בג"ץ ישראל שייב נגד שר הביטחון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ץ ישראל שייב נגד שר הביטחון או בשמו המלא 'בג"ץ 144/50-ישראל שייב נגד שר הביטחון, מנהל אגף החינוך ומנהל בית הספר הריאלי מונטיפיורי' הוא החלטה שניתנה ב-1950 בעתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ישראל אלדד שייב (אלדד). בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה למנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות להסביר מדוע הוא מסרב להסיר את התנגדותו להעסקתו של שייב בבית הספר הריאלי על שם מונטיפיורי. מאוחר יותר הומר הצו על תנאי לצו החלטי ברוב קולות. פסק דין זה הוא הפעם הראשונה בה נדון בבית המשפט בישראל חופש הביטוי של מורים בענייני פוליטיקה[1]. פסק הדין מהווה בסיס חשוב בהגנה על חופש העיסוק וחופש הביטוי של העוסקים בהוראה.

האירועים שהובילו לעתירה לבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר ישראל שייב רכש את השכלתו ועבד כמורה במוסדות שונים בחו"ל. נוסף על כך, הוא היה פעיל בבית"ר וכתב כתבות בנושאי הגות שונים לעיתונות היהודית בפולין.  לאחר עלייתו ארצה, בשנת 1941, התחיל ללמד בגימנסיה "בן יהודה" בתל אביב. ב-1944 נעצר על ידי הבולשת הבריטית כחשוד בפעילות מחתרתית ונשלח למחנה מעצר בלטרון, כעבור שנתיים הצליח לברוח והמשיך להיות פעיל בלח"י עד לסיום המנדט.

לאחר קום המדינה ופירוק המחתרות ביקש שייב לחזור ללמד, אך עקב פעילותו במחתרת והשקפותיו הפוליטיות נדחה שוב ושוב על ידי מוסדות שונים. כאשר פנה בבקשת עבודה אל מנהל בית הספר "מונטיפיורי", הוא התנה את קבלתו לתפקיד בכך שיקבל אישור ממשרד החינוך. בתגובה לפנייתו, משרד החינוך לא אישר את העסקתו של שייב בנימוק:

"משרד הביטחון מתנגד להזמנתו של ד"ר ישראל שייב כמורה"

משרד החינוך

כשפנה ישראל שייב למשרד הביטחון במטרה להבין מדוע קיימת ההתנגדות, תשובתו של בן-גוריון, שר הביטחון דאז, הייתה שאינו יכול לשמש כמורה מכיוון שהוא מטיף בספרו ובעיתונו לשימוש בנשק כנגד צה"ל והממשלה. ד"ר שייב פנה להתייעץ עם ידידו המשורר אורי צבי גרינברג שפנה אל בן-גוריון ואמר לו כי[2]:

"דווקא משום שהוא (שייב) מורה טוב הוא מכניס את הפוליטיקה שלו גם בשיעור דקדוק"

אורי צבי גרינברג

לאחר שבן-גוריון המשיך לעמוד על דעתו ולסרב לתת לו אישור, הגיש ד"ר שייב עתירה לבג"ץ שבתגובה הוציא צו על תנאי למשרד החינוך.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת העותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי טענתו של שייב אין צידוק לכך שנאסר עליו לעבוד בבית הספר. בנוסף טען שייב שאין לאסור על מורה ללמד רק על בסיס דעותיו הפוליטיות ופעילותו הפוליטית.

טענת המשיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשיבים טענו ששייב מסכן את מדינת ישראל בכך שהוא מטיף כנגד צה"ל ובכך חותר תחת ביטחון המדינה.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט קבע ברוב קולות שהתערבותו של שר הביטחון דוד בן-גוריון בהעסקתו של ד"ר ישראל שייב בבית הספר הראלי "מונטיפיורי" היוותה חריגה מתפקידו והיא בוצעה בלי סמכות חוקית ממשית. בנוסף, הצו על תנאי שהוציא בג"ץ ב-14.11.51 בעניין זה נקבע כצו החלטי ברוב קולות. תשלום ההוצאות המשפטיות ושכר עו"ד הוטל על מנהל משרד החינוך.  

לאחר המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המשפט תבע שייב תביעת נזיקין ממשרד החינוך והתרבות על הנזק הכלכלי שנגרם לו עקב הדחייה. תביעתו לא התקבלה מכיוון שבתקופה זו הרשות הממלכתית הייתה צריכה לאשר תביעות נגדה. נוסף על כך שלא קיבל פיצויים, שייב לא התקבל לעבודה בבית הספר "מונטיפיורי" ואף לא במוסדות לימוד אחרים. בזיכרונותיו[3] הוא טען כי השופט אולשן אמר שלא לפרוטוקול לאחר קריאת פסק הדין:

"בינינו לבין עצמנו - מי יעז לתת עבודה בבית ספרו לד"ר שייב [...] ביודעו שראש הממשלה מתנגד לכך"

השופט אולשן

השלכות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הדין אומר[4] השופט חשין כי הוא מקווה ש:

