בארבו שטירביי, שליט ולאכיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
בארבו שטירבי
Barbu Știrbei
בארבו שטירביי, ציור מאת יון נגוליץ'
בארבו שטירביי, ציור מאת יון נגוליץ'
לידה 17 באוגוסט 1799
קראיובה ,נסיכות ולאכיה
פטירה 13 באפריל 1869 (בגיל 69)
ניס, האימפריה הצרפתית השנייה
שם מלא בארבו דימיטריה שטירבי (בלידה:בארבו דימיטריה ביבסקו)
מדינה נסיכות ולאכיה
מקום קבורה קפלה בפארק הארמון שטירביי בבופטיה, רומניה
השכלה אקדמית - משפטים, כלכלה וכפילוסופיה (מכללה בפריז)
עיסוק פקיד בכיר, פוליטיקאי
דת נצרות אורתודוקסית
בת זוג אליסבטה לבית קנטקוזינו
שושלת ביבסקו-שטירביי
תואר שליט (Domn)
כינוי שטירביי וודה Știrbei Vodă
אב דימיטריה (דומיטראקה) ביבסקו, אב מאמץ:בארבו קונסטנטין שטירביי
אם אקטרינה לבית וקרסקו
צאצאים בנים:גריגורה
ג'ורג'ה בארבו שטירביי (1923-1825)
אלכסנדרו בארבו שטירביי (1895-1837)
דימיטריה
בנות:פנארטה גיקה
אלכסנדרינה
שליט ולאכיה
1 במאי 184918 באוקטובר 1853
(4 שנים ו-24 שבועות)
→ קונסטנטין קנטקוזינו (קימקאם)
כיבוש רוסי ←
שליט ולאכיה
1 באוקטובר 185425 ביוני 1856
(שנה ו-38 שבועות)
→ כיבוש רוסי

בַּארבּוּ דִימִיטְרִיֶה שְׁטִירְבֶּיירומנית: Barbu Dimitrie Ştirbei, שמו בלידה: בארבו דימיטריה בּיבֶּסְקו - Barbu Dimitrie Bibescu, אוגוסט 1799 קראיובה - 12 באפריל 1869 ניס) היה שליט (דוֹמְן Domn) של ואלכיה ("הארץ הרומנית") בין יוני 1849 ל-29 באוקטובר 1853 ובין 5 באוקטובר 1854 ל-25 ביוני 1856 בן למשפחת ביבסקו, צאצא לשושלת ברנקוביאנו, כונה בארבו דימיטריה ביבסקו לפי שמו של דוד של אמו שגידל אותה ואימץ אותו, בארבו ק. שטירביי (1813-1753). בשנים 1817-1821 למד בפריז, ובשובו למולדת היה אחראי על האוצר - ויסטיירניק, בימי השליט אלכסנדרו גיקה ובשנים 1839-1847 כיהן בתפקידים בכירים נוספים בממשל הוולאכי: שר הפנים, שר הדתות, שר המשפטים, וכן כמזכיר הוועדה שערכה את תקנון האורגני. כשליט ואלכיה אחרי אחיו, גאורגה ביבסקו, גילה שטירביי כישורים ניהוליים[1] וזהירות רבה. נאלץ להתמודד עם הכורח שנכפה על ארצו לספק משאבים לצבאות הכיבוש הרוסי והעות'מאני ולהשלים עם הסמכויות הנרחבות של הנציבים הזרים. רק בשנת 1851, אחרי שמדינתו שקעה בחובות כבדים, הצליח להשיג את נסיגת הצבאות הזרים. על ידי קיצוצים בהוצאות ומדיניות חיסכון, הצליח שטירביי להוריד את החובות לשני שלישים. כמו כן מצא זמן ומשאבים כדי לעודד את התחדשותם של המינהל, התרבות והחינוך, הצבא והחקלאות: בנה את התיאטרון הלאומי בבוקרשט, פתח מחדש את בתי הספר שנסגרו בעת מהפכת 1848, שיפר את סעיפי התקנון האורגני בנוגע לאיכרים. בימי שלטונו טופחו הגנים צ'ישמיג'יו וקוטרוצ'ן בבוקרשט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימיטריה ביבסקו הבן נולד באוגוסט 1799 (ייתכן 17 באוגוסט) בקראיובה, בירת אולטניה, בנסיכות הרומנית ולאכיה (מונטניה) או "הארץ הרומנית", כבנם של דומיטראקה (דימיטריה) ביבסקו האב (1831-1772), וורניק גדול (קנצלר) ושל אקטרינה (קטינקה) לבית וקרסקו.(Ecaterina Văcărescu). משפחות הבויארים שטירביי וביבסקו נודעו עוד במאה ה-18 ושלטו על אחוזות גדולות במחוזות אולט, דולז', מהדינץ, רומאנאץ ואחרים, ובבתים בקראיובה. אחד המייסדים שלהן היה הבויאר צ'רניקה איזבוריאנול (Cernică Izvoranul) שכונה "שטירביי" ושירת את השליט קונסטנטין ברנקוביאנו (1714-1688). משפחת שטירביי עצמה נודע ככל הנראה עוד מן המאה ה-16, ובוודאות בימי השליט מיכאי האמיץ.[2]

