בג"ץ חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ץ 4463/94 - חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר[1] הוא פסק דין משנת 1994 שדן בעניין חופש ביטוי בכלל וזכויות אסיר לחופש ביטוי.

מטרת העתירה הייתה להכיר בזכותו של אסיר לפרסם טור אישי או סדרת כתבות במקומון על חיי בית הסוהר שבו הוא כלוא, בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי אין להגביל את זכויות האדם של אסירים, ובהן את חופש הביטוי, אלא אם נשקפת סכנה בדרגה של ודאות קרובה לביטחון בית הסוהר או לניהול התקין שלו. חשיבות פסק דין זה הוא העיסוק בזכויות אסירים בכלא וקביעת בית המשפט כי כתיבת טור בעיתון היא פעילות מותרת במסגרת חופש הביטוי של האסיר בכפוף לביקורת של שרות בתי הסוהר על תוכן הכתבות כדי לוודא שלא תפגענה בסדר ובביטחון של בית הסוהר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 נחקק בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו [2] חוק זה נועד להגן על הזכויות הבסיסיות של האדם והוא קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון: חופש הביטוי. חופש הביטוי נתפס כזכות יסוד עוד בטרם חקיקתו של חוק יסוד[3].מדובר בזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל ולכן לכל אדם יש זכות להביע את דעתו מבלי שיוטלו על כך הגבלות שרירותיות, זהו החופש של אדם להשמיע את דעתו ולשמוע את דעת זולתו, בלא שתהיה מוטלת עליו החובה לעשות כך[4].

זכויות אסירים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיר נהנה מכל זכויות האדם, למעט אלה שנשללו ממנו במפורש או ששלילתן משתמעת כתוצאה טבעית המסתברת מהמאסר עצמו. כאשר עוסקים באוכלוסיית אסירים צריך לזכור כי חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש אך אינן מפרידות בין האסיר לכבודו כאדם[5]. בנוסף זכאי האסיר לשוויון, לפרטיות, לשלמות גופנית ונפשית[6], לחופש ביטוי, לחופש דת ומצפון, לאסירים קיימות זכויות בסיסיות המעוגנות בחוק, קורת גג, אוכל ושתייה, לבוש, מיטה, טיפול רפואי, טיפול וייצוג לרבות הגשת עתירות לבתי משפט.

ישנן זכויות המוגדרות כטובות הנאה אשר מוענקות לפי פקודות ונוהלי שירות בתי הסוהר, כגון: חינוך, חופשה, החזקת חפצים אישיים, ביקורים וכיוצא באלה, על הנהלת בתי הסוהר לכבד זכויות אלה מפני שהפעולות וההחלטות שלהם נתונות לפיקוח בתי המשפט כמו כל רשות מינהלית אחרת במדינה.

בטקס פתיחת בית סוהר צלמון (1996), אמר השופט אהרון ברק: "אופייה של חברה נאורה נבחן באופן שבו היא מתייחסת לאסיריה. שכן זאת יש לדעת: האסיר פשע ועל כך נענש כדין. חירותו נשללה ממנו, אך צלם האדם לא נלקח ממנו. חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש, חומות הכלא אסור להן להפריד בין האסיר לכבודו כאדם"[7].

עם זאת זכויות האסירים אינן מוחלטות, הן יחסיות ועל כן ניתן להגביל אותן לשם הגנה על זכויות אסירים אחרים ולשם הגנה על אינטרס הציבור. עם זאת להגבלות יש גבולות, ההגבלה צריכה להיות לתכלית ראויה, ובמידה הדרושה.”

עובדות פסק הדין [עריכת קוד מקור | עריכה]

המערער הוא אסיר שנאסר על עבירה פלילית, הוא סווג כאסיר טעון הגנה ברמה הגבוהה ביותר בשל בשל פעילות עבריינית בה היה מעורב בעבר. לפיכך הוא היה כלוא במשך כל תקופת מאסרו בחברת אסירים בודדים מסוגו ובתנאי הפרדה מכלל האסירים הרגילים.

