בוב סמית'
 | |||||
| לידה |
30 במרץ 1941 (בן 84) טרנטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | רוברט קלינטון סמית' | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | מכללת לפאייט | ||||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||
| |||||
| |||||
רוברט קלינטון סמית' (באנגלית: Robert Clinton Smith; נולד ב-30 במרץ 1941) הוא פוליטיקאי אמריקאי ממדינת ניו המפשייר, שייצג את אותה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית – תחילה בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1985-1990, ולאחר מכן בסנאט של ארצות הברית בין השנים 2003-1990.
לאחר שנבחר לראשונה לבית הנבחרים כחבר המפלגה הרפובליקנית בשנת 1984, נבחר מחדש פעמיים לפני שהתמודד לסנאט בשנת 1990, עת נבחר למושבו הפתוח של הסנאטור המתפטר גורדון ג'. האמפרי. הוא נבחר מחדש בשנת 1996, ולאחר מכן התמודד בפריימריז הרפובליקני בבחירות לנשיאות בשנת 2000. לאחר שלא הצליח לצבור תמיכה משמעותית, פרש סמית' מהמרוץ עוד לפני תחילת הבחירות המקדימות והצטרף ל"מפלגת משלמי המיסים" במטרה לזכות במועמדותם. בהמשך שינה שוב את השתייכותו הפוליטית והפך לעצמאי, אך לבסוף פרש לחלוטין מהמרוץ לנשיאות. לאחר מכן שב למפלגה הרפובליקנית כאשר התפנה תפקיד יו"ר ועדת הסביבה והעבודות הציבוריות של הסנאט של ארצות הברית.
סמית' התמודד מחדש בבחירות ב-2002 אך הפסיד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית לחבר הקונגרס ג'ון א. סונונו, אשר ניצח לאחר מכן גם בבחירות הכלליות. לאחר תבוסתו עבר לפלורידה וניסה להתמודד לסנאט מטעמה ב-2004 וב-2010, אך פרש בשלב מוקדם בשתי הפעמים לאחר שקיבל תוצאות מאכזבות בסקרים של הפריימריז הרפובליקניים. לאחר מכן שב לניו המפשייר, שם הכריז על מועמדותו למועמדות הרפובליקנית בבחירות לסנאט ב-2014, אך הפסיד בבחירות המקדימות לסקוט בראון, לשעבר סנאטור מטעם מסצ'וסטס.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמית' נולד ב-30 במרץ 1941 בטרנטון שבניו ג'רזי, והוא בנם של מרגרט (לבית אלדרידג') ודונלד סמית'. [1] בשנת 1965 השלים במכללת לאפייט לימודי תואר ראשון, ולמד לימודים מתקדמים לתואר שני באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בלונג ביץ'. סמית' שירת בכוחות המילואים של צי ארצות הברית בין השנים 1962 ל-1965, והיה בשירות פעיל בין 1965 ל-1967, כולל שנה במלחמת וייטנאם. הוא המשיך לשרת במילואים של הצי עד 1969. סמית' התיישב בוולפבורו שבניו המפשייר, שם לימד היסטוריה ואנגלית. בנוסף, הוא כיהן במועצת בית הספר המקומית ונכנס לתחום הנדל"ן כבעלים ומפעיל של סוכנות התיווך "Yankee Pedlar".
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הנבחרים של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבבחירות 1982 התמודד סמית' לבית הנבחרים של ארצות הברית במחוז הקונגרס הראשון של ניו המפשייר. המיתון וחוסר הפופולריות של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן תרמו להצלחתם של מועמדים דמוקרטים רבים, וסמית' הפסיד לחבר הקונגרס המכהן נורמן ד'אמורס (אנ'), ביחס של 45% לעומת 55%. ד'אמורס לא התמודד לכהונה נוספת ב-1984 ובמקום זאת ניסה ללא הצלחה להיבחר לסנאט של ארצות הברית. סמית' ניצל את ניצחונו הסוחף של רייגן בבחירות לנשיאות באותה השנה ונבחר במקומו של ד'אמורס, וגבר על המועמדת הדמוקרטית דאדלי דאדלי (אנ') עם 59% מקולות הבוחרים. דאדלי, שהייתה חברה במועצה המבצעת של ניו המפשייר, ניהלה מסע בחירות תחת הסיסמה: "Dudley Dudley, Worth Repeating" (דאדלי דאדלי, שווה לחזור על זה). סמית' השיב בסיסמה משלו: "Dudley Dudley, Liberal Liberal" (דאדלי דאדלי, ליברלית ליברלית)[2].
