בדמי ימיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בִּדְמִי ימיה היא נובלה עברית מאת ש"י עגנון, הפותחת את הקובץ "על כפות המנעול", בהוצאת שוקן. הנובלה פורסמה לראשונה בשנת 1923 בכתב העת "התקופה", של הוצאת שטיבל בוורשה, בתקופת מגוריו של עגנון בגרמניה.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספרת, תרצה מינץ, מתחילה את סיפורה במילים "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה." היא ממשיכה בתיאור אחרית ימיה של האם, שבמהלכה לקחה האם כתבים, "כתובים כתיבה תמה על נייר דק", שאותם החזיקה בתיבה נעולה, ושרפה אותם. בתום שנת האבלות לקח אביה של תרצה את בתו לביקור בביתו של עקביה מזל, איש כבן 35, ויחד העלו את זכרה של האם. האב שאל את עקביה האם יש לו עותק של השירים שכתב ללאה, כדי לפרסמם בספר, ועקביה ענה: "הן למענה כתבתי את שירי, כי על כן לא העתקתים לי".

תרצה שקדה על לימודיה, בבית הספר ואצל מורים פרטיים. בחופשת הקיץ בילתה בביתה של מינטשי גוטליב, ידידתה הוותיקה של האם המנוחה, ושם סיפרה לה מינטשי על אהוב נעוריה של האם, עקביה מזל, סטודנט שהגיע מווינה, ונתנה לה לקרוא את יומנו, שאותו העתיקה.

ביומן, שבו עקביה מזל הוא המספר, מתאר מזל, סטודנט לפילוסופיה, את ביקורו בעיר מגוריהן של לאה ומינטשי, אליה הגיע בחופשת הלימודים. בביקורו הוזמן להתארח ימים אחדים בבית הוריה של לאה, ולאחר מכן שכר לו דירה בעיר ונשאר בה, ואל לימודיו לא חזר. עקביה התאהב בלאה, אך אביהּ אמר לו שהבטיח את לאה לאיש עשיר, מר מינץ, משום שלאה חולנית ותזדקק לתמיכתו של בעל עשיר, ולא תוכל להסתפק במורה עני.

בתום החופשה חזרה תרצה ללימודיה, אותם סיימה בהגיעה לגיל 16. היא המשיכה בלימודים בבית מדרש למורות, שבו הורה גם עקביה מזל. בין תרצה לעקביה התפתח קשר, אך עקביה עזב את משרתו.

עלם בשם לנדא חפץ לשאת את תרצה לאישה, אך היא לא גילתה בו עניין.

בעת שהלכה למסור ספרים לכורך פגשה תרצה את עקביה, והקשר ביניהם התחדש. הם טיילו יחד, וקבעו להיפגש לטיול נוסף למחרת. תרצה חלמה חלום, ובו זקנה הטוענת שהיניקה את אמהּ. תרצה מספרת: "ידעתי כי חלום היא ואשתומם, הלא אמי לא ינקה חלב זרה, ומה זה דברה הזקנה כי מינקת אמי היא."

תרצה חלתה, וכשהתאוששה בישרה לאביה שהתארשׂה לעקביה. מינטשי גוטליב ניסתה להניא את תרצה מצעד זה ואמרה: "הלא ידעת תרצה כי יקר לי מזל מאד, ואולם את נערה צעירה והוא כבן ארבעים. ואף כי צעירה את לא צפון משכל לבך לדעת כי בעוד שנים אחדות הוא כעץ ייבש וחן עלומיך יגדל." מחלתה של תרצה החמירה, אך לאחר ימים רבים החלימה. היא מספרת: "בערב שבת נחמו חגותי חג נישואי", ולאחר ירח הדבש, שאותו בילו בנווה קיץ בכפר, הזוג עובר להתגורר בביתו של עקביה מזל שמחוץ לעיר, שלו בנה אביה של תרצה חדר נוסף. "ביתי לקח את לבי", מספרת תרצה, "אמנם לא שונה הוא מכל בתי האכרים, אפס רוח אחרת עמו". תרצה הרתה, אך שמחתה בתחילת הנישואים התחלפה בדכדוך, לאחר שגילתה שבעלה "אכן להיות רווק נולד, ולמה שדדתי את מנוחתו. ואבקש את נפשי למות, כי מוקש הייתי לעקביה".