בשנת 1989 הוא פרסם כתבות בעיתון באשדוד בהם תיאר את חיי הכלא. בינואר 1994 הוא ביקש ביקש משירות בתי הסוהר להתיר לו לפרסם במקומון "אמצע נתניה" טור אישי, או סדרת כתבות, על חיי כלא אשמורת אך נענה בשלילה. בקשתו סורבה מכוח פקודת שירות בתי הסוהר[8]. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב ומכאן הערעור ברשות, הטעם לסירוב של הנהלת הכלא היה שפרסום הכתבות עלול לגרום לאי סדר בכלא ולפגיעה בשלומם של שאר האסירים.

הדיון המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות גולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הסירוב של הנהלת הכלא לאפשר למערער לפרסם את הטור האישי שלו פוגע בחופש הביטוי, חופש העיסוק וכבוד האדם, זכויות אלו מעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד חופש העיסוק והן עומדות לאסיר גם אם הוא בכלא. עצם היותו אסיר אינה מצדיקה הטלת מגבלות על חופש העיסוק, שכן העובדה שנשללה לו זכות החירות והתנועה אינה מצדיקה הגבלה של שאר הזכויות העומדות לו.
  2. חופש הביטוי ניתן להגבלה רק אם יש סכנה קרובה לפגיעה בשלום הציבור או בביטחון הציבור, במקרה הזה אין הצדקה לחשש של הנהלת הכלא שפרסום דבריו יגרום לפגיעה בסדר בית הסוהר או בשלום האסירים.

טענות המשיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. המערער הוא אסיר ומעצם היותו אסיר הוא אינו זכאי לחופש התנועה ולכן קיימת הצדקה להגביל את שאר הזכויות שלו מהטעם של שמירה על ביטחונם של האסירים והסוהרים בכלא.
  2. ההכרה בזכותו של המערער לחופש הביטוי כרוכה בסכנה לפגיעה בסדרי בית הסוהר, בשלומם ובביטחונם של אסירים אחרים וכן בשלומם של הסגל, על המשיב לדאוג לסדר ציבורי בכלא ועל ביטחון האסירים ואם יאשר לאסיר לפרסם את דבריו בעיתון, זה עלול להפר את הסדר בכלא ולגרום לכך שמעמדו משל מערער יהיה מורם יחסית לשאר האסירים.
  3. המערער זכאי להעלות על הכתב את החוויות שלו מהכלא, אולם הוא לא זכאי לפרסם אותם מפני שלא קיימת לו הזכות של חופש העיסוק, הוא אינו יכול לעבוד ולקבל שכר מחוץ לכלא.

הכרעת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט קבע ברוב דעות כי זכויות יסוד של אדם "שורדות" גם בין חומות בית סוהר, ונתונות לאסיר (וכן לעציר) אף בתוך תא כלאו. הזכויות שיש לאסיר עומדות לו גם אם הוא בכלא ואין הוא זכאי לחופש התנועה, סמכות הנהלת בתי הסוהר אינה מוחלטת ועליה להתבסס על שיקולים עניינים. בנוסף קבעו כי מדינה הפוגעת בכבוד אסיריה מפרה את חובתה כלפי כלל אזרחיה ותושביה לכבד את זכויות יסוד של אדם וזוהי פגיעה בדמוקרטיה.

