, כ"ו טבת א'תתל"ז (23 בינואר 1906), עמ' 2.