בארבו דימיטריה היה אחיהם הבכור של גאורגה ביבסקו (1873-1802) שהיה שליט ולאכיה לפניו ושל יואן (ינקו) ביבסקו.[3] הוא גדל בבית דודו העשיר, הוורניק לשעבר בארבו שטירביי, שאימץ גם את אמו. ה"דוד-סב" שהיה חשוך ילדים, אימץ גם אותו בגיל 12, ב-20 בדצמבר 1811.[4] עם שמו של הדוד-הסב ירש שטירביי גם את נכסיו הרבים.

בארבו שטירביי הצעיר זכה להשכלה מובחרת, תחילה בבית סבו. רכש ידע מעמיק בהיסטוריה ובספרות, למד צרפתית ויוונית. בהמשך התקבל ללימודי תיכון ל"מכללת סבא הקדוש" (Sfântul Sava) בבוקרשט כעבור זמן קצר, בגיל 18, נסע לפריז, בימי שלטונו של לואי השמונה עשר ולמד שם במכללה משפטים, כלכלה פוליטית ופילוסופיה. את תעודתו בפילוסופיה קיבל מז'אן פרנסואה טירו (Thurot) ב-17 בנובמבר 1819,[5]

בצרפת שהה 4 שנים והתוודע לרוחות החדשות בתחום האמנציפציה הכלכלית, החברתית והפוליטית. בעת לימודיו בשנת 1819 התקבל למסדר של הבונים החופשיים. בשנת 1821 שב לארצו, שהייתה אז מטולטלת על ידי אירועים מהפכניים (המרד של טודור ולדימירסקו וכו'). הוא עצמו הצטרף לתנועה היוונית "ההטריה" שבראשות אלכסנדרו איפסילנטי אך אחר דיכויה על ידי הטורקים, נמלט זמנית בטרנסילבניה, בעיר בראשוב, שהייתה תחת שלטון אוסטרי. הוא תמך בשאיפות לשינויים פוליטיים בארצו אך דגל ביישומם בדרך שלום בלבד.