את סיפורה מסיימת תרצה במילים: "כלו זכרונות תרצה", שלאחריהן היא מוסיפה הסבר על סיבת כתיבתו:

"בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זכרונותי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה."

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תרצה מינץ: המספרת, נערה המתארת את קורותיה במשך כחמש שנים, מהיותה בת 13 ועד לנישואיה והריונה הראשון.
  • לאה מינץ: אמהּ של תרצה, שמתה בדמי ימיה.
  • מר מינץ: אביהּ של תרצה. שמו, מינץ (בגרמנית: münze, שפירושו "מטבע"), מרמז על הבחירה בו בזכות כספו.
  • מינטשי גוטליב: חברתה של לאה.
  • מר גוטליב: בעלה של מינטשי.
  • עקביה מזל: אהוב נעוריה של לאה, שבסופו של דבר מתחתן עם בתהּ, תרצה.
  • אביהּ של לאה (שמו אינו מופיע בסיפור).
  • קילא, המשרתת בבית משפחת מינץ.
  • גוטסקינד: שדכן המגיע לבית משפחת מינץ.
  • מעוות: כלבהּ של מינטשי.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוגות בעיני המתבונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור מופיעים זוגות רבים, מהם שהדמיון ביניהם כה רב עד שהם נראים כתאומים בעיני המתבונן. זוגות אלה:

  • מר מינץ ועקביה מזל, שני אוהביה של לאה, שאהבתם מועברת אל בתהּ, תרצה. בסוף הסיפור מתארת תרצה: "אבי ואישי האירו לי פניהם, באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה".
  • מר גוטליב ואחיו, שמינטשי גוטליב מתבלבלת ביניהם עקב הדמיון הרב שביניהם, וכמוה מתבלבל גם הילד, בן אחיו של גוטליב: "ויבט הילד בו ובאחיו ועיניו תעו בלי הרף מזה אל זה, מביט ומשתאה".
  • העלם לנדא ועקביה מזל, שני חתניה הפוטנציאליים של תרצה.

עמוס עוז העיר על כך:

מוטיב התאומים הזהים עובר ושב בסיפור וממלא אותו בטעויות-זהות קטנות וגדולות, טריוויאליות וסמליות, קומיות וטרגיות, כביכול כמעט כל דמות מגלמת כאן בעיני זולתה, לרצונה או בעל כורחה, דמות קרובה או דומה לה.[1]

קשרים בין ילדים והוריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מעמיק לתאר מקרים אחדים של קשר בין ילד להורהו, מנקודת מבטו של הילד:

