באזיל לידל הארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
באזיל לידל הארט
אין תמונה חופשית
לידה 31 באוקטובר 1895
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בינואר 1970 (בגיל 74)
הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה קורפוס כריסטי קולג', קיימברידג'
בית הספר סנט פול עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאי, היסטוריון צבאי, היסטוריון, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סר באזיל הנרי לידל הארטאנגלית: Sir Basil Henry Liddell Hart;‏ 31 באוקטובר 1895 - 29 בינואר 1970) היה היסטוריון ותאורטיקן צבאי בריטי. לידל הארט ידוע בכך שטבע את המושג "אסטרטגיה של גישה עקיפה", לפיו "באסטרטגיה עשויה הדרך הארוכה ביותר, סחור סחור, להיות הקצרה ביותר למטרה".

לאחר מלחמת העולם השנייה היה הארט בין חסידי יוזמת שיקומם מחדש של גרמניה המערבית (בגרמנית: Wiederbewaffnung) וצבא הוורמאכט הגרמני. כחלק משתי יוזמות אלו, נחשב הארט כמי שתרם רבות לפיתוח "מיתוס רומל".

חשיבתו הצבאית הייתה בעלת השפעה רבה על לוחמת השריון במאה ה-20 ועל תורת הלחימה בכללותה.

לידל הארט כתב מספר ספרים שעסקו באסטרטגיה צבאית, בביוגרפיות צבאיות ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידל הארט נולד בפריז. אביו היה כומר מתודיסטי שהגיע ממשפחת חקלאים שהתיישבו במחוזות גלוסטרשייר והרפורדשייר שבדרום-מערב אנגליה. כילד התעניין בתחומי התעופה. גדל והתחנך באוניברסיטת קיימברידג', שם למד תחת ההיסטוריון הבריטי ג'פרי באטלר.

באפריל 1918 התחתן עם ג'סי סטון, שהייתה ביתו של עוזרו האישי כשעבד במחנות האימונים בסטראוד. בשנת 1922 נולד בנם אדריאן.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא הבריטי, הוסמך כקצין בדרגת סג"ם ושימש כמפקד מחלקת חי"ר ב"גדוד חיל הרגלים הקל מיורקשייר של המלך" (Kings Own Yorkshire Light Infantry). הוא לחם בחזית צרפת, בה חווה את לוחמת החפירות. בין היתר השתתף בקרבות באיפר ובסום, נפגע מלוחמה כימית, ועוטר על גבורתו בקרב.

לאחר מכן הארט הועבר ליחידה התנדבותית בסטראוד ובקיימברידג', שם היה האחראי על האימונים של היחידות החדשות. בתקופה זו כתב מספר חוברות על תרגילי חי"ר והדרכה, שהובאו לידיעתו של הגנרל סר אייבור מקסה, מפקד החטיבה ה-18, החטיבה המזרחית. לאחר המלחמה הוא הועבר לחיל החינוך של הצבא המלכותי, שם הכין מהדורה חדשה של מסמך הדרכה לחיל רגלים. במדריך זה ניסה לידל הארט להנחיל את לקחי 1918, והמשיך בהתכתבות עם מקסה, ששימש כמפקד בקרב האמל ובקרב אמיין.

בשנת 1927 פרש מחיל החינוך בדרגת קפיטן, לאחר שמשנת 1923 הוצב בתפקידים שדרשו "חצי משרה" בשל שני אירועי לב שעבר בשנים 1921 ו-1923, שהתרחשו כפי הנראה כתוצאה מהשפעות ארוכות הטווח של פגיעתו הכימית בהמלחמה.

כעיתונאי וכהיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שארית הקריירה שלו העביר כסופר. הוא היה ידוע בשימוש בדרגתו "קפיטן" (מקביל לדרגת סרן בצה"ל), על אף שלא היה נהוג להשתמש באזרחות בדרגה נמוכה ממייג'ור (מקביל לדרגת רב סרן בצה"ל). בתחילה שימש ככתב צבאי וכתב לענייני טניס למספר עיתונים בבריטניה, וביניהם הדיילי טלגרף והטיימס, והמשיך בכך עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן החל בפרסום ספרי היסטוריה צבאית וביוגרפיות של אישי צבא, שהיו להערכתו "גדולים" שכן האסטרטגיה שלהם תאמה את עקרונות האסטרטגיה הטובה כפי שראה אותם. ביניהם היו סקיפיו אפריקנוס, ויליאם טקומסה שרמן ולורנס איש ערב.

