בדיחה ויזואלית
בדיחה ויזואלית או בדיחה חזותית (מבוססת מראה; באנגלית: visual gag או sight gag) היא כל בדיחה הכוללת בתוכה הומור שמועבר באופן חזותי, לרוב ללא צורך במילים כלל. הבדיחה יכולה לכלול מקרה פיזי בלתי אפשרי או התרחשות בלתי צפויה[1]. ההומור נובע מפרשנויות חלופיות לאירועים המתרחשים[2]. משתמשים בבדיחות מסוג זה במופעי קסמים, במחזות, ובמשחק בטלוויזיה או בסרטים.
סוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסוג השכיח ביותר של בדיחה ויזואלית מתבסס על פרשנויות מרובות לסדרה של אירועים[3]. סוג זה מופיע בסרטו של אלפרד היצ׳קוק ״39 המדרגות״ שיצא בשנת 1935. בסרט, השחקן הראשי, רוברט דונאט, אזוק לאישה ששונאת אותו. הם נכנסים לפונדק, שם בעלת המקום חושבת שהם נשואים טריים בעלי תשוקה עזה אחד לשני בעקבות קרבתם המוגזמת. קירבה זו היא אומנם הכרחית בשל האזיקים, אך בעלת המקום מפרשת את הסיבה לקרבתם בצורה שגויה. הבדיחה החזותית בסרט באה לידי ביטוי בכך שהצופים מודעים למקרה האמיתי. עם זאת, הצופים מודעים לדרך שבה הסיטואציה יכולה להתפרש מנקודת מבט של גורם חיצוני, כדוגמת בעלת הפונדק[2].
סוג נוסף של בדיחה ויזואלית הוא תנועה מתחלפת ולרוב משתמשים בה בתחילת הסרט. תנועה מתחלפת נותנת נקודת מבט שונה על הסצנה אשר מראה משהו שלא נראה קודם לכן[4]. דוגמה לכך מופיעה בסרט ״The Pawnshop״ (בית המשכון) בכיכובו של צ׳רלי צ׳פלין. צ׳פלין נלחם עם אחד העובדים שלו ומתכוון להכות בו באגרופו. המנהל שלהם עובר במקום כאשר אגרופו של צ׳פלין מונף באוויר; צ׳פלין משנה את התנועה ומעמיד פנים שהוא יורד על הברכיים כדי לקרצף את הרצפה[4].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאים רבים ביססו את רוב ההומור בסרטים שהפיקו על בדיחות חזותיות, לעיתים עד כדי שימוש מועט או היעדר מוחלט של דיאלוגים. השימוש הידוע הראשון לבדיחה חזותית בקולנוע היה בסרטם הקצר של האחים לומייר, ״המתיז הותז״, שבו נער הופך את הגנן שמשקה את הגינה שלו למושא התעלול שלו[5]. בסרט ניתן לראות את הנער מכופף את צינור הגינה וכאשר בא הגנן לראות מה קרה לצינור, הנער משחרר את הצינור ובכך מתיז על הגנן. אחד החלוצים המוקדמים של הבדיחות החזותיות היה הבמאי ז׳ורז׳ מלייס. הוא התנסה בטכניקות, שאז היו חדשות במדיה הקולנועית, ויצר בעזרתן שיטות להטעיית הצופים הכוללים חפצים נעלמים, שינוי גודל אדם לגמד או ענק, ראש מדבר ללא גוף ועוד[2].
שחקני ווֹדְווִיל לרוב השתמשו בבדיחות במופעים שלהם. בדיחה חזותית קלאסית של וודוויל מציגה שני שחקנים אשר מחקים את הפעולות זה של זה סביב אביזר מסוים[6]. הבדיחות החזותיות הוצגו בהמשך דרכן בסרטים האילמים והן נחשבות לסימן היכר של הז׳אנר[2]. קומיקאים מסוימים, ביניהם צ׳ארלי צ׳פלין, באסטר קיטון, הרולד לויד והאחים מרקס[6], לרוב השתמשו בהומור חזותי מאחר שהטכנולוגיה להקלטת קולות בסרטים (והפעלתם בסרט בסנכרון עם הדיבור המוצג) עדיין לא הייתה קיימת. המרכיב ההומוריסטי המושרש בצמדים קומיים נובע מההבדלים בין האנשים בצמד, במיוחד אם היה שחקן רזה ששיחק לצד שחקן שמן כמו במקרה של אבוט וקוסטלו ושל לורל והארדי[7].
העיתון ״ניו יורק טיימס״ מציין את הפרק הרביעי בסדרה ״האי של גיליגן״ בתור דוגמה לבדיחה ויזואלית קלאסית[8]. ״האי של גיליגן״ היא קומדיית מצבים אמריקאית המספרת על שבעה אנשים, שני אנשי צוות וחמישה נוסעים, שהיו על ספינה שנתקלה בסערה ונטרפה לאי בודד. בפרק המדובר, הניצולים מנסים ליצור קשר עם הציוויליזציה באמצעות רדיו. בפרק זה, גיליגן, הקצין הראשון של הספינה, לוקח את מכשיר הרדיו וחובט בו בחוזקה ובכך גורם לו לעבוד; גיליגן השתמש במכשיר כדי ליצור קשר רגעי עם טייס שטס מעליהם אך כאשר הדגים זאת מאוחר יותר לאחד הניצולים האחרים ושוב חבט במכשיר, המכשיר התפרק וחלקיו הפנימיים התפזרו לכל עבר. בכך, ההצלה שלהם סוכלה[8].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ LIFE, ״Sight Gag Revival", 03-02-1958. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Noel Carroll, Theorizing the Moving Image, Cambridge University Press, 1996-05-31, ISBN 978-0-521-46607-3. (באנגלית)
- ^ Carroll, עמוד 148
- ^ 1 2 Carroll, עמוד 152
- ^ Gaines, Jane M., Early Cinema's Heyday of Copying (PDF), 11-11-2011 (באנגלית)
- ^ 1 2 Stevens, Dana (2010-12-03). "Holiday Books: Movies". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-02-11.
- ^ Carroll, עמוד 147
- ^ 1 2 Genzlinger, Neil (2011-11-23). "Naked Truth: New Sitcoms Are Reruns". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-02-11.