בג"ץ מטה הרוב נגד משטרת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ץ מטה הרוב נ' משטרת ישראל[1] הוא פסק דין שניתן בעתירה בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נשוא העתירה הינו סמכותה של המשטרה לאשר הפגנה בתנאי הכרחת המארגנים על ההפגנה בהקצאת משאבים שהם תחת תפקיד המשטרה ובנוסף, התניית מתן שירות של רשות הכבאות ואגודת מגן דוד אדום בתשלום מצד מארגני ההפגנה. בית המשפט פסק כי על משטרת ישראל להקצות את המשאבים הנדרשים להפגנה מאחר שחופש ההפגנה הינו חלק מחופש הביטוי וחשוב לא לפגוע בו. בנוסף פסק בית המשפט שאין מארגני ההפגנה מחויבים בתשלום עבור השירותים שנתנו רשות הכבאות ומגן דוד אדום.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש הביטוי וחופש ההפגנה הינם זכויות אשר מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[2]. על כל אדם להשתמש בחופש הביטוי וההפגנה כרצונו החופשי. ועל כן, על המדינה להתחייב ולתת לאנשים לממש זכויות אלו כרצונם. לצד דברים אלו, יש את משטרת ישראל שבנוסף לעבודה העיקרית שלה, עליה גם כן להבטיח שמירה על הסדר והחוק[3] בזמן הפגנות. המשטרה נקלעת פעמים רבות למתח בין הכח שיש לה לבין העובדה שיש לה עוד עבודות לעשות. מצב זה מוביל את המשטרה פעמים רבות להגביל את חופש ההפגנה או להתנותו במשאבים שעל מארגני ההפגנה לקחת אחריות עליהם ולא היא בעצמה.

לחופש הביטוי יש הגנה "שלילית" והגנה "חיובית" ראשית, מוטלת על המדינה החובה שלא לפגוע בזכותו של אדם לחופש ביטוי ולהפגנה, כגון על ידי הטלת איסור על יכולתו לממש את זכותו. זהו ההיבט ה"שלילי" של הזכות המעוגן בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("אין פוגעים בחייו, בגופו וכו' ") שנית, מוטלת על המדינה החובה להגן על הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה. זהו ההיבט ה"חיובי" של הזכות המעוגן בסעיף 4 לחוק היסוד כבוד האדם וחירותו ("כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו") בכפוף למגבלות של כוחות ותקציב של המשטרה

העובדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה הרוב וש.ע.ל מפעלים חינוכיים ביקשו לקיים צעדה מכיכר רבין לעבר כיכר דיזנגוף בתל אביב ולקיים שם הפגנה. ההפגנה נועדה להביע תמיכה בתוכניתה של הממשלה להתנתק מרצועת עזה. מפקד המשטרה התנה את מתן הרישיון להפגנה בהצבתם של גדרות, מאבטחים וסדרנים מטעם מארגני ההפגנה ועל חשבונם. כן התנה את מתן הרישיון בהצבתם של כבאיות ואמבולנסים. רשות הכבאות ומגן דוד אדום התנו את מתן שירותיהם בתשלום מצד מארגני ההפגנה. הוגשה עתירה כנגד חוקתיותן של דרישות אלה.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות מטה הרוב וש.ע.ל מפעלים חינוכיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מטה הרוב וש.ע.ל טוענות כי חובתן של משטרת ישראל, האגודה הארצית מגן דוד אדום, רשויות הכבאות ועיריית תל אביב יפו למלא את תפקידן כנדרש ללא כל דרישת תשלום מצד מטה הרוב וש.ע.ל.
  • דרישות המשטרה, מכבי האש ומגן דוד אדום מהוות פגיעה קשה בזכותם החוקתית של מטה הרוב, ש.ע.ל ותומכיהן להפגין, וזכותם לחופש הביטוי.
  • הטלת מעמסה כספית על המפגינים משמעה הגבלת מימוש הזכות. כך הופכת זכות חופש הביטוי כשייכת לבעלי האמצעים וחסרי האמצעים אינם זכאים לחופש הביטוי. דבר זה מוביל להפליה בין עשירים לעניים. בכך נפגשת הזכות לחופש הביטוי ונפגע אופייה הדמוקרטי של המדינה.

