בג"ץ יהודה מאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האגודה לזכויות האזרח נגד הפרקליט הצבאי הראשי
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-27 בדצמבר 1989
שם מלא של המקרה: בג"ץ 425/89 האגודה לזכויות האזרח נגד הפרקליט הצבאי הראשי
בתחילת האינתיפאדה הראשונה נתן אל"ם יהודה מאיר הוראה לשבור ידיים ורגליים לעצורים פלשתינים כפותים. יהודה מאיר הועמד רק לדין משמעתי.
המותב
חברי המותב: משה בייסקי, דב לוין, יעקב קדמי
דעות בפסק הדין
פה אחד – הוראה לפרקליט הצבאי הראשי להעמיד את אל"ם יהודה מאיר לדין פלילי. החלטת הפצ"ר איננה סבירה באופן קיצוני ולכן בג"ץ מתערב בהחלטתו הפצ"ר.

בג"ץ יהודה מאיר הוא הראשון בו בג"ץ התערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. בג"ץ הורה ליועץ המשפטי להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי ולא להסתפק בכך שיהודה מאיר הורשע בדין משמעתי.

עד למשפטו של יהודה מאיר לא היה תקדים לכך שבג"ץ ייתן הוראה מפורשת ליועמ"ש או לפצ"ר. עד אז, בפסקי דין רבים, הכיר בג"ץ באפשרות כזו והגדיר מבחנים שונים לנסיבות בהן התערבות כזו אפשרית, אבל בג"ץ לא מימש את האפשרות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. במערכת הביטחון קיוו כי על ידי ענישה תקיפה ניתן יהיה להרתיע את "המתפרעים". שר הביטחון יצחק רבין ביטא גישה זו בדברו על האינתיפאדה הראשונה: "לשבור להם את הידיים והרגליים".[1]

האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 19 בינואר 1988 התרחשה התפרעות המונית של תושבים מקומיים בכפר ביתא בסמוך לצומת תפוח. כוח צבאי נשלח למקום כדי להשליט סדר. בהמשך היום נעצרו מספר מתושבי הכפר על פי רשימות שהשב"כ הכין מראש. העצורים נכפתו והובלו באוטובוס לפרדס המרוחק מהכפר. על פי פקודה שנתן אל"ם יהודה מאיר, העצורים הורדו מהאוטובוס בקבוצות קטנות. החיילים נצטוו על ידי מפקדיהם "לשבור ידיים ורגליים" לעצורים על מנת "ללמד אותם לקח". העצורים הוכו על ידי החיילים באמצעות אלות.

יומיים לאחר מכן התרחשה הפרת סדר נוספת בכפר חווארה. גם באירוע זה הוכו מפרי סדר על פי פקודתו של אל"ם יהודה מאיר.[2]

חשיפת האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק מעל לשנה לאחר האירועים הובאו האירועים לידיעת הציבור במאמר שכתב ח"כ יוסי שריד בהארץ.[3] המאמר כלל תיאור מפורט של השתלשלות שני האירועים.

החלטת הפצ"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חשיפת הפרשה, ותלונה שהוגשה על ידי הצלב האדום, הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון סטרשנוב, קבע מפורשות שיהודה מאיר נתן פקודה בלתי חוקית בעליל הראויה לכל גנאי. הפצ"ר נטה תחילה להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי. אבל, בסופו של דבר הסתפק בהעמדתו לדין משמעתי על עבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות לפי חוק השיפוט הצבאי.[4]

התפתחות נכונות בג"ץ להרחיב התערבותו בשיקולי היועמ"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לכך שבג"ץ הגדיל את קשת הנושאים בהם הוא בוחן החלטות של גופים מנהליים, חלה גם הרחבה בהגדרת העילות שבגינן, לפחות באופן עקרוני, בג"ץ עשוי להתערב בהחלטות של היועמ"ש. ההרחבה מתבטאת גם בבחירת המלים המתארות עילות אלו: חוסר תום לב,[5] ניגוד גמור לטובת הכלל,[6] פסול בשיקולי היועץ המשפטי.[7]

המונח סבירות נכנס רק בשנת 1988.[8]

הדיון בבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה לזכויות האזרח יחד עם ארבעה מהמוכים, ועותרת נוספת, עתרו לבג"ץ בבקשה להורות לפצ"ר להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי בבית-דין צבאי מיוחד בגין חבלה בכוונה מחמירה. העותרים טענו כי "במקרים קיצוניים" לבג"ץ יש סמכות להורות ליועץ המשפטי כיצד לפעול וכי החלטת הפצ"ר שלא להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק כי בג"ץ יורה לפצ"ר להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי.

תגובת הפצ"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצ"ר נימק את החלטתו בשלושה נימוקים עיקריים:

1. באותה תקופה, להרגעת הרוחות, הוחלט על שימוש בכוח כלפי מתפרעים, ובנוסף, כבר עבר זמן רב מאז האירוע.

2. בעת האירוע שררה אי-בהירות בדבר אופן השימוש בכוח ודרכי הפעלתו.

3. הרמטכ"ל החליט כי בגין הפרשה יסיים יהודה מאיר את שירותו הפעיל בצה"ל וזו ענישה משמעותית מאד.