דעת הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השופט אליהו מצא קבע כי פגיעה בחופש הביטוי של אסיר בשל היותו אסיר פוגעת בכבוד האדם כמשמעותו בחוק יסוד כבוד האדם, זכויות של אסיר הוא ככבודו של כל אדם ובעוד שמאסר פוגע בחירותו של אסיר, אסור שיפגע גם בכבוד אדם שלו, הזכות לחופש הביטוי אינה נשללת כאשר אדם נאסר היא ממשיכה לו גם בכלא אולם ישנן הגבלות בהן ניהול תקין של הכלא. עוד הוסיף מצא כי אין צורך לבצע הפרדה בין כתיבה לבין צורות ביטוי אחרות, הכתיבה היא צורת ביטוי בסיסית והיא נתונה גם לאסירים כגון כתיבת מכתבים לבני משפחה וקרובים של אסיר. צורת ביטוי זו נכללת במבחני ההגבלה של חופש הביטוי ועל המשיב לעמוד במבחן המידה, על המשיב לאזן בין שני אינטרסים מתנגדים, זכותו של המערער בהיותו אסיר לחופש הביטוי כנגד צורכי השמירה על הסדר והביטחון בכלא, נקודת המוצא היא כי הזכות ראויה ויש לכבדה. ככל שהזכות הנפגעת היא עיקרית וחשובה אף המשקל שיינתן לה במסגרת האיזון בינה לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות יהיה רב יותר. 
  • השופטת דליה דורנר שהצטרפה לשופט מצא בדעת הרוב טענה כי העובדה שלא נותנים למערער לפרסם את דבריו כדי שהציבור ישמע פוגעת בכבודו. על המשיב לצמצם כמה שניתן את הפגיעה בזכות יסוד של האדם, לטענתה על רשויות המדינה לעשות את הנדרש לשמור על זכויות האדם הבסיסיות, לכן על הסוהרים לשמור על זכויות האדם של האסירים תוך צמצום הפגיעה בסדר ובמשמעת של הכלא.

דעת המיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השופט מישאל חשין טען שעם כניסתו של אדם לכלא והפיכתו לאסיר מצטמצמות הזכויות להן הוא זכאי, הזכויות שיש לאסיר אינן כפי שיש לאדם מחוץ לכלא.
  • הזכות לחופש העיסוק וכמוה הזכות לחופש הביטוי נפגעות כאשר עומד מנגד אינטרס מהותי כגון שמירה על הסדר בכלא, לטענתו אין ביכולתו של המשיב לבדוק כל הזמן את כתבות המערער מפני שהמשיב עסוק בשמירה על הסדר והמשמעת בכלא, לכך אנשיו הוכשרו.

השלכות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני פרשת חנניה גולן, דן בית המשפט בעתירות של אסירים וזכויות אדם, לדוגמה בג"ץ  לבנה נ' נציבות שירות בתי הסוהר[9]עסק בחשיבות קריאת ספרים על ידי אסירים ועל הפסול שבניסיון שב"ס להגביל גישתם של אסירים לספרים מסוימים בלבד. דוגמה נוספת הוא בג"ץ קטלן[10] שבו נפסל השימוש בחוקן במסגרת חיפוש על גופם של אסירים החשודים בהברחת סמים, בהתבסס על ״הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם״.

בעקבות פסק דין זה נוצרה הכרה בזכויות האסירים ובכך שהחלטות שירות בתי הסוהר נתונות לפיקוח של בתי המשפט. לאחר פסיקה זו הוגשו מס' עתירות בנושא זכויות אסירים, אחד המוכרים שבהם הוא פסק דין רופאים לזכויות אדם נגד השר לביטחון פנים (מיטה לכל אסיר)[11] שבו השתמשו בהלכת חנניה ובקביעה כי פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה".

כמו כן קיימת הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר משנת 2012[12]הנוגעת לזכויות אסירים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 4463/94 חנניה גולן נגד שירות בתי הסוהר
  2. ^ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באתר ויקיטקסט
  3. ^ בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים
  4. ^ אהרן ברק, חופש הביטוי ומגבלותיו, הפרקליט מ, חוברת א'
  5. ^ בג"ץ 4636/04 רופאים לזכויות אדם נגד השר לביטחון פנים
  6. ^ בג"ץ 355/79 קטלן נגד שירות בתי הסוהר
  7. ^ אודות שב"ס דבר הנציב, ips.gov.il
  8. ^ סעיף 62 א' לפקודת בתי הסוהר תשל"ב 1927
  9. ^ בג"ץ 144/74 - רמי לבנה נ' נציבות שירות בתי הסוהר
  10. ^ בג״צ 355/79 קטלן ני שיירות בתי-הסוהר, פ״ד לד 298,294
  11. ^ בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נגד השר לביטחון פנים
  12. ^ הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר, מס' 43' תנאי מאסר, התשע"ב-298 2012