בג"ץ האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים (מרחב המחיה של אסירים)

פסק הדין בג"ץ 14\1892 האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים, שניתן ב-13 ביוני 2017, הוא פסק דין של בית המשפט העליון שהורה להגדיל מיידית את מרחב המחיה של כל אסיר ועצור ל-3 מטרים רבועים לפחות ול-4 מ"ר 18 חודשים לאחר מתן פסק הדין. פסק הדין הדגיש את חשיבותם העליונה של כבוד האדם וחירותו, אף שמדובר באסירים שנשללה מהם זכות החירות, ואף זכויות אחרות הנגזרות מזכות זו, אשר מופיעות גם הן בפקודת בתי הסוהר, יש לוודא כי אסירים ועצירים יוחזקו בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותם ובכבודם, וכי שלילת החירות האישית וחופש התנועה של האסיר הכרוכה מעצם מאסרו לא תצדיק פגיעה נוספת ביתר זכויות האדם מעבר למידה הנדרשת העולה מכדי מאסרו.

צדדים

העתירה הוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, ורופאים לזכויות אדם נגד השר לביטחון פנים, נציב בתי הסוהר ושרת המשפטים.

טענות הצדדים

טענות העותרים

• העותרים טענו ששטח המחיה המוקצה למרבית האסירים והעצורים בישראל בעת מתן העתירה, העומד על שטח בגודל 3.16 מטרים רבועים בממוצע לאסיר, כולל שירותים ומקלחת, פוגע בזכות לכבוד, לשלמות הגוף והנפש ולפרטיות, באופן שאינו מידתי, עד כדי ענישה אכזרית בלתי אנושית ומשפילה. לטענתם, האסיר נאלץ פעמים רבות לקיים את כל שגרת יומו במיטתו ואף לאכול בה, ללא יכולת כמעט להתהלך בתא וללא אפשרות למספר אסירים לעמוד בו זמנית בחלל הפנוי המצומצם בתא. כן נטען שהצפיפות יוצרת דוחק ומחנק בתאים, פוגעת בבריאותם של האסירים וגורמת לחיכוך מוגבר בין האסירים ולעליה במתח הנפשי שבו הם שרויים. לטענת העותרים, תנאים אלו פוגעים ביכולתו של האסיר להשתקם.
• העותרים טענו שבעית הצפיפות מוכרת לרשויות זה שנים רבות, אך לא חל כמעט שינוי בשטח המחיה המוקצה לאסירים בשלושת העשורים עובר להגשת העתירה, וכי אין בידי הרשויות תוכנית אפקטיבית לפתרון בעיית הצפיפות, אפילו לא בטווח הרחוק. בעתירה שהוגשה ביקשו לפתור את בעיית הצפיפות בבתי הסוהר באמצעות גיבוש תוכנית למימוש שטח מחיה הולם לאסיר בטווח זמן סביר הדרושים על מנת להבטיח כי לכל אסיר יהיה שטח מחיה של 4 מ"ר לא כולל שירותים ומקלחת.
• העותרים הפנו לסטנדרט המקובל במדינות המערב על פיו לכל אסיר יוקצו בין 6–12 מ"ר וכן לרף המינימלי אשר נקבע על ידי ועדת האו"ם נגד עינויים, העומד על 4 מ"ר ללא שטח השירותים והמקלחת.
• העותרים הפנו לתקנות בתי הסוהר ותקנות המעצרים הקובעים כי במתקנים חדשים לא יוחזקו יותר משלושה אסירים בתא ובקשו להחיל כללים אלו על כלל האסירים והעצורים. בעת הגשת העתירה למעלה מ-85% מכלל האסירים הוחזקו בתאים של 4 אסירים ומעלה.

לאחר שנשמעו טענות המשיבים, ענו העותרים בתגובה: התנאים אינם הולמים את התקן אשר נקבע בתקנות, דהיינו שטח מחיה של 4.5 מ"ר לאסיר במתקני כליאה עתידיים שייבנו, וזה מייתר את הסעד הראשון שדורשת עתירתם, כלומר קביעת תקן לכלל האסירים והעצירים. לדבריהם, תקנת בתי הסוהר לתקנת המעצרים אינה רלוונטית לשאלת תנאי המחיה ההולמים לעצירים ואסירים, ומכאן הצורך לקבוע תקן ברור, כפי שהציעו בעתירתם, ולהחילו באופן מיידי.

טענות המשיבים

בראשית העתירה סברו כי דין העתירה להדחות בהנמקה כי אין היא מקימה עילה להתערבות בג"ץ.