בכתביו המוקדמים על לוחמה ממוכנת הציע לידל הארט שחיילי הרגלים יתמקמו ביחד עם המערכים המשוריינים הזריזים. הוא תיאר את החי"רניקים כ"נחתי טנקים" - החיילים שהצי המלכותי נשא עם ספינותיו. הוא הציע שיישאו אותם בכלי הרכב המסונפים ליחידה והם יירדו לקרקע כדי לסייע בהגנה על עמדות משוריינות. רעיון זה היה מנוגד להשקפתו של ההוגה הצבאי הבריטי מייג'ור גנרל ג'ון צ'ארלס פולר בנוגע ל"צבא" טנקים, ששם דגש כבד על מערך שריון גדול ומאסיבי. לידל הארט חזה את הצורך באמצעים משולבים של חי"ר וארטילריה ניידיים, שהזכיר במעט את מחלקות הפאנצר שגודריאן פיתח בצבא הגרמני.

על פי זיכרונותיו של לידל הארט בסדרת כתבות ל"טיימס" לפני מלחמת העולם השנייה, הוא טען כי תפקידה המרכזי של בריטניה במלחמה האירופית הבאה יהיה מופקד על חיל האוויר שלה. רעיון זה השפיע על צ'מברליין, ראש הממשלה דאז, שטען בדיונים של ועדת הביטחון כי כדי להילחם כראוי ביבשת אירופה נדרש מבריטניה חיל אוויר חזק ולא צבא גדול ומאסיבי.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ראיין רבים מהגנרלים הגרמנים שנפלו בשבי. בעקבות ראיונות ותחקירים אלו הוציא לאור שני ספרים, "הצד השני של הגבעה", ו"הגנרלים הגרמנים מדברים" (שניהם יצאו ב-1948) הסוקרים את מהלכי המלחמה מנקודת ראותם של הגרמנים. בשנת 1953 פרסם את "זכרונות רומל", לאחר שמשפחתו של הפלדמרשל ארווין רומל איפשרה לו גישה לניירותיו של איש הצבא הגרמני, שהתאבד בשנת 1944 בשל מעורבותו בקשר העשרים ביולי.

בשנת 1966 עוטר לידל הארט בתואר אצולה, ונפטר ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1970.

רשימותיו וניירותיו האישיים נשמרים ב"מרכז לידל הארט לארכיונים צבאיים" שב"קינגס קולג'" בלונדון.

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסטרטגיה של גישה עקיפה

אסטרטגיה של גישה עקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידל הארט החל בפרסום תורתו בשנות ה-20 בעיתונות היומית. באותה התקופה הייתה החשיבה הצבאית קפואה ברעיונות הגנתיים, פרי ניסיון מלחמת העולם הראשונה. לידל הארט היה אחד מכמה הוגים צבאיים, במדינות שונות, שניסו לחרוג מהחשיבה ההגנתית, וליצור תורת לחימה דינאמית המבטאת את ההתפתחויות הצבאיות המודרניות. כך, למשל, בצרפת, כתב הקולונל (כפי שהייתה אז דרגתו) שארל דה גול את ספרו "לקראת צבא העתיד", בו הוא ממליץ על צבא המורכב מדיוויזיות שריון ניידות, אשר בכח האש שלהן ובניידותן הן היכולות להכריע את המלחמה. רעיונות דומים העלו פולר, בן-ארצו של לידל הארט, ומרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי בברית המועצות. הן לידל הארט והן דה גול לא הצליחו להביא את רעיונותיהם למימוש במדינותיהם. טוכאצ'בסקי נפל קורבן ל"טיהורים הגדולים".