  • קשריה של תרצה עם אמהּ, לאה. "מה אהבתי את קולה", מספרת תרצה, "פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא". בהחלטתה להינשא לעקביה מזל, מחזרהּ של אמהּ, מגשימה תרצה את הנישואים שאמהּ כשלה להגיע אליהם.
    על קשריה של תרצה עם אמהּ העירה ניצה בן-דב:
בנובלה "בדמי ימיה" נתן עגנון ביטוי חזק להשתוקקותה של הבת אל אמה ולתחושת האובדן הקשה המלווה אותה כל ימי חייה. עוצמות הרגש הזורמות מבת לאמה במשך שנים, גם אחרי מותה של האם, לא תוארו ולא תועדו דיין בספרות המערב, ויש להניח שגם בכך טמון קסמה המתמשך של הנובלה.[2]
עמוס עוז העיר על קשרים אלה:
יחסה של תרצה אל אמה הוא יחס פולחני. מתחילת הסיפור היא מקדשת את דמותה, את טקס ישיבתה בחלון, את בגדיה הלבנים. בהמשך היא מתמוגגת מיופייה ומריח הניחוח המופלא הנודף ממנה אף על פי שאינה משתמשת בתמרוקים. המסתורין האופף את הסתלקותה העדינה והנחרצת של האם מעורר בתרצה התפעמות עזה, החורצת בסופו של דבר את גורלה שלה: אחרי מות האם תשאף תרצה להתמזג בדמותה עד כדי ביטול עצמה. היחס הפולחני מונע כל קרבה ממשית בין הבת לאם – או שמא העדר הקרבה הוא המביא את תרצה, מלכתחילה, לידי יחס פולחני אל אמה. האם השקועה במחלתה ובתוגת געגועיה אינה מגלה שום עניין בקרבתה של תרצה, או בעצם קיומה, ואינה מגיבה על מאמציה של הילדה למשוך אליה שימת לב.[1]
  • קשריה של תרצה עם אביהּ, מר מינץ. תרצה חשה שאביה מזניח אותה משום שהוא שקוע בטיפול באשתו החולה ולאחר מכן באבל על מותה: "ואני אמרתי ביגוני שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". א"ב יהושע ייחס לאב אחריות מוסרית להתאהבותה של תרצה בעקביה המבוגר ממנה בשנים רבות.[3]
  • קשריו של עקביה עם אמו. על עוצמת אהבתו של עקביה לאמו ניתן ללמוד מדבריו לתרצה: "שמחתי כי מצאתי אוזן קשבת לדבר על אמי היום, כי רבו געגועי אליה". ניצה בן-דב רואה בקשר זה מניע למעברו של עקביה מווינה לעיר השדה שבה מתרחש הסיפור, בניגוד לכיוון המקובל של ההגירה הפנימית: "הקשר הקמאי, המאגי-האדיפלי בין בן לאם מונח גם ביסוד קשריו של עקביה עם אמו, מדריך את חייו ואישיותו, והוא שהניע אותו לחזור אל המקומות שמהם היא באה."[2]

מי הניע את תרצה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתקרב לסיומו בנישואיה של תרצה, נישואים שמהר מאוד מתגלים כלא מאושרים. מה הניע את תרצה לנישואים יוצאי דופן אלה, שבהם גילו של החתן כפול מגילה של הכלה?

תשובה פשטנית לשאלה זו רואה בתרצה אדם אוטונומי, הבוחר בעצמו את מטרותיו וחותר להגשמתן. גישה זו מופיעה, למשל, בתיאורו של המספר ברומן "אורח נטה ללון": "עקביה מזל אדם מסוים היה והגיעו שנותיו לשנות אביה של תרצה מינץ ולא הגה עליה עקביה מזל אפילו בחלום, הלכה תרצה ותלתה עצמה על צואריו של עקביה."[4] מלשון הסיפור אכן עולה שתרצה התאהבה בעקביה מזל, וחתרה לנישואין אתו, ולהגשמת מטרה זו אף התגברה על ההתנגדות שהביעו הסובבים אותה.

ניצה בן-דב רואה את פעילותה זו של תרצה כנובעת מסדרת מניפולציות של מינטשי גוטליב, החל מהשלב שבו גילתה לתרצה על אהבתה של אמהּ לעקביה מזל. מינטשי גוטליב אינה שולחת את תרצה באופן ישיר וגלוי לזרועותיו של עקביה מזל, אך מניעה אותה לכך באופן סמוי. "מינטשי גוטליב, שמצאה לפניה את נפשה של תרצה כקרקע בתולית, נוחה ומוכנה לזריעה, מזינה אותה בסוד עולמה של אמה המתה. ובשעבדה את תרצה לעבר שאינו עברה הפרטי, אלא עבר מיתולוגי, חוצה דורות, היא זורעת בה את זרעי אהבתה לעקביה."[5]

א"ב יהושע רואה דווקא את אביה של תרצה, מר מינץ, ככוח המניע, ומציין:

מתוך עיון מדוקדק וזהיר יותר, במיוחד בחלקו הראשון של הסיפור, נראה שפעולתה של תרצה מראשיתה לא הייתה כלל אוטונומית. פעולתה הונעה על ידי גורם רב-עוצמה, רגש האשמה של אביה, מינץ, כלפי אהובה המוחמץ של אשתו המתה.[3]

יהושע רואה את מעשיו ודבריו של האב, החל מלקיחתה לפגישה עם עקביה מזל בתום שנת האבל, ככאלה שהשפיעו על התת-מודע של תרצה ודחפו אותה לנישואים עם עקביה מזל. הוא מוסיף כי:

את ההוכחה הברורה יותר לכך שתרצה היא מופעלת יותר מאשר פועלת אפשר לראות בסצנת הווידוי של "אהבתה" למזל בבית הכורך, ובמה שבא אחריה. הווידוי נעשה כולו על פי סימני האם המתה, באותו נוסח ועל-פי אותו קוד.[3]

פסקת הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיימה את סיפורה במילים: "כלו זכרונות תרצה", מוסיפה תרצה הסבר על סיבת כתיבתו של הסיפור:

בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זכרונותי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה.

סיום זה מספק לקורא מידע שלא היה בידיו במשך כל קריאת הסיפור, ולפיו המאורעות לא תוארו בעת התרחשותם, אלא התיאור הוא זכרונותיה של המספרת, המגיעים עד להווה, שבו מחכה המספרת ללידה הראשונה שלה. רות גינזבורג העירה על מצבו של הקורא בנקודה זו: "עם סיום הקריאה מתבקשת ממנו קריאה חוזרת לאור מה שמתגלה לו בפסוקים האחרונים".[6] ניצה בן-דב הוסיפה על כך:

תרצה היא מספרת צעירה, שהתפכחות מרה מאשליה הניעה אותה לשבת בחדרה ולשחזר את קורותיה מיום מות אמה ועד היום הזה.שעת התובנה וההתפכחות ממהלך חייה היא שעת פתיחת הכתיבה. אבל שעת המפגש של הקורא עם ההתפכחות והתובנה של תרצה היא שעת סיום הקריאה שלו את סיפורה.[2]

הסיפור כאלגוריה לאומית בעלת אוריינטציה ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הפרשנות הרואה בסיפור "בדמי ימיה" סיפור אהבה מורכב, מוסיפה זיוה שמיר את הפרשנות לפיה הסיפור הוא אלגוריה לאומית בעלת אוריינטציה ציונית, המשקפת את הלבטים בנפשם של עגנון וצעירי דורו בעת פרסום הסיפור, כמו גם בנפשם של היהודים בעת התרחשות הסיפור, כעשרים שנה קודם לכן, בעקבות התעוררות הציונות: האם להישאר באירופה השׂבעה, או לעלות לארץ ישראל הדלה? לבטים אלה בין שתי דרכים מנוגדות משתקפים בסיפור בלבטיה של תרצה בין שני הגברים המנוגדים, לנדא שריחו כריח היער ועקביה המורה העני. אזכור מפורש של הרעיון הציוני, המעדיף את ארץ ישראל על פני הגולה, מוצאת שמיר בדבריה של בעלת נווה הקיץ שאצלה שהו עקביה ותרצה בירח הדבש שלהם: "בית לך, הִכבד ושב בביתך. ואמרת מצא חן בעיני גן חברי. מדוע לא תטע לך גם אתה גן כזה? למה יהיה אויר שכונתך רע והאוויר בשכונת רעך טוב?"[7]

מקורות לשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור כתוב בעברית מקראית, הניכרת, בין השאר, בשימוש נרחב בו"ו ההיפוך ובתקבולת כדוגמת "כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה". אברהם בנד מציין כי השימוש שעושה תרצה בלשון מקראית פסטוראלית "מנומק במסגרת הסיפור, שהרי אביה דאג תמיד לחינוכה העברי, ואם החליטה לכתוב זכרונות בעברית היא תיזקק ממילא לאותו סגנון מקראי משׂכּילי של מוריה.[8]

פה ושם משובצים בסיפור פסוקים ושברי פסוקים:

  • תיאורה של לאה, "בכל עת היו בגדיה לבנים" רומז לאמור בספר קהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (מגילת קהלת, פרק ט', פסוק ח') זיוה שמיר מציינת: "השמחה והאופטימיות של הבגדים הלבנים בספר קהלת אינן משקפות את מצבה של לאה, שמאסה בחייה ולבה מר ודואב. הסיבה באה בפסוק הבא בקהלת: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". לאה אינה מוצאת טעם בהנאות החיים, שעליהם ממליץ ספר קהלת, משום שאיתרע מזלה והשיאוה לאדם בלתי אהוב, ולבה נתון לאחר."[7]
  • על לאה ובעלה מסופר "שמאלו תחת ראשו וימינו בימינה". זו פרפרזה על האמור בשיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ו').
  • בעת שפגש את לאה לראשונה, כשנשקפה בעד החלון, אמר לה עקביה: "השקיני נא מעט מים", כפי שתיאר אליעזר עבד אברהם את דבריו לרבקה בעת שנפגשו לראשונה: "הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק מ"ג) ניצה בן-דב מעירה שגרסת "בדמי ימיה" היא "וריאציה אורבנית לסצנת הדפוס המקראית של ההתאהבות והאירוסים שאצל באר המים".[2]
  • על אביה של לאה מסופר: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". זהו ציטוט מדויק מהמסופר על משה בספר שמות, פרק ב', פסוק י"ב.

זיקה לסיפורים אחרים של עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן "סיפור פשוט", המופיע מיד לאחר "בדמי ימיה" בקובץ "על כפות המנעול", מוסיף מידע על קורותיהם של תרצה ועקביה מזל. בסיפור "בדמי ימיה" מסופר שעקביה מזל חקר את תולדות הקהילה היהודית. על תוצאות מחקריו מספר "סיפור פשוט":

שבוש יש לה בית קברות ישן נושן ואף על פי כן כל מקום שחופרים מוצאים קבר. על דבר זה כתב עקביה מזל ספר גדול וזכה שיזכרוהו אפילו בנייה פרייה פריסה".[9] פרק מיוחד בספרו עוסק בבית הכנסת הגדול.[10]

בלומה נאכט, מגיבורות "סיפור פשוט", עוזבת את בית הורביץ ועוברת לשמש כמשרתת בביתם של תרצה ועקביה מזל, שם היא מטפלת בתינוק, ומרת תרצה אומרת "מפקפקת אני אם תינוקי שלי - שלי הוא, שמא הוא של בלומה".[11]

שמואל ורסס העיר על כך: "התייחסות חוזרת לדמויות של 'בדמי ימיה' במרקם הטקסטואלי החדש של 'סיפור פשוט' מוסיפה לעלילה בדיונית זו אישוש מציאותי חדש. הדמויות ועולמן הן בגדר עובדות ממשיות, שאין להרהר אחר מידת תקפותן."[12]

גם ברומן "אורח נטה ללון" מוזכרים תרצה ועקביה מזל בדבריו של המספר:

אבל אדם שהגיע לפרק שנותי לא נאה לו לחזור על מעשה נערות, לפיכך סיפרתי לה מעשה תרצה ועקביה. אמרתי לה לרחל, דבר זה כדאי לך לשמוע. עקביה מזל אדם מסוים היה והגיעו שנותיו לשנות אביה של תרצה מינץ ולא הגה עליה עקביה מזל אפילו בחלום, הלכה תרצה ותלתה עצמה על צואריו של עקביה. כלום אין כאן מעשה נסים.[13]

שמואל ורסס העיר על מכלול הופעותיהם של תרצה ועקביה מזל בשלושת הסיפורים:

הקשר הפרדוקסלי שבין עקביה מזל ותרצה מינץ נבחן אפוא מכמה נקודות תצפית. מלכתחילה, בטקסט המרכזי של 'בדמי ימיה' מתוך האספקלריה של תרצה עצמה ביומנה; לאחר מכן צף ועולה קשר זה מתוך הרהוריו של הירשל הורוויץ ב'סיפור פשוט', ולבסוף - מתוך ריחוק כרונולוגי של למעלה מעשרים שנה מן העלילה הבדיונית הזאת מתוך נקודת התצפית של 'המספר' האוטוביוגרפי ב'אורח נטה ללון'.[12]

השפעות של הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

א"ב יהושע ציין: "דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול, ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון - בדמי ימיה".[3] ניצה בן-דב המחישה אמירה זו, בהדגימה השפעות של "בדמי ימיה" (ויצירות נוספות של עגנון) על יהושע ועוז.[14]

עמוס עוז, שבדומה לתרצה התייתם מאמו בנעוריו, העיד על זיקתו ל"בדמי ימיה":

מיום שגיליתי את "בדמי ימיה", בהיותי כבן חמש-עשרה, השוויתי את עצמי לתרצה. בספר "מתחילים סיפור" כתבתי קצת על תרצה וקצת, בעקיפין, גם על הילד שהייתי בסוף ימי חייה של אמי.[15]

השפעת הנובלה ניכרת גם בספרה של רות אלמוג, "שורשי אוויר", ובספרה של צרויה שלו, "חיי אהבה".