סמית' נבחר מחדש ברוב גדול בשנים 1986 ו-1988. בבחירות הראשונות ניצח ג'יימס מ. דמרס עם 56% מהקולות, ובבחירות שלאחר מכן ניצח את ג'וזף פ. קיף עם 60% מהקולות.
הסנאט של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמית' לא התמודד לכהונה נוספת בבית הנבחרים ב-1990, ובמקום זאת התמודד על מושב הסנאט של ארצות הברית שהתפנה עם פרישתו של הרפובליקני גורדון ג'. האמפרי, שעמד בהבטחתו שלא לכהן יותר משתי כהונות. יריבו היה הדמוקרט ג'ון א. דורקין, שכיהן בעבר בסנאט בשנים 1975–1980. סמית' ניצח בניצחון מוחץ, עם 65% מהקולות לעומת 31% לדורקין. בדצמבר, לאחר שהאמפרי נבחר לסנאט של ניו המפשייר, הוא התפטר, וסמית' מונה להחליפו ל-27 הימים האחרונים של כהונתו בסנאט.
סוגיית השבויים והנעדרים ממלחמת וייטנאם (POW/MIA), שעסקה בגורלם של אמריקאים שנעדרו או נלקחו בשבי בווייטנאם, הפכה לנושא המרכזי של סמית' בקונגרס בשנת 1985, בין היתר בשל העובדה שגדל בלי לדעת כיצד אביו נהרג במלחמת העולם השנייה. סמית' סייע להקים את הוועדה המיוחדת של הסנאט לענייני שבויים ונעדרים (POW/MIA) בשנים 1991–1993 ושימש בה כסגן יושב הראש.
סמית' התמודד לכהונה נוספת בסנאט בשנת 1996, וניצח בקושי את חבר הקונגרס הדמוקרטי לשעבר ריצ'רד סווט, עם 49% מהקולות לעומת 46%. הוא ביסס את מעמדו כסנאטור השמרן ביותר בצפון-מזרח ארצות הברית, וכמעט הפסיד בשל ההשפעה הפוליטית של ביל קלינטון בבחירות. בליל הבחירות, מספר רשתות תקשורת בארצות הברית דיווחו בטעות כי סווט ניצח.
במהלך כהונתו בסנאט, סמית' התנגד באופן נחרץ לזכויות להט"ב. בשנת 1994, יחד עם הסנאטור הרפובליקני ג'סי הלמס מקרוליינה הצפונית, יזם תיקון חוק שנועד למנוע מימון פדרלי מבתי ספר שכללו תכנים הקשורים להומוסקסואליות בתוכניות הלימודים שלהם.[3] התיקון עבר ברוב של 63 מול 36.[4]
באוקטובר 1997, הנשיא ביל קלינטון מינה את הדיפלומט ג'יימס הורמל, שהיה הומוסקסואל מוצהר, לתפקיד שגריר ארצות הברית בלוקסמבורג – לראשונה בהיסטוריה שבה אדם להט"ב מוצהר מונה לשגריר. סמית', יחד עם הסנאטורים הרפובליקנים ג'יימס אינהוף וטים האצ'ינסון, הוביל קמפיין נגד המינוי של הורמל.[5]
בנוסף, יחד עם הלמס, היה אחד משלושת הסנאטורים היחידים שהצביעו נגד מינויה של רות ביידר גינסבורג לבית המשפט העליון באותה קדנציה. [6] בפברואר 1999, בתיכון Kingswood Regional בוולפבורו, הכריז סמית' על מועמדותו למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית (כאשר באותה תקופה המועמד המוביל היה מושל טקסס, ג'ורג' וו. בוש).[7]
ביולי, לאחר שלא הצליח לצבור תמיכה במרוץ לנשיאות ולפני שהתקיימו פריימריז או אסיפות בחירות כלשהן, סמית' הודיע על עזיבת המפלגה הרפובליקנית ועל כך שיתמודד על מועמדות מפלגת משלמי המיסים (Taxpayers' Party). חודש לאחר מכן, הוא עזב גם את מפלגת משלמי המיסים, בטענה שאידאולוגים בתוך המפלגה התנגדו למועמדותו בשל היותו קתולי, והכריז על עצמו כמועמד עצמאי. באוקטובר, פרש לחלוטין מהמרוץ והביע את תמיכתו בבוש.