עלייתו בהייררכיה השלטונית בוולאכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1821 התחתן בארבו שטירביי בעיר בראשוב עם אליסבטה (ספטה) לבית קנטקוזינו-פשקאנו ממולדובה, אחייניתו של הבאן הגדול גריגורה ברנקוביאנו. אחרי החתונה זכה שטירביי במסגרת הנדוניה של אשתו באחוזה בבופטיה-בוקובן ובעוד נכסים. בשנת 1825 חזר עם אשתו לוולאכיה והתיישבו בבוקרשט. בעקבות המרד משנת 1821 שמו קץ העות'מאנים לשלטון השליטים היוונים הפנרים בנסיכויות הדנובה והסכימו למנות בבוקרשט את השליט גריגורה הרביעי גיקה (1828-1822), שנחשב לשליט יליד הארץ. שטירביי שמר מרחק מההתארגנויות של הבויארים הצעירים הרוסופילים בבוקרשט. הם כללו את אחיו גאורגה ביבסקו והקימו ארגון בשם "החברה הפוליטית והספרותית" שהתנגדה לשליט החדש, שבו ראו כלי שרת של העות'מאנים.

שטירביי החליט לשתף פעולה עם גריגורה גיקה[6]והסכים לכהן במנהל החדש בבוקרשט:קודם כ"ביו-ול-קמינר", אחר כך איספרבניק, בהתחלה במחוז ולאשקה ואחר כך של המחוז אילפוב (1826), כקלוצ'ר גדול (1827), סאמש שני של האוצר (1828). באותה תקופה פקד שטירביי את הסלונים של משפחות האצולה בבוקרשט, כגון לנס, רומאניט, ברנקוביאנו ווקרסקו, שתיים האחרונות המקורבות אליו, גולסקו. עורר את קנאתם של אחי השליט, הספטאר אלכסנדרו דימיטריה גיקה, לימים שליט בעצמו, וקונסטנטין גיקה, שראו בו יריב אפשרי. אחרי שבעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) נכבשה ולאכיה על ידי הצבא הרוסי הועמדה תחת שלטון זמני רוסי. המושל הכללי של הנסיכויות הרומניות, הגנרל הרוסי פיודור פאהלן מינה את שטירביי לנציב ולאכיה מסופח לצבא הרוסי (מאי 1828), אחר כך, בשנת 1829 התמנה שטירביי על ידי הגנרל ז'לטוחין כויסטיירניק שני וסאמש (פקיד בכיר, מעין מנכ"ל) באוצר ובהמשך, החל מיוני 1829 היה למזכיר ועדת העריכה של התקנון האורגני בוולאכיה (מקבילו במולדובה היה גאורגה אסאקי). בדצמבר 1829 קידם אותו המושל החדש, הגנרל פאבל קיסליוב, בתפקיד וורניק של המשטרה. בכל התפקידים הצטיין שטירביי בכישוריו הארגוניים, ביושרו ובחריצותו. הוא זכה על כך להערכתו של הגנרל קיסליוב.[7] בשנת 1830 כיהן לראשונה בתפקיד השקול כנגד שר פנים, ב-1831 שר החוץ ובאוגוסט 1833-ינואר 1833 כיהן כשר הדתות ("לוגופט לענייני כנסייה") והחינוך הציבורי.[8] בשנת 1834 הציג מועמדותו לתפקיד של שליט ולאכיה, אך נחשב לצעיר מדי. בימי השליט שנבחר על ידי רוסיה והסולטן העות'מאני, אלכסנדרו דימיטריה גיקה (1842-1834) בשנת 1836 התמנה שטירביי לראש משרד המשפטים. בתוקף תפקידו זה הנהיג קוד מסחרי חדש, המבוסס על הקוד נפוליאון. כמו כן שיפר את החוק הפלילי ואת החוק האזרחי במדינה.

פעילותו בתחום התרבות והחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבו שטירביי, בליתוגרפיה מאת יוזף קריהוּּבר, 1845

בשנים 1835-1833 כיהן שטירביי כלוגופט גדול לעניינים כנסייתיים, תפקיד המקביל לשר הדתות של ימינו. בתוקף תפקיד זה יזם עבודות שיפוץ של מנזרים וכנסיות רבים, שכיות חמדה של האמנות הרומנית בימי הביניים, כמו מנזרי ביסטריצה, טיסמנה, דיאלו, וכן קורטיה וקה וספירידון הקדוש בבוקרשט. החל משנת 1835 פעל כחבר ב"אפוריית בתי הספר" לצדם של הוורניק אלכסנדרו פיליפסקו וההטמאן שטפאן בלצ'אנו. השתדל לקדם את החינוך בשפה הרומנית. כדבריו

