בג"ץ אורית גורן נגד הום סנטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורית גורן נגד הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-17 מאי 2012
שם מלא של המקרה: בג"ץ 1758/11 אורית גורן ואח' נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח'
קבלת העתירה ובה נקבע כי מעבידים אינם רשאים להפלות, במתן הטבות לעובדיהם על רקע מין
המותב
חברי המותב: הנשיאה (בדימוס) דורית ביניש, השופטים ניל הנדל, יצחק עמית
דעות בפסק הדין
הנשיאה דורית ביניש: "התופעה החמורה של הפליית נשים בשכר היא אך ביטוי אחד מני רבים לאפליה שעודנה נוהגת כלפי נשים בשוק העבודה, ובכלל זה בסוגיות הנוגעות לקבלת נשים לעבודה, להטרדה מינית בעבודה, לייצוג ההולם של נשים בתפקידים בכירים שונים ולמעמדן של נשים בהריון ואימהות"
תקדימים עליהם הסתמכה ההחלטה
זה התקדים הראשון העוסק בהפלית נשים מטעם חוק שכר שווה לעובדת ולעובד וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

בג"ץ 1758/11 אורית גורן ואח' נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח', שניתן בשנת 2012, הוא פסק הדין הראשון של בית המשפט הגבוה לצדק העוסק בהפליה על רקע שכר שווה, ובו נקבע כי מעבידים אינם רשאים להפלות על רקע מיני במתן הטבות לעובדיהם. פסק הדין ניתן לאחר דיונים קודמים בבית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי לעבודה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורית גורן עבדה כיועצת במחלקת כלי עבודה ברשת "הום סנטר". זמן קצר לאחר תחילת עבודתה גילתה, כי בעוד היא משתכרת בסכום של 3,500 ש"ח לחודש, חבר לעבודה, סטיפן מור, המבצע עבודה זהה, משתכר בסכום של 6,000 ש"ח. משסירבו מנהליה של גורן לדרישתה להשוות את תנאי השכר, היא התפטרה מעבודתה, והגישה תביעה לבית הדין לעבודה[1].

הדיון בבית הדין האזורי לעבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון התקיים ב-4 בינואר 2004 בפני השופט מאיר נחתומי, נציגי הציבור צ' ברפמן וי' אלדר.

התובעת, אורית גורן, טענה להפרת זכויותיה, על רקע היותה אישה, בניגוד לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. הנתבעת, הום סנטר, טענה שאין הפרת חוקים. השכר נקבע ע"פ הסכם בין העובד והעובדת.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין האזורי קבע, כי הן התובעת והן מור שימשו כיועצים במחלקת כלי עבודה בסניף רמת-גן, וכי הנתבעת לא הוכיחה כי קיים שוני בין העבודה שבוצעה על ידי השניים, או כי למור היו כישורים טובים יותר מאלה של התובעת. עוד ציין בית הדין האזורי, כי לא הוכח שהסיבה למתן שכר חודשי גבוה יותר למור הייתה ייעודו לתפקיד ניהולי.

בית הדין האזורי קבע, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי עובדים גברים במחלקת כלי העבודה שלה אינם מרוויחים דרך קבע שכר גבוה יותר מעובדות נשים. בנסיבות אלה, נדרש בית הדין האזורי לקבוע מהי קבוצת ההתייחסות המתאימה לבחינת טענת התובעת בדבר הפלייתה בשכר – האם יש להשוות את שכרה לשכרם של כלל העובדים במחלקת כלי העבודה של הנתבעת, או רק לעובדים במחלקת כלי העבודה בסניף רמת-גן. בהקשר זה בחן בית הדין האזורי את הוראת סעיף 2 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, שלפיה האפליה בשכר נבחנת לגבי עובדים "אצל אותו מעביד" וב"אותו מקום עבודה".

