בג"ץ קול העם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בג"ץ קול העם
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-ז' בחשוון תשי"ד (16.10.53)
שם מלא של המקרה: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים
קבלת העתירה – ביטול הצוים לסגירת העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד"
המותב
חברי המותב: שמעון אגרנט, יואל זוסמן, משה לנדוי
דעות בפסק הדין
כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר
המאמר שהוביל לצו הסגירה נגד "קול העם"

בג"ץ קול העם (בשמו המלא: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים) הוא פסק דין משנת 1953 של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט.

העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית, עתרו לבג"ץ נגד צו של שר הפנים שהורה על סגירתם לימים אחדים עקב מאמרי ביקורת על הממשלה שהופיעו בהם. השופט אגרנט קיבל את עתירות העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי. היה זה פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, וכן המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז כי ישראל היא מדינה דמוקרטית.

האירועים שהובילו לעתירה לבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 במרץ 1953 פרסם העיתון "הארץ" ידיעה שבה דיווח על נכונות להעמדת סיוע צבאי של ישראל לרשותה של ארצות הברית במלחמת קוריאה, על רקע מינויו של גאורגי מלנקוב לראש ממשלת ברית המועצות. בנוסח הידיעה:

מר הנרי מורגנטאו אמר, כי גיאורגי מאלנקוב הוא בוודאי גרוע יותר מסטלין, וכאשר תבוא שעת המבחן תעמיד ישראל 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית. שגריר ישראל מר אבא אבן הביע את הסכמתו המלאה להודעת מר הנרי מורגנטאו, שישראל תוכל להעמיד 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית במקרה של מלחמה. והוסיף, שמר מורגנטאו לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל.

הידיעה הייתה משוללת יסוד, וב-25 במרץ תיאר אותה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כ"בדותה עיתונאית",[1] אך בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמרי ביקורת חריפים בעיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית. במאמר המערכת של "קול העם" נאמר שידיעה זו היא סימן מובהק ל"מדיניות האנטי-סובייטית" של ממשלת ישראל:

באם אבא אבן רוצה להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים שילך, אך שילך לבדו. אנחנו, המוני העם רוצים בשלום ועצמאות לאומית ואיננו מוכנים לוותר על החזון תמורת הצטרפות ל׳פיקוד המזרח התיכוני׳. נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי.

"ילך אבא אבן להילחם לבד...", מאמר המערכת בקול העם, 18 במרץ 1953

לנוכח זאת הורה שר הפנים,ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים[2] ואת "אל-איתיחאד" ל-15 ימים,[3] בהתאם לסמכותו לפי סעיף 19(2)(א) לפקודת העיתונות, להוציא צו המורה להפסיק פרסום של עיתון לתקופה שימצא לנכון, "אם מתפרסם בעתון דבר שיש בו לדעתו של שר הפנים כדי לסכן את שלום הצבור".

באותו יום פרסמה האספה הכללית השנתית של אגודת העיתונאים בתל אביב הודעה שבה נאמר: "האספה הכללית מביעה את תקוותה, כי עם זירוז אישור חוק העתונות יצומצם עד למינימום השימוש בהנמקה הסתמית 'סכנה לשלום הצבור' לשם סגירת עתון".[4]

מאמר המערכת של "הארץ" מתח ביקורת על החלטתו של שר הפנים, בנימוק ש"איש במדינה לא יעלה בידו להצביע על שום סכנה לשלום הציבור שיצאה מפרסומו [של המאמר "ב"קול העם"]. מר רוקח משתמש בסמכויותיו כדי להציק לעתונה של מק"י. אין פירוש אחר להוצאת צו האיסור, ואין זאת אלא שימוש שרירותי בסמכויותיו".[5] "מעריב" פרסם טור המסתייג ממפלגת מק"י ומביטאונה "קול העם", אך שלל את צעדו של שר הפנים וציין: "פעולה מעין זו עלולה היא עצמה לסכן את שלום הציבור, אם שר הפנים ישתמש יותר מדי בחוק זה, ואמצעי זה ייהפך לדרך הממשל ל'ריגולציה' של העתונות החפשית במדינה".[6] אפרים קישון, בטורו "חד גדיא, פרסם סאטירה התוקפת את גילויי התמיכה ב"קול העם".[7]

שני העיתונים שלגביהם הוצא צו סגירה עתרו לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי, וזה הוציא צו ביניים להמשך הופעת העיתונים וכן צו על תנאי[8] המורה לשר הפנים "לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 22/3/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העתון 'קול העם' לתקופה של עשרה ימים".