טענות משטרת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משטרת ישראל טוענת כי בידה הסמכות לתבוע ממארגני ההפגנה לעמוד בתנאים מסוימים ובכללם תנאים הכרוכים בתשלום.
  • המשימות הקשורות בשמירת הסדר הציבורי בקרב ציבור המפגינים אינן משימות המהוות חלק מתפקידה של המשטרה. אלה משימות הקשורות בהתנהלות הפנימית של האירוע ועל כן אחראים מארגני ההפגנה על כך.
  • המשטרה רשאית להתנות אישור ההפגנה במילוי תפקידים נדרשים מצד מארגני ההפגנה אפילו אם כרוכים בתשלום כגון הצבת סדרנים וגדרות.
  • קבלת עמדת מטה הרוב וש.ע.ל יוביל לתוצאה בלתי נסבלת שלפיה המשטרה צריכה להקצות משאבים לכל מארגן הפגנה או אירוע.

חשוב לציין שהטענה המרכזית הינה טענתה של משטרת ישראל. אך, פס"ד זה התייחס לעוד טענות של אגודת מגן דוד אדום, רשות הכבאות ועיריית תל אביב-יפו. טענות אלו היו בצידה של טענות משטרת ישראל.

טענות אגודת מגן דוד אדום

  • [4] נותנת בידי מד"א את הסמכות לקבוע סידורי העזרה הראשונה המתאימים לכל אירוע במקום ציבורי.
  • ישנם קריטריונים אשר על פיהם מד"א מחליט את סדרי הכוחות הרפואיים הנדרשים להפגנות ואסיפות. מארגני האירוע או ההפגנה רשאים להחליט אם ברצונם לשכור את שירותיהם של מד"א או שירותיהם של חברה פרטית. במידה ופנה המארגן לשירותי מד"א עליו לצפות ששירותים אלו כרוכים בתשלום ולא ניתנים בחינם.
  • מד"א מוסמכת לגבות תשלומים עבור שירותיה בהתאם לקבוע בתקנון מגן דוד אדום, תשנ"ב-1992.

טענות רשות הכבאות

  • סמכותן של רשויות הכבאות השונות לגבות תשלום עבור שירותי כבאות מעוגנת בתקנה 2 לתקנות שירותי הכבאות תשל"ה-1975.
  • תשלום זה הינו עבור השירות ואין לראות בו פגיעה בזכותן לחופש ההפגנה.

טענות עיריית תל אביב-יפו:

  • מצטרפת לטעות רשות הכבאות.
  • החיוב בעלות שירותי הכבאות באחריות מארגני ההפגנה שהם "מקבלי השירות".
  • לא ניתן להגדיר את העירייה כמקבלת השירות מאחר שניתן לראות שאין כל צורך בקבלת שירותי הכבאות מצד העירייה.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרעה המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זכות ההפגנה והתהלוכה היא מרכיב בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי. היא מהווה מכשיר מרכזי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי.
  • עקרון חופש הביטוי לא זכה לעיגון מפורש בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון שחוק היסוד כולל גם את חופש הביטוי, ומקנה בכך לחופש הביטוי מעמד של זכות חוקתית. כנראה כי הפגנה על רקע פוליטי או חברתי היא ביטוי לאותה אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפסילה, הנכללים במסגרת כבוד האדם כזכות חוקתית.
  • חובתה של המדינה להגן על הזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהפגנה היא בעלת שני היבטים: "ההיבט השלילי", לפיו מוטלת על המדינה החובה לא לפגוע בזכותו של אדם לחופש ביטוי ולהפגנה, כגון על ידי הטלת איסור על יכולתו לממש את זכותו. "ההיבט החיובי", לפיו מוטלת על המדינה החובה להגן על הזכות לחופש הביטוי ולהפגנה ומתבטאת בחובתה של המדינה להקצות, בגבולות הסביר ובהתחשב באמצעים העומדים לרשותה ובסדרי העדיפויות שייקבעו על ידה, את המשאבים הנדרשים על מנת לאפשר את מימושה של הזכות לחופש ביטוי והפגנה.