בית הדין האזורי לעבודה הגיע למסקנה כי התובעת הוכיחה את קיומה של הפלייה בשכר העבודה בינה לבין מור. עוד הוסיף, כי בכך ששכרה של התובעת נקבע בעקבות משא ומתן שנוהל בינה לבין מנהל הסניף, שבגדרו היא ביקשה שכר נמוך יותר מהשכר שביקש מור, אין בה כדי להצדיק את פערי השכר המשמעותיים ביניהם.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התובעת הוכיחה את תביעתה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, והיא זכאית לפיצוי בסך 6,944 ש"ח על ההפרשים בשכר בינה לבין מור.
  2. משנמצא שהנתבעת הפרה את הוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, הרי יש לקבל גם את תביעת התובעת לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. בהקשר זה ציין בית הדין כי משהובהר כי שכרה של התובעת נקבע בהתחשב בדרישתה ולא היה ביוזמת הנתבעת, אין לפסוק לזכותה פיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
  3. התובעת תקבל פיצויים בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בסך 6,944 ש"ח, הזהה לסכום הפיצוי שנפסק לטובתה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד[1]

הערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון התקיים בתאריך 9 במאי 2004 בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט ליבנה, נציג עובדים יצחק שילון, נציג מעבידים דוד בלומברג.

המערערת והמשיבה כנגד: הום סנטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערערת על קביעת ביה"ד האזורי, כי הפרה את חוק שכר שווה לעובדת ולעובד ולפיכך נתמלאו התנאים לצורך הקביעה, כי הופר גם החוק של שוויון ההזדמנויות בעבודה.

המשיבה והמערערת כנגד: אורית גורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערערת על גובה הפיצוי שנפסק לזכותה על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו (כנגד דעתם החולקת של הנשיא ס' אדלר ונציג הציבור י' שילון).

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת העיקרית בין שופטי בית הדין הארצי לעבודה, נסבה על שאלת היחס בין עילת התביעה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד לעילת התביעה לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

דעת הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין הארצי לעבודה, קיבל את טענתה של גורן מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד ופסק לה הפרשי שכר, אך עם זאת, דחה את טענתה, לפיה מדובר גם בהפליה ולפיכך בעבירה על חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. ביה"ד הארצי לעבודה קבע, כי גם אם עובדתית במבחן התוצאה היא הרוויחה כשליש פחות בעבור אותה עבודה, הרי שהיא לא הצליחה להוכיח כי מדובר במדיניות של הפליה שיטתית ומכוונת מצד המעביד, ולפיכך לא הוכיחה כי הופלתה לרעה על רקע היותה אישה. עוד ייחס ביה"ד הארצי לעבודה חשיבות לחופש ההתקשרות והמשא ומתן בין הצדדים, ולעובדה כי השכר שקיבלה הגב' גורן הוא השכר שביקשה עם קבלתה לעבודה, דבר שהיווה לדעת ביה"ד הארצי הצדקה מספיקה לסתור את טענת ההפליה מצד המעביד.

דעת מיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת הנשיא אדלר, שלדעתו הצטרף נציג העובדים שילון, אי-תשלום שכר שווה לעובדת ולעובד מהווה הפלייה בתנאי העבודה והפרה של הוראת סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. בהקשר זה ציין הנשיא אדלר כי בערעורים לפי שני החוקים נדרשת העובדת בשלב הראשון להצביע על פערי השכר וחוסר השוויון בינה לבין עובד אחר, ואז בשלב השני עובר הנטל למעביד להוכיח כי פעל כדין. לשיטת הנשיא אדלר מעביד שנתבע בתביעה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד והוכיח את קיומן של נסיבות המצדיקות פערים בשכר בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הוכיח ממילא, כי פערי השכר אינם מחמת מינה של העובדת, כנדרש בהתאם לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. אולם, כך המשיך וקבע הנשיא אדלר, ככל שלא עלה בידי המעביד להצביע על נסיבות המצדיקות את פערי השכר בהתאם לסעיף 6(א) לחוק שכר שווה, הרי ממילא נותרת המסקנה כי מדובר בפערי שכר הנעוצים במינה של העובדת.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אורית גורן תהא זכאית לפיצוי על הפרת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, אולם לא תהא זכאית לפיצוי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
  2. אורית גורן תשיב את הפיצוי שנפסק לה לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אם שולם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם לה הסכום ועד ליום ההחזר.
  3. ערעורה שכנגד של אורית גורן כנגד גובה הפיצוי שנפסק לה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה נדחה על דעת כל חברי המותב[1].