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט שמעון אגרנט קיבל את עתירת העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

בראשית דבריו עמד השופט על הקשר ההדוק בין חופש הביטוי למשטר דמוקרטי:

העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו. על כן אסור לבקר בגלוי את מעשיו של המושל, ומי שחפץ להפנות את תשומת לבו לטעות זו או אחרת שטעה, חייב לעשות כן בדרך של פניה ישירה אליו ותוך הוכחת יחס של כבוד כלפיו. ואולם, בין אם שגה המושל ובין אם לא, אסור לכל אדם למתוח עליו דברי ביקורת בפרהסיה, הואיל ואלה עלולים לפגוע במרותו. ... מאידך גיסא, במדינה של משטר דמוקרטי – הוא משטר "רצון העם" – רואים את "המושלים" כמורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי להביא לפיטורם המידי של "המושלים" או להחלפתם באחרים בבוא מועד הבחירות.

מאידך הציג השופט אגרנט את גבולותיו של חופש הביטוי:

הזכות לחופש הביטוי אין פירושה, כי אדם רשאי להשמיע או לפרסם בכתב, כדי שאחרים ישמעו או יקראו, את כל העולה על רוחו. יש להבחין בין חופש להפקרות. ... קיימים אינטרסים מסויימים התובעים, אף הם, הגנה ואשר למענם הכרחי לצמצם צמצום ידוע את חופש הביטוי. החשוב שבהם הוא האינטרס של בטחון המדינה. כאן המדובר אמנם במושג מורכב ורחב, אך באופן כללי ניתן לומר כי הכוונה היא לכל הכרוך במניעת הסכנה של פלישת האויב מן החוץ; בסיכול כל נסיון להפיכה בכוח של המשטר הקיים על ידי גורמים עוינים מבפנים; בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור. בדבר בולט לעין, כי המגמה לשריין את בטחון המדינה תובעת, אף היא, את ההגבלה של חופש הביטוי במידה מסוימת או בתנאים ידועים, שאם לא תאמר כן, עלול להיווצר מצב בו לא תוכל המדינה להגשים את מטרותיה או לנהל בצורה תקינה את ענייניה; מכל אחד יישלל חפשו, וחופש הדיבור והעיתונות בכלל זה, ובמקום חופש וחירות ישתלטו במדינה אנדרלמוסיה ואי-סדר.
הפועל-יוצא מכל זה הוא: הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים חברתיים חשובים, הנחשבים בתנאים ידועים כעדיפים מאלה המובטחים על ידי מימוש העקרון של חופש הביטוי.

במסגרת פסק הדין דן השופט אגרנט במעמדה הנורמטיבי של מגילת העצמאות, וקיבע את מעמדה כחלק מעקרונות היסוד של השיטה הישראלית. זו לדידו, מבטאת את חזון העם וממנה ניתן ללמוד משפט של עם בראי של מערכת החיים הלאומיים שלו. כך, על-אף שנדחתה הצעה בדיונים של מועצת העם לעגן את חופש הביטוי במגילת העצמאות נקבע שזכות זו אמנם אינה מעוגנת במגילה מפורשות, אך היא קיימת בה כחלק מרוח הלאום וחזון העם, ולכן "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה". בפסיקה שבאה לאחר בג״ץ קול העם נעשה שימוש בדרך שהתווה השופט אגרנט בהכרזתו על מעמדה הנורמטיבי של המגילה.

השופט אגרנט סיכם את ההלכה שיש להחילה בעניין הנדון:

השימוש בסמכות, האמורה בסעיף 19(2)(א) הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא "קרובה לודאי"; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דוקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום "קרובה לודאי", רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי.

מההלכה שנקבעה עבר פסק הדין לדיון מקיף במקרה הפרטי שהובא לדיון וקבע:

לאור הלכה זו, דעתנו היא, כי כל אחד משני הצווים, שהוציא המשיב להפסקת הופעתם של שני העתונים הנדונים למשך עשרה וחמישה עשר יום, עומד על יסוד רעוע. ... בתתו את הצו להפסקת העתון "קול העם" למשך עשרה ימים, בשל פרסום המאמר הנזכר, חרג המשיב חריגה יסודית מתחום סמכותו.