• הסדר התקנות של שירות בתי הסוהר לפיהן יחול הסטנדרט על מתקני כליא חדשים וככל הניתן על תכנון ושיפוצם של מתקנים קיימים מבטא את האיזון אשר קבע המחוקק המשנה בין הצורך להגדלת שטח התא הממוצע לאסיר, לבין השקעות המשאבים הנדרשים לשם כך והם פועלים מכוח הדין.
• בעניין הבטחה מידית של שטח מחיה בהיקף של 4 מ"ר ללא שירותים ומקלחת: המשיבים טענו כי אין עילה משפטית להעתק למבוקש. וכי היענות לתקן המתבקש תביא לשינוי סדרי עדיפויות של תקציבי הממשלה המעוגנים בחוק התקציב, וזוהי סוגיה שהמחוקק נדרש אליה.
• המשיבים אמרו כי העתירה נחלקת לשני ראשים. הראש הראשון הוא "זמן סביר", "שטח מחיה הולם", בעוד ראשה השני של העתירה מבקש לקבוע תקן ברור באופן מידי. בנוסף המשיבים לא ניסחו סעדים ברמה שמשקפת טענה משפטית, ונטען כי משלא הוצגו טעמים לביטול התקנות הרלוונטיות מחמת אי חוקיותן אין מקום להעתק למבוקש. הם הוסיפו כי זכויותיהם של האסירים אינן מוחלטות, אלא יחסיות, ומכאן הצורך לאזן את הקנייתן אל מול שיקולים נוגדים כגון תקציב, רמות ביטחון של מתקן כליאה ועוד.
• יש לנקוט משנה זהירות בהשוואה שמבקשים העותרים לערוך בין מדיניות הכליאה בישראל לבין מדיניות כליאה אשר נעשית במדינות אחרות. על דרך הכלל, המשפט המשווה הוא לכל היותר מקור השראה, ונתון למרחב תמרון חוקתי פרטיקולרי של המחוקק, הנובע מהסדרים נורמטיביים שייחודיים לישראל. דבר זה נכון בפרט במקום בו נדונה שאלת חוקיותו של סדר חקיקתי ספציפי ובמיוחד שעה שעוסקים בסעד אשר ההיעתרות לו כמותה כחקיקה שיפוטית.

הכרעת בית המשפט

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, בהסכמת השופטים חנן מלצר ואורי שהם, פסק כי יש ליישם את הצעת העותרים, ומשמעה להרחיב את שטח המחיה המינימלי לאסיר או עצור בישראל ל-4 מ"ר לא כולל שירותים ומקלחת (או 4.5 מ"ר, כולל שירותים ומקלחת). על פי פסק הדין, על המדינה לעשות את הנדרש לכך שתוך 9 חודשים מיום מתן פסק הדין יעמוד שטח מחייתו של כל אסיר ועצור על 3 מ״ר לפחות, ללא שטח השירותים והמקלחת. תוך 18 חודשים החל מיום פסק הדין יעמוד שטח מחייתו של כל אסיר ועצור על 4.5 מ״ר, לרבות שטח השירותים והמקלחת, או 4 מ"ר בלעדיהם, לפחות.

המשימה שהטיל בג"ץ לפתחה של המדינה לא הייתה קלה, וחייבה ריווח שטח המחיה לכ-40% מכלל האסירים שהיו כלואים באותה התקופה (כ-6,300 אסירים מתוך 19,000). לכל הנוגעים בדבר היה ברור, ובית המשפט העליון אף אמר זאת מפורשות, כי לצד פתרונות הכוללים בינוי והקמת מסגרות כליאה חדשות, מחייבת מסגרת הזמנים שנקבעה בהחלטה גם לפעול לצמצום מספר הכלואים בישראל.

הנמקת בית המשפט

המשנה לנשיאה רובנשטיין קבע כי יש להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט ונימק כי חוק המעצרים נחקק ברוחו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואף ציין את סעיף 21(ב)(1) לחוק, שעל-פיו, לא יינתן צו למאסר עד תום ההלכים אלא אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור ושחרור על תנאי שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהינה פחותה ובכך יתפנה מקום נוסף בבית בכלא. אסירים אשר הורשעו בפלילים ישהו בבית הסוהר מפני שנועד לתכלית ראויה ואין מנוס ממאסר אך ניתן יהיה להעביר אסירים מסוימים למאסר בית ובכך לרווח את בתי הסוהר תוך שיקום האסיר. השופט א' שהם הוסיף, לאחר היקשים רבים מהמשפט העברי אשר אינו מזכיר מאסר בפועל, ופירוש חכמים כי מאסר גם הוא יעשה בתנאים שאינם מבזים את האדם ופוגעים בכבודו, דווקא במדינת ישראל האמונה על זכויות הפרט וערכי השוויון וכבוד האדם באשר הוא איננה יכולה להשׂתרך מאחור בלי לתת מענה הולם לסוגיה. לכן הסכים השופט שהם עם המשנה לנשיאה רובינשטיין. השופט חנן מלצר ערך דיון נרחב במשפט העברי ובהיקש ואמר כי אסיר שנשללת חירותו כדי להענישו ולהרחיקו מהחברה למאסר, יש יסודות ותכליות נוספים של הרתעה ושל מתן הזדמנות לשיקום האסיר. לגבי עצורים עומדת לטובתם חזקת חפות וכל העילות שמפורטות בסדר דין פלילי. גריעת החירות אין משמעותה לפגיעה בחייו, בגופו, בבריאותו או בכבודו של האסיר או העצור. אלה הם אינטרסים בסיסיים של אדם באשר הוא אדם, והם מובטחים ומוגנים כזכויות יסוד מכוח חוק כבוד האדם וחירותו, ואף מעוגנים בסעיפים (2,4,11) ופגיעה בסעיפים אלו תתאפשר רק כאשר היא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. ומכאן נקודת המוצא כי אסיר אינו משיל מעליו בשער בית הסוהר את זכויותיו מעבר לחופש התנועה וההגבלות הנובעות מעצם כליאתו. האסיר זכאי למרחב מחיה משלו בתוך התא המאסר או המעצר. לדאבונו של השופט מלצר, הכלל בדבר השטח המוצע לאסיר אינו נשמר ברב בתי הכליאה ובתי המעצר, והעתירה הזו הוגשה כדי להביא לשינוי המצב. תשובת המשיבים לצו על תנאי לא הצליחה להרים את הנטל שהועבר עליהם על מנת להצדיק את המשכיות הצפיפות אשר חורגים מכללים בסיסיים ולכן הסעד שהציעו חבריו השופטים אכן מתחייב. הצו המוחלט שמחליטים השופטים עליו דומה לפסיקת משפט משווה ומעגן ותואם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בעקבות פסק הדין