ההישג הגדול ביותר של ארגון בתי הספר הנוכחי הוא שכל ההוראה תיעשה בשפה הרומנית. הישג זה, שערכו לא יסולא בפז, ...ישמר בכל מקום, את הרגש הבל יימחה של הזהות הלאומית

בשנים 1832 ו-1842 הציג את מועמדותו לכס הנסיכות של ולאכיה. בסופו של דבר התמנה שר הפנים (1847-1844) בימי שלטון אחיו, השליט גאורגה ביבסקו. בשנים 1849-1847 שבחלקן חתרחשו אירועי אביב העמים, הוא שהה בפריז שהייתה אז סוערת לא פחות.

נסיך ולאכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הדחת הממשלה הזמנית המהפכנית על ידי התערבות הצבא העות'מאני היה צורך במינוי שליט חדש למדינה. בהסכמה בין רוסיה לטורקים התמנה בארבו שטירביי, שנתמך על ידי הסולטן אבדילמג'יט הראשון. המינוי היה לשבע שנים, בהתאם להסכם באלטה לימאן בין שתי המעצמות משנת 1849 שביטלה את זכותן של אספות המקומיות לבחור בשליט. שלטונו התחיל תחת כיבוש משותף של כוחות האימפריה העות'מאנית ושל האימפריה הרוסית, שנמשך עד שנת 1851. באותה שנה העניק הצאר ניקולאי הראשון לשטירביי את עיטור המסדר אנה הקדושה.

בימי שלטונו הנהיג שטירביי רפורמות מתונות. רפורמה מוגבלת של מערכת המשפט עזרה לייעל את עבודתה. ב-1851 העביר שטירביי רפורמה אגררית שמרנית מאוד, לפיה האיכרים נקראו "שוכרי" אדמות והותר להם לעבור יותר בקלות מאחוזת בויאר אחד לשנייה. בסוגיית המיעוט הצועני (רומה) הגביל שטירביי את הסחר הפנימי בעבדים צוענים, אסר על הפרדת המשפחות תוך כדי סחר זה, ולבסוף ביטל את מוסד העבדות לחלוטין.

שטירביי הקים בבוקרשט את בית הספר לקצינים (ברחוב איזבור). כמו כן הקים את הפנימייה המלכותית לבנות, לימים בית הספר המרכזי לבנות בבוקרשט. הוציא צווים לצורך פתיחתם של מוסדות חינוך חדשים כמו בית הספר לאמנויות ולמאלכות, בית הספר לחקלאות, בית הספר לבוטניקה ובית הספר לכירורגיה. כשליט ולאכיה הוא העביר את מושבו לארמונו ב-Podul Mogoșoaiei (כיום קאליה ויקטוריאי) שנבנבה על ידי האדריכל הצרפתי סאנז'ואן בימי שלטונו הוקם גם בית הקברות בלו בבוקרשט.




בהתחלת מלחמת קרים בשנת 1853, שוב חדרו לוולאכיה כוחות צבאיים של רוסיה. בארבו שטירביי נשאר בבוקרשט עד להכרזת המלחמה הרשמית של האימפריה העות'מאנית נגד רוסיה (23 באוקטובר ), ואחר כך ב-29 באוקטובר מסר את ניהול המדינה למועצה מיוחדת ונמלט לווינה. הוא חזר בשנה הבאה, ב-5 באוקטובר 1854 אחרי שבספטמבר 1854, בהתאם להסכם עם הסולטן הטורקי (שנחתם ב-1 ביוני 1854) קיבלה אוסטריה את האחריות על המנהל בוולאכיה תמורת נסיגת הכוחות הרוסיים. בסתיו 1854, נכנסו לבוקרשט כוחות אוסטרים בפיקודו של הגנרל יוהאן קורוניני ואחר כך של הגנרל אלמאן. אחרי שהתרבו התקריות בין אזרחים וקצינים רומנים מחד לאנשי הצבא האוסטרים מאידך בלחץ החצר מווינה נאלץ שטירבי לפטר את הפרפקט של בוקרשט, ראדו רוסטי.

בשנת 1856 אחרי סיום מלחמת קרים, בעת ועידת פריז הועלתה לסדר היום סוגיית איחודן של ולאכיה ומולדובה ,"נסיכויות הדנובה". שטירביי תמך באיחוד, וקיווה להיות שליט המדינה המאוחדת החדשה. אולם בתחילת הקיץ הקדנציה שלו כנסיך ולאכיה הסתיימה, וב-7 ביולי 1856 נאלץ לעזוב את התפקיד ועבר לגור בפריז.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1857 נבחר שטירביי כחבר בוחר בדיוואן האד הוק, אספה שנועדה להעניק לוולאכיה מסגרת חוקתית חדשה. אחרי שה"דיוואנים" של ולאכיה ומולדובה אישרו את איחודן של שתי הנסיכויות הרומניות על ידי בחירתו של אלכסנדרו יואן קוזה כשליטן ("דומניטור"), שב שטירביי לפריז יחד עם אחיו, גאורגה ביבסקו. הוא חזר שוב למולדתו בשנת 1866 כדי לתמוך בשליט החדש של רומניה, הנסיך הגרמני, קרול לבית הוהנצולרן. בארבו שטירביי בילה את שנות האחרונות בצרפת. הוא ביקר לאחרונה בבוקרשט ב-1868 והלך לעולמו בשנת 1869 בניס

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבו שטירביי היה נשוי עם אליסבטה (סַפטה) קנטקוזינו - פשקאנו (1876-1804), אישה מולדובנית, ממשפחת בויארים בעלי שורשים יווניים ורומנים, בת של גריגור בטנקוזינו-פשקאנו (1808-1779) ושל אלנה ברנקוביאנו (1809-1777) ואחיינית של הבאן הגדול גריגורה ברנקוביאנו. נולדו להם שבעה ילדים - 4 בנים - גריגורה, גאורגה (1925-1828), אלכסנדרו (1895-1837) ודומיטרו (דימיטריה (1913-1842) ו-2 בנות: פנארטה (1894-1822), לימים גיקה ואלכסנדרינה. ,[9][10] הבן אלכסנדרו בארבו שטירביי (1895-1837) נודע כפוליטיקאי פעיל במפלגה השמרנית ברומניה וכיהן לימים כשר לעבודות ציבוריות, שר פנים ושר אוצר. בנו של אלכסנדרו בארבו שטירביי, בארבו אלכסנדרו שטירביי (1946-1873) כיהן כראש ממשלה של רומניה המאוחדת. מקשר עם המלכה מריה נולד הנסיך מירצ'ה שטירביי שמת בגיל 3 (1916-1913)

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון שטירבי ביישוב בופטיה על יד בוקרשט. בנייתו החלה בשנת 1850 והושלמה על ידי בנו אלכסנדרו בשנת 1863

תרומתו לטיפוח האתרים ההיסטוריים והכנסייתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 26 באוגוסט 1833 ל-29 בינואר 1835 כיהן שטירביי כלוגופט גדול לעניינים כנסייתיים - מעין שר לענייני דת. בתוקף תפקידו זה, יזם עבודות רבות של שיפוץ מנזרים וכנסיות, מן המורשת התרבותית של הרומנים, כמו מנזרי ביסטריצה, טיסמאנה, דיאלו,"קורטיה וקה", ספירידון הקדוש הישן שבבוקרשט. [11]

תרומה למודרניזציה של החברה, לחינוך ותרבות ולטיפוח הערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1835 כחבר ברשות בתי הספר - ה"אפוריה", לצידם של הוורניק אלכסנדרו פיליפסקו וההטמאן שטפאן בלצ'אנו, עודד שטירביי את החינוך בשפה הרומנית.