יישום בנסיבות המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא אהרון ברק

  • על משטרת ישראל מוטלת האחריות לאבטח הפגנות ולשמור על הסדר הציבורי במהלכן, ואין היא רשאית להטיל אחריות זו, כולה או בחלקה, על מארגני ההפגנה.
  • הזכות לחופש הביטוי וההפגנה, ככל הזכויות, אינה זכות מוחלטת וניתן להטיל מגבלות על מימושה. במתן רישיון לקיים הפגנה רשאי מפקד המשטרה להתחשב, בין היתר, בשאלת הכוחות והמשאבים העומדים לרשות המשטרה לצורך אבטחת האירוע, במשימות האחרות המוטלות על המשטרה באותה עת, ובסדר העדיפויות של המשטרה בביצוע משימותיה.
  • במידה ומפקד המשטרה רואה שאין ביכולתו להקצות את הכוחות הדרושים להפגנה, רשאי הוא להתנות את ההפגנה בתנאים של זמן, מקום ואופן. יותר מזה הוא אפילו יכול לסרב ליתן רישיון להפגנה במידה ואין אפשרות פוגענית פחות.
  • חיסכון במשאבים אינו שיקול המצדיק סירוב לאבטח הפגנה.
  • מארגני ההפגנה הינם האחראים על הבטחת סידורים מתאימים לעזרה ראשונה ולמניעת שריפות, מכוח תקנת הבטיחות במקומות ציבוריים (אספות) תשמ"ט-1989.
  • אגודת מד"א ורשויות הכבאות גובות תשלום עבור שירותיהן ל"מקבלי השירות".

בעניין מד"א, אין למצוא בסעיף 7א לחוק מגן דוד אדום או בתקנות שהותקנו מכוחו מקור סמכות לדרישת התשלום נשוא עתירה זו, מאחר שמקבלי השירות אינם מארגני ההפגנה אלא הציבור הרחב שמשתתף בהפגנה. בעניין שירותי הכבאות, מלשון החוק עולה כי החיוב חל על בעל הנכס, שבענייננו הינה עיריית תל אביב. לכן, היא זו שצריכה לשאת בעלות שירותי הכבאות שסופקו בעניין. בעניין הנהנים מקבלתם, השופט ברק אינו מקבל את עמדת רשות הכבאות ועיריית תל אביב שהחיוב צריך שיחול על הנהנים. המושג "נהנים", לא בהכרח מוביל למארגני ההפגנה. השופט ברק לא הכריע בשאלה זו.

השופטת מ' נאור

  • מסכימה עם דעתו של השופט ברק.

השופט א' רובינשטיין

  • זוהי דעת יחיד, השופט א' רובינשטיין מסכים עם השופט ברק שהעיקרון המונח ביסוד פסק דין זה הינו חופש ההפגנה, כאחד מפניו של חופש הביטוי.
  • בנוסף לכך, הוא מוסיף ומתייחס להפגנת נכים, אנשים בעלי מוגבלויות שברובם השתכרותם מועטה וצרכיהם וקשייהם מרובים וזכותם להפגין נפגעת מאחר שלא יוכלו לעמוד בכיסוי הכספי.
  • מסכים עם הניתוח של השופט ברק באשר לחובת המשטרה להבטחת הפגנות.
  • השופט א' רובינשטיין מתייחס להגבלות שבחופש הביטוי, כך שבמקרים מסוימים ניתן להגביל זכות זו ככל זכות אחרת, ולא משיקולים טכניים, כגון עומס מיוחד על המשטרה, אלא משיקולים אחרים כמו שלום הציבור וברמת ודאות קרובה בערכים כמו קיום המדינה, או הפגנה הבאה לקדם גזענות, פגיעה קשה במיוחד ברגשות ציבור ועוד כיוצא בזה.
  • ישנם ערכים שבמקרים מסוימים עשויים לגבור על חופש ההפגנה וחופש הביטוי, ערכים אלה נכללים בכבוד האדם כגון, הזכות לשם טוב, איסור השפלה וכו'.
  • לפי דעתו, על היועץ המשפטי והפרקליטות לתת רשימת נסיבות שיוכל מפקד המשטרה להתייחס אליה כאשר מטיל מגבלות על חופש ההפגנה, לרבות התנאים שניתן לקבוע. בנוסף, מציין שישנן אמות מידה מפורטות יחסית בהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה. הנחיתו של היועץ המשפטי נדרשת על מנת לאזן בין הזכויות הנפגעות, כגון, איזון בין חופש ההפגנה לשלום הציבור.