בינתיים, הסנאטור הרפובליקני ג'ון צ'ייפי מרוד איילנד נפטר, ובעקבות זאת התפנה תפקיד יושב הראש של ועדת הסנאט לאיכות הסביבה ועבודות ציבוריות. סמית' חזר בו מפרישתו מהמפלגה הרפובליקנית, וטען כי זו הייתה "טעות" וכי מכיוון שמעולם לא שינה באופן רשמי את רישום ההצבעה שלו, הוא למעשה לא עזב את המפלגה. בעקבות זאת, הוא נבחר להחליף את צ'ייפי כיו"ר הוועדה.[8]
חלק מהבוחרים בניו המפשייר חשו אי-נוחות כלפי סגנונו הנלהב של סמית' בהבעת עמדותיו בנושאים מסוימים. באחד המקרים, הוא השתמש במספריים כדי לדקור בובה מפלסטיק על רצפת הסנאט כדי להמחיש את עמדתו הנחרצת נגד הפלות.[9]
בשנת 2000, ניסה סמית' לסייע למשפחתו של אליאן גונזלס שהתגוררה במיאמי לאחר שהוחזר לחזקת אביו, על ידי ליווי בני המשפחה לכניסה לבסיס חיל האוויר אנדרוז, שם הוחזק אליאן; עם זאת, הם נבלמו בכניסה.[10]
סמית' התמודד לכהונה שלישית בסנאט בשנת 2002, אך הפסיד בפריימריז הרפובליקניים לחבר הקונגרס ג'ון א. סונונו, עם 45% מהקולות לעומת 53% לסונונו. לאחר תבוסתו, הניו יורק טיימס דיווח כי רבים מהרפובליקנים חשו "הקלה" מהפסדו, שכן מעולם לא סלחו לו על עזיבת המפלגה בשנת 1999.[11]
לאחר מכן, עבר סמית' להתגורר בסרסוטה שבפלורידה, ועבד בתחום הנדל"ן.
קריירה לאחר כהונתו בקונגרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 2003, ייסד סמית' את "הקרן לפטריוט האמריקני" (American Patriot Foundation) במטרה לתמוך ב"משפחות חיילים שאיבדו את חייהם במלחמה".[12] נכון ל-2014, האתר של הקרן תיאר אותה כ"קרן לאומית בלתי-מפלגתית וללא מטרות רווח, אשר תפקידה העיקרי הוא לחנך את הציבור האמריקני על חשיבותם של חוקת ארצות הברית, הכרזת העצמאות, כתבי הפדרליסט ומסמכים מכוננים אחרים בחברה של ימינו".[13]
באותה שנה, העביר סמית' את ניהול הקרן לחברו, והיא הפכה למעשה לבלתי פעילה. עם זאת, בשנת 2010, הקרן חזרה לפעילות במהלך המשפט הצבאי של טרי לקין, לוטננט קולונל בצבא ארצות הברית, שסירב להישלח לאפגניסטן בשל חששותיו לגבי חוסר כשירותו החוקתית לכאורה של הנשיא ברק אובמה לכהן כנשיא. הקרן תמכה בלקין ואף פרסמה סרטון שבו הוא מסביר את כוונתו להפר פקודות שלדבריו היו "בלתי חוקיות".
כשנשאל האם הוא תומך בפעילות הקרן למען לקין, סמית' השיב: "האמונה האישית שלי היא שכאשר לקצין יש שאלה חוקתית, אין לי בעיה בכך שהוא יקבל עליה תשובה, זה זכותו החוקית לקבל תשובה, אבל אני לא מעורב בזה".[14]
סמית' התמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-2004 למושב בסנאט של ארצות הברית מטעם פלורידה מול מל מרטינז, אך פרש לאחר שגייס מעט מאוד כספים[15] וזכה לפחות מ-1% תמיכה בסקרים הרפובליקניים. מרטינז ניצח בהמשך בבחירות הכלליות, עם 49.5% מול 48.4% למועמדת הדמוקרטית בטי קסטור.
פחות מחודש לפני הבחירות לסנאט של ארצות הברית בניו המפשייר בנובמבר 2004, פרסם סמית' מאמר דעה בעיתון Concord Monitor, שבו גינה את היעדר הזעם הרפובליקני על פרשת "חסימת קווי הטלפון" ביום הבחירות ב-2002. במהלך האירוע, פעילים רפובליקנים הציפו את מרכזי הטלפונים בשיחות נכנסות כדי למנוע מהם לשמש את עובדי המפלגה הדמוקרטית בניסיון לארגן את מצביעי ג'ין שאהין ולהביאם לקלפיות. סמית' רמז כי הפעולה הזו עשויה הייתה להיות גורם מכריע בהפסד הצמוד של שאהין למועמד הרפובליקני ג'ון סונונו. [16]
בינואר 2008, החל סמית' לכתוב מאמרי דעה באתר האינטרנט של "מפלגת החוקה" (לשעבר "מפלגת משלמי המיסים של ארצות הברית"), מה שעורר השערות כי בכוונתו להתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות. לבסוף, המועמדות הוענקה לצ'אק בולדווין, כומר בפטיסטי.