עם זאת, בגרמניה שצבאה קוצץ על פי הסכמי ורסאי לכלל 100,000 איש, והייתה חייבת לפתח תורת לחימה מודרנית, פעל הגנרל היינץ גודריאן, שהביא את התורה לידי שלמות בספרו "הקשב שריון" שהתפרסם בשנת 1935. עקרונות אלו הובאו לידי מימוש ב"מלחמת הבזק", הכינוי שניתן לתורת הלחימה הגרמנית במלחמת העולם השנייה.

לידל הארט יצא מן השאלה, מדוע היה שיעור האבדות במלחמת העולם הראשונה כה גבוה. הוא הגיע למסקנה כי תורת לחימה טובה מחייבת מספר עקרונות, שלטענתו התעלמו מהם כמעט כל המפקדים במלחמת העולם הראשונה. עקרונות אלו גולמו במושג "גישה עקיפה" ממנו נגזרו שני עקרונות יסוד:

  • תקיפה ישירה כנגד אויב המחופר בעמדותיו כמעט לעולם אינה מגיעה להישגים, ואין לנסותה.
  • על מנת להביס את האויב יש להוציאו משיווי משקלו, ולא ניתן להשיג זאת במהלך המתקפה העיקרית, אלא יש להשיג זאת עוד לפניה, על מנת לאפשר את הצלחתה.

ובמילותיו של לידל הארט: "באסטרטגיה, הדרך הארוכה והעקיפה היא לרוב הדרך הקצרה ביותר. גישה ישירה אל האובייקט מעייפת את התוקף, ומקשיחה את הגנת יריבו. גישה עקיפה מביאה להתרופפות המגננה, ומוציאה את האויב משיווי משקלו".

כמו כן טען לידל הארט כי "האמת העמוקה ביותר בנוגע למלחמה היא כי הקרב מוכרע במוחם של המפקדים היריבים, ולא בגופם של החיילים."

מכאן עולה כי על מנת להצליח בלחימה יש תמיד לשמור על עמימות בנוגע לכוונות, ולהכות באויב באופן שאינו מצפה לו ובמקום שאינו מוכן בו.

לידל הארט הסביר כי אין לנקוט באסטרטגיה הגנתית קשיחה הסובבת סביב מכה רבת עצמה כנגד עמדות הגנה מקובעות. הוא העדיף "מגננה אלסטית" בה כוח עתודה נייד יכול לסתום את הפרצות בהגנה, ולהגן מפני "מתקפה עקיפה" של היריב.

לטענתו הגיע לתובנות אלו לאחר לימוד תורת האסטרטגים הגדולים מהעבר - סון צו, נפוליאון ובליסריוס. הוא האמין שהגישה העקיפה הייתה המכנה המשותף לכל האסטרטגיות של המצביאים שאותם העריך. לטענתו, ניתן ליישם גישה זו בכל תחום - בעסקים, באהבה וכיוצא בזה.

משנתו של לידל הארט יושמה במלחמת העצמאות, בתוכניות המבצעיות שגיבשו יגאל אלון[2], יצחק רבין[3] ואחרים. החדירה לסיני במבצע חורב והאיום על עזה שקדם לכיבוש באר שבע במבצע יואב, נזכרים כשתי דוגמאות מופתיות להוצאת האויב משיווי משקלו. מנגד, נזכרים הניסיונות הנשנים לכבוש את לטרון במבצעי בן נון א' ובן נון ב' כמאמץ ישיר כושל כנגד אויב מחופר היטב.

יצחק בן ישראל מציין בספרו הפילוסופיה של המודיעין כי בתורתו של לידל הארט יש מן הטרואיזם (Truism) - הקביעה בדיעבד כי בוצעה גישה ישירה או עקיפה מושפעת ממידת ההצלחה של המתקפה.