על השפעת הסיפור העירה זיוה שמיר:

"בדמי ימיה" השפיע אפוא על סיפורים ריאליסטיים ואלגוריסטיים כאחד, והוא ממשיך להשפיע את שפעו על הספרות העברית גם בימינו אלה - גם על זו הנכתבת בימינו אנו מתוך הנחות יסוד בתר-ציוניות. זהו טיבה של קלסיקה אמִתית: ככל שאנו מתרחקים ממועד חיבורה, היא הולכת ומתגבהת, ואף זוכה בכל דור לגלגולים אינטרפרטטיביים חדשים, במלוא קשת משמעיה של המילה "אינטרפרטציה".[7]

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 עובד הסיפור לסרט בשם "בדמי ימיה" בבימוין של לינה וסלבה צ'פלין, לפי תסריט מאת אסתר נמדר וליסה קאופמן נמדר.[16]

בשנת 2011 העלה התיאטרון הקאמרי מופע בכיכובו של יונתן צ'רצ'י, המספר את הסיפור, בעיבודה של מיכל אקרמן, בליווי של סקסופון וקלרינט.[17]

ביולי 2017 עלה בתיאטרון החאן מחזה על פי הסיפור בעיבודה של שחר פנקס ובבימויה של שיר גולדברג.[18]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, חיפה, תשכ"ב, עמ' 49-29.
  • מאיר בוסאק, הערות ל"בדמי ימיה", מאזנים נב (2), 1981, עמ' 111-103. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • ניצה בן דב, "חלום כמציאות ב'בדמי ימיה': הדמות שמאחורי הקלעים", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון, עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 236-215. פורסם גם בספר אהבות לא מאושרות.
  • ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, חלק שני: "בדמי ימיה", עמ' 195-123.
  • ניצה בן דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 2006, הפרק "כָּלו זיכרונות תרצה", עמ' 71-47 (פורסם תחילה כמאמר: "חיקוי בתוך חיקוי בנובלה 'בדמי ימיה' לעגנון", בקורת ופרשנות 36-35, 2002, עמ' 205-186).
  • אברהם בנד, "המספר הבלתי מהימן ב'מיכאל שלי' וב'בדמי ימיה'", הספרות ג, יוני 1971, עמ' 34-30.
  • אפרת גולן, קריאה פמיניסטית של "בדמי ימיה", עלי שיח 28-27, 1990, עמ' 92-81.
  • רות גולן, "'בדמי ימיה' של עגנון, מאובייקט חצוי לסובייקט שסוע", עלי שיח 30-29, 1991, עמ' 89-83.
  • רות גינזבורג, "בדמי ימיה מתה תרצה" או: "יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים אימה כנדגלות", דפים למחקר בספרות 8, 1992-1991, עמ' 300-285. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • שרה הלפרין, ‫הצופן הפואטי בנובלה "בדמי ימיה" לש"י עגנון, הדאר (ניו יורק), 68 (ג), 1989, עמ' 22-19.
  • שלמה הרציג, צלם בהיכל: על אינטרטקסטואליות ומשמעותה בנובלה "בדמי ימיה" לש"י עגנון, עלי שיח 46, 2001, עמ' 79-69.
  • הלל ויס, "בדמי ימיה": הערות נוספות, בתוך: אהרון קומם (עורך), ספר יצחק בקון: פרקי ספרות ומחקר, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 1992, עמ' 264-253.
  • דליה חשן, מדרש בלשון לא מדרשית: על שתי נובלות לש"י עגנון (חלק ב), בשדה חמ"ד 47, תשס"ד, תל אביב, עמ' 112-99.
  • א"ב יהושע, כוחה הנורא של אשמה קטנה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1998, עמ' 164-142
  • רחל לנדאו, על הסגנון המקראי של "בדמי ימיה" לש"י עגנון, בלשנות עברית חפ"שית 16, 1980, עמ' 50-26.
  • יאיר מזור, הדינאמיקה התמטית השיטתית במוטיב התחליף בסיפור "בדמי ימיה", הדינאמיקה של מוטיבים ביצירות ש"י עגנון, הוצאת דקל, תל אביב, 1979, עמ' 49-36.