בפברואר 2009, לאחר שמל מרטינז הודיע כי יפרוש מהסנאט בינואר 2011, שקל סמית' להתמודד שוב על המושב. [17] [18] במקביל, דווח כי הוא שוקל לחזור לניו המפשייר ולהתמודד שם על מושב הסנאט, במיוחד אם יריבו הוותיק, ג'ון א. סונונו (שהפסיד בבחירות ב-2008), ינסה להשיב לעצמו את המושב. [19]
ב-9 באפריל 2009, דווח באתר Politico כי סמית' יתמודד על המועמדות הרפובליקנית לסנאט של ארצות הברית מטעם פלורידה בבחירות 2010.[20] עם זאת, הוא פרש מהמרוץ במרץ 2010, לאחר שהציג תוצאות חלשות בסקרים מול המושל צ'ארלי כריסט ומרקו רוביו. [21]
באמצע 2013, סמית' הביע עניין להתמודד מול הסנאטורית הדמוקרטית המכהנת ג'ין שאהין בבחירות לסנאט של 2014. [22] באוקטובר של אותה שנה הודיע כי לא יתמודד, [23] אך בדצמבר שינה את דעתו והכריז כי הוא שוקל זאת מחדש. [24] במרץ 2014 הכריז רשמית על מועמדותו למועמדות הרפובליקנית. [25] עם זאת, הוא הפסיד בפריימריז הרפובליקניים לסקוט בראון, לשעבר סנאטור מטעם מסצ'וסטס, שכיהן בין 2010 ל-2012 והחליף את הסנאטור טד קנדי שנפטר.
עמדות פוליטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמית' תואר כ"שמרן מובהק" על ידי התקשורת כאשר השיק את הקמפיין שלו לנשיאות. [26] במהלך כהונתו בסנאט ובקונגרס, יזם סמית' וחוקק מספר חוקים נגד הפלות, ובמיוחד את חוק איסור ההפלות בשלב הלידה החלקית משנת 2000. [27] דווח כי סמית' דווח השווה את סוגיית ההפלות לעבדות בעת שדן בהצעת החוק במליאת הסנאט. [28] סמית' התנגד למינוי של רות ביידר גינסבורג לבית המשפט העליון. [29] הוא תמך בזכות לשאת נשק [30] [31] [32] וחוקק חוקים כמו חוק הגברת הגישה המאובטחת לנשק (S.A.F.E.) משנת 2001,[33] אשר נועד לכפות הכרה הדדית של רישיונות נשק מוסתרים בין מדינות ארצות הברית.[33] בשנת 1993, היה הסנאטור בוב סמית' עד לירי במטה ה-CIA. [34] בנוסף, ניסה להגביל את תחולתו של כלל הפסילה הראייתית (Exclusionary Rule). [35] [36]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמית' הוא קתולי, ולו ולאשתו מרי ג'ו נולדו שלושה ילדים, ג'ניפר, רוברט וג'ייסון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בוב סמית', באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Brereton, Charles (1986). New Hampshire Notables: Presenting Biographical Sketches of Men and Women who Have Helped Shape the Character of the Granite State (באנגלית). New Hampshire Historical Society. ISBN 9780914339113.
- ^ Kapochunas, Rachel (8 בינואר 2007). "Dudley Not Redundant for Shea-Porter". The New York Times. נבדק ב-24 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ BOXALL, BETTINA (4 באוגוסט 1994). "Gay Activists Downplay Senate School Bill". Los Angeles Times. ISSN 0458-3035. נבדק ב-15 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Seelye, Katharine Q. (2 באוגוסט 1994). "Senate Backs Cuts for Schools That Endorse Homosexuality". The New York Times. נבדק ב-15 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Raymond A. Smith; Donald P. Haider-Markel (2002). Gay and lesbian Americans and political participation: a reference handbook. Santa Barbara, Calif.: ABC-Clio. ISBN 1-57607-256-8.
- ^ "U.S. Senate: U.S. Senate Roll Call Votes 103rd Congress - 1st Session".