״לא ירחק היום, והכנסת תחוקק חוק אשר יאסור איסור חמור על מורים ומחנכים ועל כל העוסקים בצורכי חינוך הלכה למעשה, לעסוק, בין בגלוי ובין בסתר, אם בין כותלי בית-הספר ואם מחוצה לו, בענייני פוליטיקה, או בכל התעסקות שריח פוליטיקה עולה ממנה. חינוך ילדינו קודש הוא, ועל מזבחו אין להקריב אש זרה"

השופט חשין

דבריו אלה עוגנו בחקיקה כשנתיים מאוחר יותר, בחוק חינוך ממלכתי סעיף 19:

"מורה, וכן עובד אחר במוסד חינוך, לא ינהל תעמולה לטובת מפלגה או ארגון פוליטי אחר בקרב תלמידים של מוסד חינוך"

חוק חינוך ממלכתי סעיף 19

פסקי הדין בהם מאוזכר הבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסקנות מפסיקתו של השופט חשין אוזכרו בפסקי דין רבים כתקדימים להחלטות שונות:

  • חשיבות השמירה על חופש העיסוק והקביעה לפיה אין בסמכויות הממשלה להתערב בהעסקת עובדים הוזכרה בבג"ץ 125/57 - אניות מיכל נגד שר האוצר - בו חברה פרטית שעסקה בייבוא עצים מהולנד תבעה את משרד האוצר על כך שנתן מונופול לשתי חברות בלבד לעסוק בכך ובכך גרמו לאחת הספינות בחברה לשבות מעבודה על אף שכבר חתמה על חוזה שכירות עם חברה פינית. הפסיקה קבעה כי המונופול אינו מוצדק והוא פוגע בחופש העיסוק ועל כן המדינה נדרשה לבטלו[5].
  • בג"ץ נוסף שמזכיר את הפסיקה בעניין ההתייחסות לחופש העיסוק הוא בג"ץ 214/52 - שוחט נגד י. סהר, מפכ"ל משטרת ישראל. נעשה ניסיון לפטר את שוחט, שהיה שוטר, על סמך התרשמות כללית של מפקד המחוז כי הוא "עושה רושם רע, מתרשל ומתחמק מתפקידו". השופט פסק כי אין עילה לפטרו ולפגוע בחופש העיסוק שלו[6].
  • בבג"ץ שושנה כץ-שמואלי נגד שר החינוך והתרבות 76/55 טענה כץ שעובדת היותה פעילה פוליטית בין תלמידיה אינה עילה לפיטורין. במשפט אוזכר פסק הדין של שייב על ידי התביעה כתקדים לכך שמותר למורים לעסוק בפעילות פוליטית. אך במקרה זה מציין בית המשפט כי מותר למורה לעסוק בפעילות פוליטית בתנאי שלא יעשה זאת בקרב הנוער הלומד.[7]
  • בבג"ץ שלמה מיטרני נגד שר התחבורה, מאזכר התובע את פסק הדין של שייב בהקשר לחריגת הרשות המבצעת מסמכויותיה. בית המשפט קבע שכל עוד אין חוק מפורש המאפשר לרשות המבצעת להטיל הגבלות בדבר מה, הטלת הגבלות על ידי הרשות המבצעת הינה עבירה על החוק.[8]
  • בבג"ץ פריצקי נגד ממשלת ישראל ושר הפנים 6971-2/98 בבוא השופטים לדון בעקרון הפרדת הרשויות בישראל - בהקשר למקרה בו הממשלה מואשמת כי חרגה מסמכויותיה בחקיקה - מאוזכר גם פסק הדין של שייב כדוגמה לחריגת הרשות המבצעת מסמכותה.[9]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאלי, ניר, חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית, כן בבית ספרנו - מאמרים על חינוך פוליטי, הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 9- 32
  2. ^ אמיכל-ייבין עדה, סמבטיון: ביוגרפיה של ד"ר ישראל אלדד, עמ' 178
  3. ^ עיונים בתקומת ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2004, כרך 14, עמודים 131-151
  4. ^ בג"ץ 144/50 ד"ר ישראל שייב נ' שר הביטחון ואח' פ"ד ה, תשי"א/תשי"ב 1951. עמ' 404.
  5. ^ בג"ץ 125/57 אניות מיכל נגד שר האוצר ו4 אח' פ"ד יא', תשי"ז/תשי"ח 1957. ע"מ 1490 - 1518.
  6. ^ בג"ץ 52/214 שוחט נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד ז. ע"מ 987 ,992.
  7. ^ בג"ץ 76/55 שושנה כץ-שמואלי נגד שר החינוך והתרבות ואח' פ"ד ט', תשט"ו/תשט"ז 1955. עמ' 1839.
  8. ^ בג"ץ 337/81 שלמה מיטרני ו8 אח' נגד שר התחבורה פ"ד לז'', תשמ"ג/תשמ"ד 1955.
  9. ^ בג"ץ 98/6971 פריצקי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(1) 763, 790. עמ' 15.