בארטלי קראם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בארטלי קראםאנגלית: Bartley Cavanaugh Crum; ‏1900 - 9 בדצמבר 1959), עורך דין אמריקאי, חבר ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, ידיד הציונות ומדינת ישראל. הגן על עשרה ידוענים מאנשי תעשיית הקולנוע האמריקאית מהוליווד שהואשמו על ידי ועדת החקירה של הסנטור ג'וזף מקארתי בפעילות קומוניסטית "אנטי אמריקאית".

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטלי קאוואנו קראם נולד בשנת 1900 בארצות הברית כבן להורים אירים קתולים. היה עורך דין ופעיל פוליטי. בשנות השלושים שימש כעורך דין של תאגידים גדולים בקליפורניה, שמשרדו בסן פרנסיסקו. עם לקוחותיו נמנה תאגיד העיתונות של ויליאם רנדולף הרסט.

קראם היה פרקליט צמרת ואיש החברה הגבוהה. הוא נהג להתלבש בהידור ובביתו נהג לארח ידוענים ואנשי שם כסנטור היהודי יעקב יעבץ, שחקנית הקולנוע ג'ואן קרופורד ומנהלי תאגידים גדולים.

קראם היה איש סודם של לקוחו, איל העיתונות, הרסט ושל המדינאי הרפובליקאי ונדל וילקי וכן התוודע להארי טרומן.

את פעילותו הפוליטית החל כתומך המפלגה הרפובליקנית, ובבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו בשנת 1940, שבהן עמד לבחירה זו הפעם השלישית הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, תמך קראם במתמודד הרפובליקני ונדל וילקי.

במרוצת הזמן נטה לעבר המפלגה הדמוקרטית. בשנת 1944, כאשר עמד הנשיא רוזוולט לבחירה בפעם הרביעית, ייסד קראם גוף בשם "רפובליקנים למען רוזוולט", למרות שעד אז היה יועצו ואיש סודו של ונדל וילקי. מאז ואילך תמך בכל מערכות הבחירות לנשיאות במועמד הדמוקרטי.

בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם השנייה התחדש ביתר שאת מאבקו של היישוב העברי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. המחתרות הגבירו את פעולתן ובאוקטובר 1945 הוקמה תנועת המרי העברי שהייתה ארגון גג להגנה, לאצ"ל וללח"י. הפעולה המתואמת הראשונה של תנועת המרי העברי בוצעה ב-1 בנובמבר 1945, כאשר נעשו 135 מעשי חבלה במסילות הברזל ותנועת הרכבות בארץ שותקה. לאחר פעולה זאת באו פעולות נוספות שפגעו במוסדות השלטון ובאנשי הרשות של המנדט הבריטי. בה בעת לחץ הממשל של הנשיא טרומן להתיר כניסתם של פליטי השואה היהודים - העקורים, לארץ ישראל.

שר החוץ הבריטי החדש, שנכנס לתפקידו עם עליית מפלגת הלייבור לשלטון, ארנסט בווין, שהתגלה עד מהרה כאויב הציונות והיישוב היהודי, העלה הצעת פתרון והיא הקמת ועדת חקירה משותפת בריטית-אמריקאית שתמליץ איך לפתור את בעיית ארץ ישראל. בווין היה סבור כי הוועדה, שמחצית חבריה בריטים שימלאו את רצון ממשלתם, ומחציתה אמריקאים שבקרבם בוודאי לא תהיה תמימות דעים, יביאו לתוצאות הרצויות לו, דהיינו כי הוועדה תחליט שאין להקים מדינה יהודית בארץ ישראל ואין להתיר כניסת העקורים לשטחה. לבווין נועדה אכזבה מרה, שניים מחברי הוועדה, ריצ'רד קרוסמן הבריטי ובארטלי קראם האמריקאי, התגלו כאוהדי העניין הציוני וכתומכים בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ובעליית העקורים אליה.

בוועדה היו שישה חברים בריטים ושישה חברים אמריקאים ובהם בארטלי קראם ופרופסור ג'יימס מקדונלד (לימים השגריר האמריקאי הראשון בישראל), שהיה מומחה לענייני פליטים. הוועדה התכנסה לראשונה בוושינגטון הבירה ב-5 בינואר 1946. לאחר מכן יצאה ללונדון על מנת להתרשם מן העמדה הבריטית. היא הגיעה ללונדון ב-23 בינואר 1946. בלונדון התחלקה לארבע קבוצות שעמדו לצאת לאירופה כדי לעמוד מקרוב על מצב הפליטים. קבוצה אחת יצאה לברלין, אחרת לפריז, אחרת לליבק וקבוצה שכללה את בארטלי קראם, ריצ'רד קרוסמן ונציג בריטי נוסף, סר פרדריק לאגט, יצאה לפרנקפורט. ב-11 בפברואר 1946 הגיעו השלושה למחנה עקורים בבווריה. הם נתקבלו בדגלים ובתשואות על ידי העקורים. סיר פרדריק לאגט העיר: "אין שום עדות לכך שגרמניה ממחישה לעצמה או מתחרטת על אשר עשתה ליהודים". בארטלי קראם הוסיף: "אם לשפוט לפי דברי האנשים עמם שוחחנו אין אפילו סיכוי קל ביותר שהם יחזרו לבתיהם או ישארו כאן. הם בוודאי לא יסכימו לשמוע על אזור יהודי בגרמניה. הם בהלך רוח שאדמת גרמניה מתועבת בעיניהם".

לאחר ביקורו במחנות העקורים הצהיר קראם בפני עיתונאי אמריקאי כי לדעתו הנשיא טרומן לא ויתר על דרישתו להתיר את כניסתם של 100,000 עקורים יהודים לארץ ישראל. לעומת זאת חברו לקבוצה פרדריק לאגט הבריטי הביע דעה שונה, לדבריו אם תנקוט בריטניה במדיניות פרו-ציונית, היא תמצא את ברית המועצות מארגנת את העולם הערבי נגדה. ב-6 במרץ 1946 הגיעה הוועדה לירושלים והשתכנה בבנין ימק"א.

בישיבות הוועדה הופיעו בפניה מטעם הצד הערבי, בהיעדרו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני שישב בכלא בצרפת כפושע מלחמה, בן דודו של המופתי ג'מאל אל חוסייני, ששוחרר על ידי הבריטים לצורך כך ממעצרו ברודזיה, בה נכלא בשנת 1941 כסוכן נאצי.

מן הצד היהודי הופיעו נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' חיים ויצמן ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון. כן הופיעו בפני הוועדה נציגי הוועד הלאומי, הספרדים ואגודת ישראל. תנועת המרי העברי והשומר הצעיר הגישו לוועדה תזכירים בכתב.

במהלך הדיונים לא הסתיר קראם את אהדתו לעניין הציוני ושאל את העדים מטעם היישוב שאלות מדריכות שעזרו להם להסביר כראוי את עמדתם. כך היה כאשר הד"ר ויצמן הופיע בפני הוועדה ב-8 במרץ 1946. קראם ביקש מד"ר ויצמן לחזור על תוכן שיחתו עם וינסטון צ'רצ'יל באוקטובר 1944. ד"ר ויצמן השיב כי צ'רצ'יל אמר לו בשיחתם כי עם סיום המלחמה הוא והנשיא רוזוולט מתכוונים להיכנס לעומק בעיית ארץ ישראל ולמצוא לה פתרון. ד"ר ויצמן הוסיף כי קיבל את הרושם שצ'רצ'יל היה מלא תקווה וכי "בפעם הראשונה בימי חיי ראיתי אור בקצה המנהרה הארוכה". לדבריו, צ'רצ'יל לא העלה תוכניות מפורטות, אולם ויצמן התרשם כי צ'רצ'יל רמז על אפשרות של חלוקה.

על שאלה נוספת של קראם שנשמעה כשאלה מכשילה, האם הקמת מדינה יהודית לא תכפה את המיעוט היהודי על הרוב הערבי בארץ, השיב ד"ר ויצמן כי כפייה פירושה שימוש בכוח, אך אם תיפתח הארץ לעליית יהודים ויתאפשר להם להתפתח, לא יהיה זה בלתי דמוקרטי אם הדבר ייעשה מבלי לפגוע בערבים. אם תקום מדינה יהודית יזכו בה הערבים למלוא החופש בתרבות, בלשון, בתחום המוניציפלי ובכל תחומי החיים. היהודים אינם רוצים לשלוט על הערבים במובן של נטילת זכויותיהם הטבעיות והתערבות באורח חייהם. קראם המשיך ושאל את ויצמן אם הצעותיו לשבת עם מנהיגי הערבים, שנדחו מדי פעם בפעם, בעינן עומדות. על כך השיב ד"ר ויצמן: "בהחלט, בכל מקום, בכל רגע, לא איבדתי את התקווה".

הוועדה פירסמה את מסקנותיה ב-26 במרץ 1946. לשר החוץ הבריטי בווין, שקיווה כי הנציגים האמריקאים בוועדה יקבלו את ההשקפה הבריטית, נכונה אכזבה. הנציגים הבריטים עשו יד אחת עם הנציגים האמריקאים נגד מדיניותו. לדברי ריצ'רד קרוסמן, ברית זו החלה להיווצר בעת הביקור במחנות העקורים בגרמניה. הוועדה המליצה על ביטול הספר הלבן והענקה מיידית של 100,000 רישיונות כניסה (סרטיפיקטים) לארץ ישראל לעקורים היהודים. החלטות הוועדה היו צעד חשוב לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עליה יוחלט כעבור שנה וחצי בהחלטת החלוקה שתתקבל על ידי עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בשנה שלאחר סיום עבודת הוועדה כתב קראם את חוויותיו מחברותו בה, ופרסם בשנת 1947 ספר על כך בשם "מאחורי פרגוד המשי" (Behind the silken curtain). הספר הופיע בתרגום לעברית בארץ ישראל עוד באותה שנה. בספר חשף קראם את עומק אהדתו ומחויבותו לציונות, ליישוב היהודי ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הספר מהווה כתב אישום חריף כנגד בריטניה בשל מדיניותה בארץ ישראל ויחסה לעקורים ויחד עם זאת כתב אישום נגד מחלקת המדינה האמריקאית ופקידיה על מאמציהם לסכל את מדיניות הנשיא טרומן ביחס לארץ ישראל.

פעילות פרו-ציונית בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לארצות הברית, לאחר סיום תפקידו בוועדת החקירה, התמסר קראם לפעילות למען הציונות ולמען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לקראת תחילת שנת 1948 נתמנה ליושב ראש של "המועצה הלאומית של אמריקאים למען ההגנה" (National Council of Americans for the Hagana). במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כיושב ראש הוועדה, שנערכה בניו יורק ב-3 בינואר 1948, קרא להטיל אמברגו על כוחות השואפים לטרפד את החלטת החלוקה, ולהקמת כוח של מתנדבים שיפעל במסגרת האו"ם בשיתוף פעולה עם "ההגנה" לשם מימוש החלטת האו"ם. כאויבי החלטת האו"ם מנה קראם את משרד החוץ הבריטי ובמיוחד איש המשרד הרולד בילי, שהיה עוין את הציונות, את היישוב ואת הוועד הערבי העליון.

כשעה לאחר חצות ב-15 במאי 1948, בלילה שלאחר הכרזת העצמאות, הודיע נשיא ארצות הברית הארי טרומן על הכרת ממשלו דה פקטו במדינת ישראל. לאחר ההכרה עלו בעיתונות שמות אחדים של אישים המיועדים לשמש כנציג הדיפלומטי הראשון של ארצות הברית במדינה החדשה. בין השמות שהועלו נזכר שמו של בארטלי קראם כמתאים לתפקיד, אך האיש שנתמנה היה הפרופסור ג'יימס מקדונלד.

בוועידה השנתית ה-51 של "ארגון ציוני אמריקה" (Zionist Organisation of America) שנערכה בפיטסבורג ב-7 ביולי 1948, נשא קראם דברים, לצדם של נואמים נוספים כאבא אבן, השגריר מקדונלד והנרי מורגנטאו. נאומו היה מלא אהדה והזדהות עם מדינת ישראל. הוא שיבח את אלו שייצגו את העניין היהודי בפני האו"ם וניבא כי "מחצית המאה השנייה של הפעילות הציונית תשא פירות כמו המחצית הראשונה". לדבריו, חלומו של הרצל "חייב להתגשם למען למעלה ממאתיים אלף העקורים במחנות שבאירופה ולמען היהודים החיים במדינות ערב".

"ניו יורק סטאר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות הארבעים, החל מ-18 ביוני 1940 ועד ל-22 ביוני 1948, הופיע בעיר ניו יורק עיתון חדשני בשם PM, שם שהוא המונח באנגלית למחצית השנייה של היממה. השם נבחר משום שההופעה היומית של העיתון הייתה בשעות אחר הצהריים. העיתון היווה משקל שכנגד לעיתונים השמרניים של ניו יורק ונקט בעמדות ליברליות. בין היתר היה העיתון אנטי-פשיסטי ותמך בנשיא רוזוולט.

העתון הופיע ללא מודעות פרסומת, התגאה כי מקור הכנסתו הבלעדי הוא קוראיו, הצהיר על עצמו כבלתי מפלגתי, חופשי ולא מצונזר. בין הכותבים בעיתון היו עיתונאים מן השמאל וסופרים ידועים כארנסט המינגוויי. בימי מלחמת העולם השנייה, בטרם כניסת ארצות הברית למלחמה, התנגד העיתון לבדלנות, קרא לתמוך במאבקה של בריטניה וראה את המלחמה בגרמניה הנאצית כבלתי נמנעת.