- ^ Berke, Richard L. (19 בפברואר 1999). "Native Son Says He's Running, And Few Are Happy About It". The New York Times. נבדק ב-24 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Alvarez, Lizette (3 בנובמבר 1999). "Prodigal Smith Named Chairman of Senate Environment Panel". The New York Times. נבדק ב-24 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Belluck, Pam (11 בספטמבר 2002). "Senator Smith Ousted in Republican Primary in New Hampshire". The New York Times. נבדק ב-9 באוקטובר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Raid and Reunion: 'What's happening?'". Newsweek. 1 במאי 2000.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hulse, Carl (12 בספטמבר 2002). "Campaign Season; G.O.P. Is Relieved at Republican's Loss". The New York Times. נבדק ב-24 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Robert C. ("Bob") Smith". historycommons.org. אורכב מ-המקור ב-10 באפריל 2021. נבדק ב-15 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Current Projects". אורכב מ-המקור ב-18 במרץ 2012. נבדק ב-9 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Koppelman, Alex (5 באפריל 2010). "New soldier joins Birthers' anti-Obama crusade". Salon. אורכב מ-המקור ב-21 בינואר 2011. נבדק ב-2 בינואר 2011.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Former New Hampshire senator ends bid for Florida seat". Associated Press. 15 באפריל 2004.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bob Smith (18 באוקטובר 2004). "Phone-jamming was an outrage; Republicans should speak out in anger". Concord Monitor. אורכב מ-המקור ב-17 באפריל 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Aaron Blake (29 בינואר 2009). "Former Sen. Bob Smith weighs a run ... in Florida". The Hill. אורכב מ-המקור ב-7 בפברואר 2009. נבדק ב-3 בפברואר 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Senator Bob Smith On Running for the Florida Senate Seat in 2010". 16 בפברואר 2009 – via YouTube.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Vin Gopal (23 בפברואר 2009). "The Return of Bob Smith". Politics1.com. אורכב מ-המקור ב-21 בפברואר 2009. נבדק ב-24 בפברואר 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Glenn Thrush (9 באפריל 2009). "Snowbird Smith Running in Florida". Politico.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wallace, Jeremy (30 במרץ 2009). "Smith drops out of Senate race again". Political Insider. אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2011. נבדק ב-5 במאי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pindell, James (23 ביולי 2013). "Former U.S. Sen. Bob Smith not ruling out political comeback against Shaheen". WMUR. אורכב מ-המקור ב-22 באוגוסט 2013. נבדק ב-24 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John DiStaso (9 באוקטובר 2013). "John DiStaso's Granite Status: Former Sen. Bob Smith will not try to return to Washington". New Hampshire Union Leader. אורכב מ-המקור ב-3 בדצמבר 2013. נבדק ב-10 באוקטובר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pindell, James (2 בדצמבר 2013). "Fmr U.S. Sen. Bob Smith changes mind, will challenge Shaheen". WMUR. נבדק ב-15 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ostermeier, Eric (4 בדצמבר 2013). "Bob Smith and the 12-Year Itch". Smart Politics.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Smith joins race for 2000 GOP nomination - February 18, 1999". www.cnn.com. נבדק ב-2024-04-30.
- ^ "S.1692 - Partial-Birth Abortion Ban Act of 2000". Congress.gov. 25 במאי 2000. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Neal, Terry (17 בפברואר 1999). "Mr. Smith Goes to the Campaign Trail, Where Few Know Him". The Washington Post. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "On the Nomination (ruth bader ginsburg to be an associate justice )".
- ^ "S.1996 - Second Amendment Preservation Act of 2002". Congress.gov. 7 במרץ 2002. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "S.906 - Instant Check Gun Tax Repeal and Gun Owner Privacy Act of 2001". Congress.gov. 17 במאי 2001. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "S.2128 - No Gun Tax Act of 1998". Congress.gov. 2 ביוני 1998.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "S.514 - Secure Access to Firearms Enhancement (SAFE) Act of 2001". Congress.gov. 12 במרץ 2001.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jr, B. Drummond Ayres (26 בינואר 1993). "Gunman Kills 2 Near C.I.A. Entrance". The New York Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "S.151 - Exclusionary Rule Limitation Act of 1991". Congress.gov. 4 במרץ 1987. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "H.R.1334 - A bill to amend title 18 of the United States Code to reform the fourth amendment exclusionary rule". Congress.gov. 4 במרץ 1987. נבדק ב-30 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה)
בקרת זהויות  |
|
|---|