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק דין זה החליט לקבל את עתירתם של מטה הרוב וש.ע.ל, נעשה צו מוחלט כנגד משטרת ישראל, האגודה הארצית מגן דוד אדום, רשויות הכבאות ועיריית תל אביב יפו. אגודת מגן דוד אדום בישראל עתרה לדנג"ץ[5]552/07 בעקבות החלטת פסק הדין הזה. טענתה הייתה שעל מארגני ההפגנה לשלם עבור שירותי האבטחה ושירותי הצלת חיים במועד ההפגנה, בית המשפט קבע לדחות את העתירה הזו. בבג"ץ עמותת עם כלביא נגד אהרון פרנקו - מפקח מחוז ירושלים משנת 2008[6], אוזכר הפסק דין מטה הרוב נ' משטרת ישראל בעניין תפקידה וסמכותה של משטרת ישראל בהקצאת משאבים. עמותת עם כלביא הסתמכה בטענותיה על פסק דין זה "מטה הרוב נגד משטרת ישראל. בבג"ץ ארגון הלב היהודי נגד ניצב דוד צור[7], הסתמך ס' ג'ובראן על פסק דין זה על מימד הזמן ותזמון ההפגנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בועז סנג'רו, ההינתקות כמבחן לדמוקרטיה הישראלית: "דמוקרטיה מתגוננת" או דמוקרטיה מגומדת? על טיפולן של רשויות אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - בהתנגדות להינתקות. ספר אורי קיטאי (קבץ): נבו הוצאה לאור, 193-245 (2007)
  • להב, תרומתו של השופט ברק לקידום חופש הביטוי בהקשר היסטורי (סקירה חלקית ביותר). ספר ברק (קבץ): ירושלים, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים,209-223 (תשס"ט-2009)
  • מרדכי קרמניצר וליאת לבנון, הגבלת חופש הביטוי בשל חשש לאלימות - על ערכים מוגנים ומבחני הסתברות בעבירות של הסתה להמרדה והסתה לאלימות, בעקבות פרשת כהנא. משפט וממשל, 7(1): 305-354 (2004)
  • אהרון ברק, מבחר כתבים א' שער ב': יסוד וערכי יסוד- המשטרה וזכויות אדם בישראל, 667 (תש"ס)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק מגן דוד אדום, ס"ח 52, 175 (התש"י-1950)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 2557/05 מטה הרוב ואח' נ' משטרת ישראל, סב-200.
  2. ^ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באתר הכנסת
  3. ^ אהרון ברק, מבחר כתבים א' שער ב': יסוד וערכי יסוד- המשטרה וזכויות אדם בישראל, 667 (תש"ס)
  4. ^ תקנה 9(א) לתקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות) תשמ"ט-1989
  5. ^ דנג"ץ 552/07 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' מטה הרוב
  6. ^ בגץ 4846/08 עמותת עם כלביא נ' אהרון פרנקו - מפקד מחוז ירושלים
  7. ^ בג"ץ 729/07 ארגון הלב היהודי על ידי יוסף ליבוביץ נ' ניצב דוד צור