העתירה לבג"צ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום משפט העבודה, בית הדין הארצי לעבודה הוא הערכאה העליונה ולא ניתן לערער על פסיקותיו. עם זאת ניתן לעתור לבג"ץ כנגד בית הדין הארצי, בתנאי שישנה טעות בולטת מעל פני הפסק או סוגיה ציבורית המחייבת דיון מעמיק. את מילוי התנאים הללו קובע בית המשפט העליון בשיבתו כבג"ץ. במקרה בו בג"ץ מקבל את העתירה, הוא מוציא צו בירור לבית הדין לעבודה. בעניינים אחרים, כמו בדיונים על פי חוק עובדים זרים וחוק שירות התעסוקה, ניתן להגיש בקשת רשות עתירה לבית המשפט העליון על החלטת בית הדין הארצי לעבודה ועל כן פנייה לבג"ץ נדחית על הסף.

במרץ 2011 הגישה אורית גורן ושדולת הנשים בישראל עתירה לבג"ץ לגבי חלק מפסק הדין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, בדרישה לזכות את העובדת גם בפיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, העתירה הוגשה לאחר שיהוי של שבע שנים.

תאריך הדיון: 27 בספטמבר 2011

הדיון בבג"צ בפני: הנשיאה (בדימוס) דורית ביניש, השופט ניל הנדל והשופט יצחק עמית.

טענת העותרות אורית גורן ושדולת הנשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרת זכות חוק שווה לעובד ולעובדת מזכה בפיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

טענת המשיבים הום סנטר ובית הדין הארצי לעבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הוכחת תביעה מכוח חוק שכר שווה אינה מזכה בהכרח, באופן אוטומטי, את העובדת בפיצוי לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה .
  2. יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי הרב בהגשתה, ואין לקבל את נימוקיהן העובדתיים והמשפטיים של העותרות לשיהוי הכבד של למעלה משלוש שנים שחל בהגשת העתירה.

הדיון בבג"צ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ קיבל העתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וקבע שיש להכריע בעתירה על אף השיהוי בהגשתה, כי ישנה חשיבות רבה להכרעה זאת ועשויות להיות לה השלכות בלתי מבוטלות על היקף זכויותיהם וחובותיהם של עובדים ומעבידים במשק. במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט העליון לבחון את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה ולהכריע ב:

  • עילת השיהוי שחל בהגשת העתירה.
  • האם הוכחת פערי שכר בין עובדת לבין עובד בגין עבודה שווה או שוות ערך באותו מקום עבודה, על פי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, יכולה לבסס באופן אוטומטי עילת תביעה לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה?
  • נקודת האיזון בין חופש ההתקשרות של המעסיק לבין ההגנה על שוויון השכר, ואיסור ההפליה של נשים בשוק העבודה[2].

פסק הדין בבג"צ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. דחיית עמדת הום-סנטר לפיה הייתה רשאית לשלם לעובדת שכר נמוך מזה של עמיתה הגבר רק בשל חופש החוזים /ההתקשרות.
  2. ככל שקיימים פערי שכר משמעותיים יותר בין גברים לנשים במקום עבודה, עובר הנטל אל המעביד כדי להוכיח, כי הפער בשכר נובע משיקולים לגיטימיים, או עניינים ולא נובע מאפליה האסורה בחוק.
  3. נוכח השיהוי בהגשת העתירה אין מקום לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת העותרות.
  4. חופש המשא ומתן מביא למעשה להנצחת התוצאה הלא שוויונית של פערי שכר מגדריים בשוק העבודה, והנשיאה (בדימוס) ביניש התייחסה בהרחבה לצורך בהגנה על נשים מפני אפליה בשוק העבודה, ולתופעה החמורה של פערי שכר מגדריים בשוק העבודה.
  5. בג"ץ הוסיף כי יחסי כוחות אלו, אינם מאפיינים רק פערים בין נשים לגברים, אלא אף פערי כוח בין קבוצות נוספות באוכלוסייה.
  6. בפסק דינה הדגישה הנשיאה (בדימוס) כי[2]:
    "חשוב לציין עוד כי התופעה החמורה של הפליית נשים בשכר היא אך ביטוי אחד מני רבים לאפליה שעודנה נוהגת כלפי נשים בשוק העבודה, ובכלל זה בסוגיות הנוגעות לקבלת נשים לעבודה, להטרדה מינית בעבודה, לייצוג ההולם של נשים בתפקידים בכירים שונים ולמעמדן של נשים בהריון ואימהות"[3]

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין של אורית גורן ומאבקה להשוות שכרה לגברים, פרץ דלת לנשים עובדות רבות שתוכלנה לעמוד על זכותן לשוויון בשכר. בעקבות פסק הדין הנ"ל נפסקו מספר פסקי דין נוספים:

  • פסק דין בתיק ס"ע 47003-12-11 שרה אלחנני נגד מדינת ישראל, בית הדין האזורי לעבודה יפו-תל אביב[4].
שרה אלחנני עבדה כמנהלת אגף האיכות ברשות המים, פנתה לנציבות שירות המדינה וביקשה קידום לדרגת מנהל בכיר. בנציבות דחו את בקשתה, בטענה שהרשות צפויה לעבור ארגון מחדש, אך הדבר לא מנע מהם מאז לקדם שישה גברים לרמות בכירות של סמנכ”לים. אלחנני תבעה את מדינת ישראל, וטענה כי אי-קידומה היה על רקע מינה והפנתה את הזרקור לאחת הסיבות לפערים בשכר: חוסר השוויון מגדרי בקידום לדרגות בכירות[5]. בית הדין האזורי פסק ששרה אלחנני:
  1. זכאית למלוא הפרשי השכר והתנאים הנלווים ששולמו למנהלי אגפים בכירים אחרים ברשות במהלך השנתיים שקדמו להגשת התביעה.
  2. העובדת זכאית לחישוב זכויותיה הפנסיוניות המלאות ממועד זה ובנוסף היא תקבל פיצוי בסך 50 אלף שקלים בגין הפרת זכויותיה לשוויון לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
  3. רשות המים תשא בהוצאות משפט בסך 52 אלף שקלים[6].
  • פסק דין בתיק ס"ע 22000-08-10, פ"ה 8143-08-10, גלית קידר נ' עיריית ירושלים, בית הדין האזורי לעבודה ירושלים[7].
התובעות: גלית קידר, דפנה אילוז, נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה.
הנתבעים: עיריית ירושלים ומדינת ישראל – הממונה על השכר באוצר.
הדיון בשתי התביעות הנ"ל אוחד, ובהן נטען כי באגף התברואה בעיריית ירושלים קיימים פערי שכר בין גברים לנשים, שאינם מתיישבים עם הוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, וכי מדובר באפליה מחמת מין בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
בפסק דין תקדימי קבעה נשיאת בית הדין, השופטת דיתה פרוז'ינין:
  1. הפערים שנמצאו בין שכרן של שתיים מעובדות העירייה לשכר הגברים שעובדים לצדן בתפקידים דומים אינם מוסברים, ולפיכך נוגדים את חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. השופטת קבעה כי דרגת הנשים תושווה לזו של הגברים.
  2. העובדות יקבלו את רוב תוספות השכר שקיבלו הגברים, כמו תוספת אחזקת רכב.
  3. העובדות יפוצו רטרואקטיבית על פערי השכר - פיצוי שמגיע לעשרות אלפי שקלים לכל עובדת.
  4. על עיריית ירושלים לחקור את פערי השכר בעירייה ולהציע צעדים אופרטיביים לצמצומם. המחקר יוצג בתוך כשנה בפני הנציבות[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים בנושא שכר שווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 [1] ע"ע 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' אורית גורן
  2. ^ 2.0 2.1 בג"ץ 1758/11 אורית גורן ואח' נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח'
  3. ^ בג"ץ 1758/11 בג"ץ אורית גורן, פסקה 14 לפסק דינה של הנשיאה בדימוס דורית ביניש
  4. ^ שרה אלחנני נגד מדינת ישראל, אתר המשפט הישראלי
  5. ^ פסק הדין שעשוי להביא נשים לתבוע על אפליית שכר, רויטל חובל, אתר הארץ, 24 ביוני 2014
  6. ^ בית הדין לעבודה: ברשות המים השתרשה תרבות של אפליית נשים, חיים ביאור, אתר The Marker, יוני 2013
  7. ^ גלית קידר נ' עיריית ירושלים, ניתן ב-12 במרץ 2014, פורטל זכויות עובדים
  8. ^ עיריית ירושלים תפצה בעשרות אלפי שקלים עובדות שהופלו בשכרן, באתר מגזין TheMarker