תחת משילותו של הגנרל פאבל קיסליוב, כיהן שטירביי כחבר בוועדה תקציבית לייפוי של בוקרשט שערכה את התקנון לייפוי עיר הבירה. התקנון היה לחלק מהתקנון האורגני. [12] במסגרת יישום התקנון בשנת 1832 היה שטירביי מעורב בתכנון הרחוב שנודע לימים ככביש קיסלף - Șoseaua Kiseleff בין מחסום הגשר מוגושואיה (Bariera Podului Mogoșoaiei)[13] לחורשת בניאסה (Dumbrava Bănesii) [14] נמנה עם יוזמי הקמת הפארק צ'ישמיג'יו, בעזרת אדריכל הנוף האוסטרי קארל מאייר. הפארק נפתח לציבור בעת שלטונו, ב-1852 ונשא זמנית את שמו. שטירבי וודה היה מעורב גם ביישום ההחלטה שבתקנון האורגני להקמת התיאטרון הלאומי בבוקרשט. הונהג שירות טלגרף ונערך מיפוי המדינה. דאג לא רק לבוקרשט הבירה אלא גם לערים אחרות:הקים את הגן ביבסקו בקראיובה, שהפך לימים אחד הפרקים הציבוריים היפים ברומניה, וייסד בית ספר תיכון בקראיובה. בימי שלטונו הוקמו למעשה הערים טורנו סוורין וקאלפאט.

ב-31 בדצמבר 1851 בנוכחות שטירביי ואשתו, הממשלה ונכבדי הארץ נחנך התיאטרון הלאומי המרשים של בוקרשט בפודול מוגושואיי, "סמל לאמצניפציה האמנותית של הארצות הרומניות".[15] הוא תוכנן על ידי אדריכל צרפתי והיה בזמנו השלישי בגודלו באירופה.[16] בימי כהונתו, נבנה גשר מעל דמבוביצה וב-1856 הונהגה תאורת הרחוב עם פנסי גז ונסללה באבן דרך הידועה כ"קאליה בייליקולוי" (לימים דרך שטירביי וודה). פונדקים ואכסניות ישנים הוחלפו בבתי מלון („Hôtel de France”, „Hotel zur Stadt Wien”, „Hôtel de Londres” Hotel Bellevue", "National","Hôtel St Petersburg, Hôtel de Pesth, Hôtel des Princes, "") ווילות, המתוכננים על ידי אדריכלים כמו ויאקרוז וטילואה.[17][18] קמו במרכז בוקרשט מתפרות, מספרות, חנויות פרחים, בתי ספר לריקודים וחנויות אפוטומטריה.[17] מספר המרכבות הציבוריות הגיע ל-400.[19]

ב-1850 הקים הנסיך שטירביי ועדה חדשה לטיפוח העיר בוקרשט בדומה לזו משנות ה-1830 מימי הגנרל קיסליוב. ועדה זו הקימה בתי קברות חדשים, כולל בתי הקברות בלו, ספנטה וינר וגנצ'ה. ב-1849 הקים שטירביי מחדש את בית הספר לחיל הרגלים שנוסד ב-1847 ונסגר בימי המהפכה. ב-1852 הקים בשכונת פנטלימון גם בית ספר לחקלאות. מיוזמת ד"ר קרול דבילה הוקם בית ספר לכירורגיה קטנה כצעד ראשון לקראת הקמת בית ספר לרפואה.