למרות חדשנותו, רמתו ותחקיריו הפך העיתון לאחר שמונה שנות הופעה לבלתי רווחי. ב-1 במאי 1948 נמכר העיתון לבארטלי קראם, אשר שינה את שמו ל"ניו יורק סטאר" (New York Star). גליונו הראשון של העיתון הופיע ב-23 ביוני 1948. גם בבעלותו החדשה לא הצליח העיתון להיחלץ ממצוקתו הכלכלית וחדל להופיע ב-28 בינואר 1949. בין לבין יצא קראם לשליחות עיתונאית מטעם העיתון למדינת ישראל, שאך זה נולדה, כדי לכתוב עליה סדרת מאמרים לעיתון.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראם הגיע לישראל ב-9 בספטמבר 1948, בעת ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות. הוא התאכסן במלון-פנסיון "קטה דן", שהיה מקובל על הנהגת היישוב בתקופת טרום המדינה ובימיה הראשונים (בסמוך לו הוקם לאחר זמן מלון "דן תל אביב"). לקראם נתלווה בביקורו הסופר ועיתונאי ג'רולד פרנק. כמי שפעל בנחישות לקבלת ההחלטה של ועדת האו"ם בדבר עלייתם של העקורים לארץ ישראל, הייתה פגישתו הראשונה של קראם בישראל עם שר הקליטה משה שפירא. ב-11 בספטמבר 1948 ערך קראם מסיבת עיתונאים בירושלים. הוא פתח את דבריו בהצהירו כי לדעתו אין חילוקי דעות בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארצות הברית בנוגע למדינת ישראל. שתי המפלגות תומכות לדבריו בהפיכת הכרת ארצות הברית בישראל מהכרה "דה פקטו" להכרה "דה יורה", במתן הלוואה אמריקאית לישראל ובקבלתה של ישראל כחברה באו"ם. יחד עם זאת יש לדבריו מספר פקידים במחלקת המדינה ובמחלקות אחרות של הממשל התומכים במדיניותו האנטי ישראלית של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. על התרשמותו האישית ממדינת ישראל, אמר כי הוא חש בהתקדמות ראויה לציון מן המצב ששרר בארץ בעת היותו בה בשנת 1946 כחבר ועדת האו"ם. לדבריו "יש תחושה של חופש למרות שהארץ נתונה במלחמה קשה".

בביקורו בירושלים נלווה אליו ג'רולד פרנק. השניים וכן עיתונאית נוספת יצאו לסיור בג'יפ בדרך בורמה, כשהמדריך שלהם, שנהג בג'יפ, היה סגן-אלוף משה פרלמן, אז מנהל הלשכה לעיתונאי חוץ, ולאחר מכן דובר צה"ל הראשון. קראם נתקבל בירושלים על ידי המושל הצבאי של העיר ד"ר דב יוסף ולאחר מכן נפגש עם סגן-אלוף משה דיין, מפקד כוחות צה"ל בירושלים.

שיא ביקורו של קראם בישראל היה ב-13 בספטמבר 1948, במסדר החגיגי של חטיבת גבעתי שנערך ברחובות. במסדר השתתפו אלפי חיילים על נשקם וכלי רכבם. על כתף שמאל של כל חייל התנוסס, לראשונה, תג היחידה של גבעתי, חרב ומשני צידיה עלי צבר. על בימת הכבוד ניצבו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, מפקד החטיבה סגן-אלוף שמעון אבידן, הרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי והאלופים יגאל ידין ויגאל אלון. קראם זכה לכבוד להתלוות אל בן-גוריון בדרכו לרחובות.

ב-15 בספטמבר 1948 נשא קראם דברים בפני ועדת עורכי העיתונים בארוחת ערב חגיגית שערכו למענו.

בשובו לארצות הברית ממסעו לישראל הופיע קראם בעצרת תמיכה במדינת ישראל בשיקגו ופתח את דבריו במלים: Fellow-Americans, Mazal Tov - רעי האמריקאים, מזל טוב (בעברית). בעיתונות התפרשה מחווה זו כאמירה של קראם כי אין סתירה בין הנאמנות לארצות הברית לבין התמיכה בישראל.