בג"ץ זה זכה לסיקור נרחב בתקשורת בעקבות פסיקתו של השופט רובינשטיין טרם פרישתו. לכאורה מדובר בעתירה טכנית. עם זאת, נכון יותר לראות את ההחלטה של השופט רובינשטיין כחוליה נוספת בשינוי תפיסתי מרתק שמתרחש בשנים האחרונות בקשר למדיניות הכליאה בישראל: אם באמצעות הפחתת השימוש במעצרים ואם בצמצום עונשי המאסר ויצירת חלופות מאסר. ואכן, פסק הדין שימש זרז לקידום המלצות הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים שפורסמו בשנת 2015. בשנה שחלפה ממתן ההחלטה, פעלה הממשלה להעביר שלושה חוקים שלכל אחד מהם פוטנציאל להפחית את מספר האסירים בישראל: הארכת משך הזמן לעבודות שירות לתשעה חודשים, יצירת מנגנון פשוט יותר לבחינת התאמת אסירים לשחרור על תנאי ממאסר המיועד לאסירים שנשפטו לתקופה של עד שנת מאסר, והארכת תקופות השחרור המנהלי הקבועות בפקודת בתי הסוהר, אשר יישומה הוביל לצמצום מספר האסירים בכ-900 .

בחודש מאי 2019, לאחר דחיות שניתנו על ידי בית המשפט ובאמצעות פעולות לעיל, הצליחה המדינה לעמוד בפעימה הראשונה שקבע בית המשפט, להרחבת שטח המחיה לשלושה מ"ר לפחות לכל אסיר. יישום מלא של החלטת בית המשפט, אשר בהחלטה המקורית היה אמור להתבצע עד לחודש דצמבר 2018, נדחה מספר פעמים וביום 14.2.21 והורה בית המשפט העליון כי הוא יוארך עד סוף שנת 2022. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי ככל שהמדינה לא תצליח לעמוד ביעדי הבינוי עד לתאריך נדחה זה, יהיה עליה להיערך מבעוד מועד להשלמת הפעימה השנייה באמצעים אחרים.

עתירות העוסקות בזכויות האסיר בארץ מוגשות לבית המשפט על ידי ארגונים לזכויות אדם והן מעידות על חשיבותה לחברה כולה לנהוג באסירים בכפוף לנורמות של זכויות אדם בעלות מוסר. "האסיר פשע, ועל כך נענש כדין. חירותו נשללה ממנו. אך צלם האדם לא נלקח ממנו. חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש, חומות הכלא אסור להן להפריד בין האסיר לכבודו כאדם".

ראו גם

• ענישה
• חופש התנועה
• צפיפות אוכלוסייה 
• הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים

לקריאה נוספת

• בנימין אקצין, פסק דין ביאלר ומערכת המשפט בישראל, הפרקליט י', תשי"ד, עמ' 113
• אשר מעוז, מקומו של המשפט העברי במדינת ישראל, הפרקליט מ', תשנ"א–תשנ"ג, עמ' 53
• אורן גזל-אייל, פגיעה בזכויות יסוד "בחוק" או "לפי החוק", משפט וממשל ד', תשנ"ז–תשנ"ח, עמ' 381
• עבריינות ואכיפת חוק: מהו שטח המחיה המינימלי שמדינה מחויבת להקצות לאסיר?

קישורים חיצוניים

• בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' השר לבטחון פנים ואח', ניתן ב־13 ביוני 2017
• גלעד גרוסמן ומור שמעוני‏, "בתי הסוהר בישראל - מהצפופים בעולם המערבי", באתר וואלה!‏, 7 ביולי 2013
• הצפיפות בבתי הכלא בישראל – פצצה מתקתקת, באתר רופאים לזכויות אדם, ‏17 במרץ 2014