תקופות הכיבוש צבאי הזר הממושכות -הפריעו לשליט להגשים יותר משאיפותיו לגבי קידום עיר הבירה והמדינה[20]

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1851 - עיטור המסדר אנה הקדושה של האימפריה הרוסית[21]
  • העיטור סטניסלב הקדוש של האימפריה הרוסית

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעיר קלראש, שאותה שחרר שטירביי ב-1852 משליטת ה"אפוריה של בתי החולים"
    • בשנים 1881-1852 העיר נקראה לכבודו "שטירביי".
  • הרחוב הראשי של העיר והמכללה בעיר (בעבר התיכון לבנים) נקראו לפי שמו.
  • בשנות ה-1930 פסל דיוקן שלו הוצב בפארק הארמון המנהלי בעיר. אבד אחרי 1945. ב-2004 הוצב במקום פסל דיוקן חדש.
  • משרד הפיקוח למצבי חירום של קלראש נקרא לפי שמו
  • לזכרו כתב המשורר מיכאי אמינסקו אפיטף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1999 Stevan K.Pavlowitch A History of the Balkan 1804-1945, Longman, London, New York
  • 1933 Nicolae Iorga Histoire de l'enseignement en Pays Roumains Éditions de la Casa Școalelor (traduction par Alexandrine Dumitrescu) ע' 124
  • Ion Stănel Barbu Știrbei în Vasile Mărculeț (coord.) Dicționarul Domnilor Țării Românești și ai Moldovei, Editura Meronia, București, 2009

(לקסיקון השליטים של ולאכיה ומולודבה)

  • Cornel I. Scafeş, Vladimir Zodian, Barbu Ştirbei, Editura Militară, Bucureşti, 1981
  • Dan Berindei, "Barbu Ştirbei - a transitional hospodar", in "Magazin Istoric", January 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nicolae Iorga Viața și domnia lui Barbu Dimitrie Știrbei, domn al Tării Românești (1849-1856) Institutul de arte grafice Carol Goebl, București 1905

(ניקולאיה יורגה - חייו ושלטונו של בארבו דימיטריה שטירביי, שליט ולאכיה (1856-1849), המכון לאמנויות גרפיות קרול גבל, בוקרשט, 1905) [1] בוויקישיתוף

2013

Angela Ramona Dumitru - Principele Dimitrie Barbu Știrbei - precursor al conservatorismului românesc, Revista de științe politice Nr.13, Chișinău, 2007

Emilian Dobrescu, Radu Popteanu (red) - Tratatul de istorie a masoneriei cap Figuri ilustre ale franc-masoneriei

Corneliu Șenchea, Barbu Știrbei, un prinț al Bucureștiului 9.10.2011

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ S.Pavlowich
  2. ^ N.Iorga
  3. ^ באתר הגנאלוגי geni
  4. ^ N.Iorga ע' 10
  5. ^ N.Iorga ע' 15
  6. ^ I.Apostolache
  7. ^ N.Iorga ע' 18
  8. ^ Ion Stănel 2009 ע'191
  9. ^ דימיטריה ביבסקו ומשפחתו - באתר הגנאלוגי geni
  10. ^ האתר הגנאלוגי rodovid שבו מצוינים 4 מילדיו של שטירביי. בו רואים שאלכסנדרינה, הנחשבת בספרים ומאמרים מסוימים כבתו של שטירביי הייתה למעשה כלתו, אלכסנדרינה פון זויקה, אשתו של בנו דימיטריה
  11. ^ 2009 I.Apostolache
  12. ^ Constantin C.Giurescu Istoria Bucureștilor, Editura Vremea, Bucuresti 2009 עמ'265
  13. ^ גשר מוגושואיה הוא קאליה ויקטוריאי של ימינו
  14. ^ I.Apostolache 2009
  15. ^ כדברי מירצ'ה קונסטנטינסקו
  16. ^ C.Giurescu 2009 עמ' 298
  17. ^ 17.0 17.1 Corneliu Șenchea
  18. ^ C.Giurescu 2009 עמ' 612
  19. ^ C.Giurescu 2009 עמ' 545
  20. ^ 2009 C.Giurescu עמ' 294
  21. ^ N.Iorga ע' 19