השפעה על לוחמת פאנצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה, הצביע לידל הארט על כך שהוורמאכט הגרמני אימץ תאוריות שפותחו על ידו ועל ידי בן ארצו פולר, והצבא הגרמני השתמש בהן בהתקפותיו נגד בריטניה ובעלות בריתה (במערכות של 1939-1945), מה שנודע לאחר מכן כ"לוחמת בליצקריג". מספר חוקרים כמו ג'ון מירשהיימר הטילו ספק במידת השפעתם של הקצינים הבריטיים, ובייחוד השפעתו של לידל הארט על התפתחות שיטת לוחמת הפאנצר בשנים 1939-1941. בעקבות הראיונות שלידל הארט ביצע לאחר קץ המלחמה, טענו רבים מן הגנרלים כי ללידל הארט הייתה השפעה רבה על האסטרטגיות שלהם, דבר שלא נטען קודם לכן ולא נמצא לו כל תיעוד עכשווי. בכך ניסה לידל הארט להחיות את המוניטין האבוד שלו.

שמעון נווה, שעמד בראש המלת"ם בצה"ל, טען כי בתום מלחמת העולם השנייה הארט הוא זה שטבע את הרעיון של הבליצקריג כדוקטרינה.

הוא מספר:

"זה היה ההפך מדוקטרינה. בליצקריג כלל ערימה של פעולות שסווגו לא על ידי עיצוב - אלא יותר על ידי הצלחה".

"באמצעות מניפולציות והמצאות, לידל הארט עיוות את הנסיבות האמיתיות של מבנה הבליצקריג והסתיר את מקורות השיטה. על ידי אידיאליזציה אינדוקטרינטיבית של תפיסה ראוותנית, הוא חיזק את המיתוס של הבליצקריג. על ידי הטלה בדיעבד של תפיסותיו שלו לגבי לוחמה ניידת על פני ההשקפה הרדודה של "בליצקריג", הוא יצר הסתבכות תאורטית שנדרשו 40 שנה לפריצתה".

נווה הצהיר בנוסף כי במכתביו לגנרלים הגרמנים אריך פון מנשטיין וגודריאן ולבני משפחתו של רומל, הארט כפה את הגרסה המפוברקת שלו לגבי "בליצקריג", והכריז כי היא כנוסחה מקורית שהוא הגה בעצמו.

נווה הצביע על כך שהמהדורה של זיכרונותיו של גודריאן שהתפרסמה בגרמניה שונה מזו שפורסמה בבריטניה. גודריאן לא הזכיר את השפעתם של התאורטיקנים האנגלים כמו פולר ולידל הארט בגרסאות הגרמניות של ספריו ועבודותיו. אחת הדוגמאות להשפעת האנשים האלה על גודריאן הייתה הדיווח בקרב קמבריי שפולר פרסם ב-1920, כששימש אז כקצין מטה בחיל הטנקים המלכותי. לידל הארט טען כי ממצאיו לגבי לוחמה משוריינת נקראו לאחר מכן בידי גודריאן עצמו, ובכך סייעו לגיבוש בסיס הפעולות שייקרא מאוחר יותר לוחמת בליצקריג. טקטיקות אלה היו כרוכות בחדירה עמוקה למערכים המשוריינים הנתמכים מאחורי קווי האויב באמצעות מטוסים נושאי פצצות.

על אף שהגרסה הגרמנית של זיכרונותיו של גודריאן מזכירה במפורש את לידל הארט, היא לא ייחסה לו תפקיד משמעותי בפיתוח התאוריות שמאחורי הלוחמה המשוריינת. הסבר אפשרי להבדל בין שני התרגומים ניתן למצוא בהתכתבות בין שני ההוגים. במכתב אחד לגודריאן הזכיר לידל הארט לגנרל הגרמני שעליו לתת לו את הקרדיט שיגיע לו, והציע:

"אולי תרצה להעיר בספר שאני הדגשתי את השימוש בכוחות משוריינים לפעולות ארוכות טווח נגד אמצעי התקשורת של הצבא הנגדי, וגם הצעתי את הסוג של חטיבה משוריינת המשלבת יחידות פנצר - חי"ר - ושנקודות אלו הרשימו אותך במיוחד".

פולמוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוס רומל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידל הארט תרם לבניית "מיתוס רומל". המיתוס טען כי הפלדמרשל ארווין רומל, היה מפקד לא-פוליטי אך מבריק, שהיה קרבן של הרייך השלישי בשל השתתפותו (שכיום נתונה במחלוקת) בקשר ה-20 ביולי נגד אדולף היטלר. המיתוס נוצר עקב השתתפותו של רומל בתעמולה הנאצית כדמות ששיבחה את הוורמאכט ועוררה אופטימיות בקרב הציבור הגרמני. משנת 1941, המיתוס הופץ בעולם המערבי על ידי העיתונות הבריטית, שניסתה לתרץ את חוסר יכולתה המתמשכת להביס את מדינות הציר בצפון אפריקה. לאחר המלחמה, תיארו בעלות הברית (ובמיוחד הבריטים) את רומל כ"הגרמני הטוב" וכ"החבר שלנו, רומל".

המוניטין שלו בניהול מלחמה נקייה עזר לאינטרסים של ההתיישבות והשיקום מחדש של גרמניה המערבית ולפיוס בין האויבים לשעבר - בריטניה וארצות הברית מאידך, והרפובליקה הפדרלית החדשה (גרמניה המזרחית) מאידך גיסא.

הספר של מהדורת 1953 של כתבי רומל, בעריכת לידל הארט, היה אחד הטקסטים הראשונים שהפיצו את "מיתוס רומל".

לאחר פרוץ מלחמת קוריאה ב -1950, התברר לאמריקנים ולבריטים כי יש צורך להחיות את הצבא הגרמני כדי לסייע לו להתמודד מול ברית המועצות. עם זאת, קצינים גרמנים רבים היו משוכנעים כי לא יהיה צבא גרמני בעתיד ללא שיקום מחדש של הוורמאכט. לפיכך, בהשראת אווירת המלחמה הקרה, מילאו אויביו לשעבר של רומל, ובמיוחד הבריטים, תפקיד מרכזי בהפצת ובהפקת המיתוס.

לפי ההיסטוריון מארק קונלי, לידל הארט הניח את היסודות למיתוס האנגלו-אמריקני, שכלל שלושה נושאים: האמביוולנטיות של רומל כלפי הנאציזם; גאוניותו הצבאית; והדגש על האופי השברירי של הלחימה בצפון אפריקה. עבודותו סיפקה תמיכה לתדמית "הוורמאכט הנקי", עבודה שבדרך כלל לא ירדו לעומקה עד הסוף, שכן מחבריה היו בריטיים ולא מהפכנים גרמניים.

MI5[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 נחשף כי עיון בתיקי ארכיון של שירותי המודיעין הבריטים, מעלה כי התוכניות לנחיתה בנורמנדי, שהיו הסוד השמור ביותר בקרב בעלות הברית במלחמה, דלפו ללידל הארט, והוא ניתח אותן והעביר עליהן הערות ביקורתיות. וינסטון צ'רצ'יל שקל להורות על מעצרו, אך הסתפק בכך שהציב עליו מעקב של ה-MI5.

MI5 ניסה ליירט את שיחות הטלפון של הארט ואת מכתביו. החקירה לא הראתה שום רמז לכך שלידל הארט היה מעורב באיזושהי פעילות חתרנית מכל סוג, ובתגובה הארט הצהיר כי עבודתו הייתה רק ספקולטיבית. נדמה כי הארט פשוט עלה על אותן בעיות והסיק את אותן מסקנות כמו שהסיק המטה הכללי של בעלות הברית.

מכתביו שיצאו לאור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסטרטגיה של גישה עקיפה הוצאת מערכות, 1956, תרגם אלחנן אורן.
  • סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1975, תרגום אמציה פורת.
  • מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה, הוצאת מערכות, 1985, תרגום יורם שדה.
  • הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמנים, הוצאת מערכות, 1986, תרגום צבי פלג.
  • מחשבות על המלחמה, הוצאת מערכות, 1989, תרגום והערות יהודה ואלך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [https://www.britannica.com/biography/Basil-Henry-Liddell-Hart Sir Basil Liddell Hart BRITISH MILITARY HISTORIAN], https://www.britannica.com
  2. ^ אריה חשביה, אריה חשביה ליגאל אלון, מתוך אתר "בית יגאל אלון" (מאורכב באתר http://archive.is/ticM)
  3. ^ ראו Strategy: Second Revised Edition B. H. Liddell Hart, עמ' 349