החריגה נבעה מכך שלמעשה לא התקיימה סכנה ״קרובה לוודאי״ לה טען השר. בהתאם לכך בוטלו הצווים לסגירתם של העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד".

הערכת השפעתו של פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים מעטים לאחר מתן פסק הדין פרסם "הפרקליט", בטאונה של לשכת עורכי הדין בישראל, סקירה שלו, שהסתיימה במילים:

תקדים חשוב זה כמוהו כמעשה חקיקה, כהוספת נדבך בהיכל החוקה; לאו דווקא החוקה המצויה בפתשגן הכתב, אלא החוקה החיה בלבבות: זו שבני האדם חיים על פיה.[9]

אהרן ברק הקדיש מאמר נרחב לפסק הדין, ובו כתב:

בים הגדול של הפסיקה מצויים מספר פסקי דין, הנישאים משכמם ומעלה, והמאירים מאורם הגדול את סביבתם הקרובה והרחוקה. אלה הם ציוני הדרך, הקובעים את דרכו של המשפט, שעה שהוא עומד על פרשת דרכים. אלה הם אותם מתי מעט של פסקי דין, המקרינים מעוצמתם הפנימית לעבר העתיד, ומכוונים את התפתחותו של המשפט. מבין פסקי דין יחידי סגולה אלה מתבלט בחשיבותו פסק הדין של השופט אגרנט בפרשת קול העם. הוא ניתן בתחילת שנות החמישים. עם כתיבתו הורגשה תרומתו. מאז הוא ממשיך להיות אחד מפסקי הדין המרכזיים של המשפט הישראלי, ואחד מפסקי הדין החשובים ביותר שכתב השופט אגרנט.
מהו שמעניק לפרשת קול העם את חשיבותה המיוחדת? נראה לי שהתשובה על כך היא כפולה: ראשית, פסק הדין הוא מרכזי במשפט הישראלי בשל ההלכות שנקבעו בו לעניין חופש העיתונות בפרט, וחופש הדיבור ואופיה הדמוקרטי של המדינה בכלל; שנית, פרשת קול העם חשובה היא למשפטנו בשל דרכי החשיבה המשפטית בהן נקט השופט אגרנט כדי להגיע לגיבוש הדין.[10]

דוד קרצמר ציין:

בפסק־דינו בבג״ץ קול־העם הניח השופט אגרנט תשתית תאורטית להגנה שיפוטית על זכויות הקשורות בהליך הדמוקרטי, כגון חופש הביטוי. תשתית זו נשענת על היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, ההופכת אצל השופט אגרנט לנתון חוקתי. נתון חוקתי זה איננו פוגם בכוחו של המחוקק לקבוע הוראות חוק הפוגעות בזכויות־יסוד - אפילו אותן זכויות־יסוד הקשורות להליך הדמוקרטי - אך שומה על הרשויות לשים זכויות אלה לנגד עיניהם בבואן לפרש חוקים. במקרים שבהם ישנם שניים או יותר פירושים אפשריים לחוק, על הרשויות לבחור באותו פירוש המתיישב יותר עם הגנה על זכויות אדם במדינה דמוקרטית.[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי הכנסת, מושב שני, חוברת י"ט, עמ' 1096.
  2. ^ "קול העם" נסגר לעשרה ימים, הבוקר, 22 במרץ 1953.
  3. ^ י. רוקח סגר את "אל-איתיחאד", משמר, 16 באפריל 1953.
  4. ^ דן פינס (עורך), ספר השנה של העתונאים, תשי"ג, עמ' 232.
  5. ^ "איסור 'קול העם'", הארץ, 23 במרץ 1953, כפי שצוטט: "הארץ" נגד סגירת "קול העם", משמר, 24 במרץ 1953.
  6. ^ ב. ה., שלום הצבור, מעריב, 23 במרץ 1953.
  7. ^ אפרים קישוןאנשי "בלא כל ספק", מעריב, 24 במרץ 1953
  8. ^ בתוקף צו ביניים יחדש "קול העם" את הופעתו, משמר, 24 במרץ 1953.
  9. ^ ר"ק, "חופש העתונות", הפרקליט י', פברואר 1954, עמ' 1–2
  10. ^ אהרן ברק, "הנשיא אגרנט: "קול העם" – קולו של העם", מבחר כתבים, א, 2000, עמ' 575–596.
  11. ^ דוד קרצמר, חמישים שנה של משפט ציבורי בבית־המשפט העליון - זכויות אדם, משפט וממשל ה(1), תש"ס-1999