מברק מבארטלי קראם אל קלארק קליפורד בבית הלבן, שבו תוקף קראם את מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל

באוקטובר 1948 נערכו התייעצויות בין הנשיא טרומן לבין מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שהיה מן המתנגדים להקמת מדינת ישראל ומשהוקמה התנגד להכרת ארצות הברית בה, לשם קביעת המשך מדיניותה של ארצות הברית כלפי מדינת ישראל. במאמר מערכת שפרסם קראם ב"ניו יורק סטאר" לגבי שיחות אלה, שהוכתר בכותרת "מזימה נגד הנשיא טרומן", נקב קראם ברשימה של נסיגות שהציעה מחלקת המדינה ממדיניותו של הנשיא כלפי מדינת ישראל, חלקן שבוצעו וחלקן שנדחו. קראם דרש במאמרו שהנשיא טרומן יכתיב את מדיניותו למחלקת המדינה. "מר מרשל הוא ראש מטה טוב, אבל בגיבוש מדיניות הוא טועה באופן טרגי", כתב קראם במאמרו. עוד כתב כי הצלחתו של הנשיא טרומן בבחירות הקרבות לנשיאות ארצות הברית תלויה בכך שימלא התחייביותיו כלפי ישראל.

בשנים שלאחר מכן ביקר קראם פעמים נוספות אחדות בישראל.

"העשרה של הוליווד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1949, לאחר סגירת ה"סטאר", חזר קראם לעסוק בעריכת דין. היה זה בשיא תקופת פעילותו של הסנטור ג'וזף מקארתי כיושב ראש ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית, פעילות שקיבלה את הכינוי "ציד מכשפות". התקופה הייתה תקופת המלחמה הקרה, והסנטור מקארתי רכב על גל האיבה והחשדנות כלפי ברית המועצות והקומוניזם, וזימן לחקירה אנשי שם ובהם אמנים רבים ואנשי תרבות.

קבוצה של עשרה ידוענים מאנשי תעשיית הקולנוע, תסריטאים במאים ומפיקים, זומנו אף הם בשנת 1947 לחקירה בפני הוועדה. הקבוצה שקיבלה את הכינוי "העשרה של הוליווד" כללה בין היתר את אדוארד דמיטריק, שביים את הסרטים "כפירי אריות" על פי ספרו של אירווין שו ו"המרד על הקיין" לפי ספרו של הרמן ווק, וזכור בישראל כמי שביים בשנת 1953 את הסרט "עושה הלהטים" (The juggler), בכיכובו של קירק דאגלס, המתאר את קורותיו של ניצול השואה, שצולם כולו בישראל. כן נכלל בקבוצה דלטון טרמבו שלימים כתב את התסריט לסרט "אקסודוס" לפי ספרו של לאון יוריס.

קראם, כעורך דין צמרת, שנהג לייצג אנשים ידועי שם, קיבל עליו עוד בשנת 1947, לפני שנטל פסק זמן מעריכת דין בשל עיסוקיו הציבוריים בעניין ארץ ישראל ובעיתונות, לייצג, יחד עם חמישה עורכי דין אחרים, את אנשי הקבוצה. בעשותו כן נקלע קראם, שלא במתכוון, לצרות, ה-FBI סיווג אותו כ"חתרן", האזין לשיחות הטלפון שלו ופתח את מכתביו. בהדרגה איבד קראם את רוב לקוחותיו. הכנסותיו פחתו והוא נכנס ללחצים נפשיים. בדצמבר 1959 שם קראם קץ לחייו בבולעו כמות גדולה של תרופות תוך כדי שתיית משקה חריף. בן 59 שנים היה במותו.

בתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתו של קראם היא הסופרת פטרישיה בוסוורת' (Patricia Bosworth), ילידת 1933. בספרה "כל מה שלבך הקטן חפץ - סיפורה של משפחה אמריקאית" All What your little heart desires - An American family story, שראה אור בשנת 1997, היא העלתה על הכתב את תולדות משפחתה וקורות החיים של אביה. בספרה היא חושפת כי משיכתו של אביה למאבקים ציבוריים ושאיפתו לזכות בשכר טרחה גבוה הרחיקו אותו ממשפחתו. יחד עם זאת הייתה לדבריה סתירה באישיותו: ככל ששאף לממון הוא בז לחשיבותו ולצורך בצבירתו. הוא אהב ממון ואת המעמד החברתי שהממון מקנה לו, אך אהב גם לבזבזו ללא הבחנה. לדברי הבת, היה אביה חסר פרוטה במותו, בהשאירו לאשתו רק דמי ביטוח חיים בסך 100,000 דולר, אך סכום חובותיו במותו היה גבוה מזה.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Behind the silken curtain, a personal account of Anglo-American diplomacy in Palestine and the Middle East, Simon and Schuster, 1947
  • מאחורי פרגוד המשי - פרשת השליחות של הוועדה האנגלו אמריקנית על ארץ ישראל, הוצאת אחיאסף, 1947.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]