  • שירלי סלע-לבבי, "'המכתב הגנוב' של תרצה – הזדהות וחזרה ב'בדמי ימיה' של עגנון", מחקרי ירושלים בספרות עברית כג, תש"ע 2009, עמ' 272-255. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • עמוס עוז, מתחילים סיפור, הוצאת כתר, 1996, הפרק "'מי בא?' (על פתיחת 'בדמי ימיה' מאת ש"י עגנון)", עמ' 28-21.
  • ש"י פנואלי, יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר, תרבות וחינוך, תל אביב, 1960, עמ' 40-34.
  • עדי צמח, "בכפל דמות: על בדמי ימיה לש"י עגנון", מאזנים סב (8-7), 1989, עמ' 49-43.[19]
  • אליעזר שביד, בדרך תשובה: "בדמי ימיה" מאת ש"י עגנון, שלוש אשמורות בספרות העברית החדשה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1964, עמ' 70-62.
  • יוסף שה-לבן, ש.י. עגנון: סיפורים, הוצאת אור-עם, תל אביב, 1975, עמ' 40-34.
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שני: כי נהפך העלם לאיש אחר, עמ' 88-69.
  • סמדר לוי, ש"י עגנון - בדמי ימיה, הוצאת אור עם, 1994. ‬
  • אברהם בנד, שאלות נכבדות, הוצאת דביר, 2007, הפרק "המספר הבלתי מהימן במיכאל שלי וב'בדמי ימיה'", עמ' 238-229.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עמוס עוז, מתחילים סיפור, הוצאת כתר, 1966, הפרק "'מי בא?' (על פתיחת 'בדמי ימיה' מאת ש"י עגנון)", עמ' 28-21.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006, הפרק "כָּלו זיכרונות תרצה", עמ' 71-47.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 א"ב יהושע, כוחה הנורא של אשמה קטנה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 164-142
  4. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, עמ' 74
  5. ^ ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, חלק שני: "בדמי ימיה", עמ' 195-123.
  6. ^ רות גינזבורג, "'בדמי ימיה מתה תרצה' או 'יפה את רעייתי כתרצה נאוה בירושלים איֻמה כנדגלות'", דפים למחקר בספרות 8, 1992-1991, עמ' 300-285. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 זיוה שמיר, ש"י עולמות - ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שני: כי נהפך העלם לאיש אחר, עמ' 88-69.
  8. ^ אברהם בנד, "המספר הבלתי מהימן ב'מיכאל שלי' וב'בדמי ימיה'", הספרות ג, יוני 1971, עמ' 47-30.
  9. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' קמא
  10. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' קעז
  11. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' צז-צט
  12. ^ 12.0 12.1 שמואל ורסס, "דמויות ונושאים חוזרים בכתבי ש"י עגנון", דפים למחקר בספרות 6/5, 1989, עמ' 17; (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם). נדפס גם בספר: שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 46.
  13. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, עמ' 74
  14. ^ ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006, מסת מבוא: "באור הדמדומים" - עגנון וצלליו, עמ' 43-13.
  15. ^ עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר ספרים, 2002, עמ' 249.
  16. ^ בדמי ימיה, באתר הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
  17. ^ בדמי ימיה, באתר התיאטרון הקאמרי
  18. ^ בדמי ימיה באתר תיאטרון החאן
    ננו שבתאיההצגה "בדמי ימיה": יופי עגנוני מעודן, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2017
  19. ^ נדפס שוב בתוך: עדי צמח, בכפל דמות: על בדמי ימיה לש"י עגנון, קריאה תמה בספרות עברית בת המאה העשרים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1990, עמ' 24-11.