החלטת בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטים קבעו כי יהודה מאיר נתן פקודה בלתי חוקית בעליל. השופטים קבעו כי במקרים קיצוניים בסמכות בג"ץ להורות ליועמ"ש כיצד לפעול. לגבי העובדה שיהודה מאיר כבר עמד לדין משמעותי ציינו השופטים כי גם בעלי מקצוע כרופאים או עורכי דין המורשעים בבית דין משמעתי עלולים לעמוד בנוסף גם למשפט פלילי בגין אותו מעשה. באותו אופן הרשעת יהודה מאיר בדין משמעתי איננה מונעת את העמדתו לדין פלילי בגין אותם אירועים. השופטים דחו את כל נימוקי הפצ"ר.

שלושת חברי המותב, השופטים משה בייסקי, דב לוין ויעקב קדמי, הורו לפצ"ר, פה אחד, להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי. השופטים קבעו שהחלטת הפצ"ר שלא להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

בעקבות הבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החלטת בג"ץ הועמד יהודה מאיר לדין פלילי בפני בית דין צבאי מיוחד. בית הדין הרשיע אותו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. יהודה מאיר הורד לדרגת טוראי אך לא נגזר עליו עונש מאסר בפועל.[2]

מספר שנים לאחר בג"ץ יהודה מאיר ריכז השופט מ. חשין את כל סוגי ההחלטות המאפשרים התערבות בג"ץ בהחלטות היועמ"ש והפצ"ר. אלו החלטות שנתקבלו: שלא ביושר או שלא בתום-לב; ממניעים נפסדים ולא טהורים; בסתירה ברורה לאינטרס הציבור; בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; החלטות בלתי סבירות בעליל; החלטות שנתקבלו בעיוות מהותי; החלטות הנגועות במשגה היורד לשורשו של עניין.[9]

בשנת 1996, בעקבות עתירה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות, בג"ץ הורה ליועמ"ש לבחון מחדש את החלטתו שלא להעמיד לדין פלילי את חבר הכנסת אבנר חי שאקי. היועמ"ש אמנם בחן מחדש, אבל לאחר הבחינה שאקי לא הואשם.[10]

בשנת 2013, בעקבות עתירת האגודה לזכויות האזרח וגורמים נוספים, הורה בג"ץ לפצ"ר להחמיר את סעיף האישום נגד סא"ל בורברג בפרשת הירי בנעלין. בג"ץ קבע כי העמדתו לדין רק באשמת התנהגות שאינה הולמת[11] איננה תואמת את חומרת האירועים שבגינם הועמד סא"ל בורברג לדין.[12] בג"ץ הבהיר כי בהתאמת הנורמה העונשית לתשתית העובדתית אין לייחס משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולשיקולים אחרים העשויים להיות רלוונטיים לשלב גזירת הדין. משקלו של האינטרס הציבורי בשירוש תופעות קשות החותרות תחת אשיות החברה, מחייב לשמור על מתאם מהותי בין חומרת המעשים לבין סעיפי העבירות בכתב האישום.

בשנת 2019 הנחה בג"ץ את היועמ"ש להעמיד שוטר לדין פלילי בגין ירי שגרם למותו של חיר חמדאן שניסה לפגוע בשוטרים.[13] העתירה הוגשה עקב החלטת היועמ"ש לסגור את תיק החקירה והחלטתו שלא להעמיד לדין את השוטר שהרג את חיר חמדאן. בית המשפט השאיר לשיקול דעת היועמ"ש לקבוע מה יהיו סעיפי האישום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה מאיר, עקדה "משפט האינתיפאדה", https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=221498
  • צדק תחת אש: המערכה המשפטית באינתיפאדה, אמנון סטרשונב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994
  • מרדכי קרמניצר, בג"ץ קבע: כששוטר מפעיל כוח קטלני, האינטרס הציבורי מחייב ברור משפטי, https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.8051148

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקיציטוט; יצחק רבין, הפרק על מדיניות.
  2. ^ 2.0 2.1 על פי תיאורו של ראם שאולוף באתר צה"ל, פרשת אל"ם יהודה מאיר https://www.idf.il/media/49553/1989-בגץ-צופאן-פרשת-יהודה-מאיר-ראם-שאולוף.pdf
  3. ^ יוסי שריד, ליל האלות השבורות, הארץ 4/5/1989.
  4. ^ סעיף 72: חייל שחרג מסמכותו, ובמעשהו זה גרם או עלול היה לגרום חבלה לגופו או נזק לבריאותו של אדם אחר, דינו - מאסר שלוש שנים.
  5. ^ בג"ץ 27/51, השופט אולשן, ע' 1091; בג"ץ 134/62, השופט אגרנט ע' 1091; בג"ץ 4/64, השופט זוסמן ע' 30.
  6. ^ בג"ץ 156/56, השופט אגרנט, ע' 301; בג"ץ 650/82 הנשיא יצחק כהן, ע' 220.
  7. ^ בג"ץ 746/80, השופט חיים כהן, ע' 456; בג"ץ 665/79, ויתקון, ע' 641.
  8. ^ בג"ץ 442/87 הנשיא שמגר ע' 753.
  9. ^ בג"ץ 4554/90 השופט מ. חשין ע' 871.
  10. ^ בג"ץ 635/89 ע' 19.
  11. ^ עבירת "התנהגות שאינה הולמת" מוגדרת בסעיף 130 של חוק השיפוט הצבאי.
  12. ^ בג"ץ 7195/08, השופטת א' פרוקצ'יה, ע' 350.
  13. ^ בג"ץ 4845/17, השופטים קרא וגרוסקופף כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג.