בוג ז'רגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוג ז'רגל
Bug Jargal
Hugo - Bug-Jargal, 1876 0002.jpg
מידע כללי
מאת ויקטור הוגו
שפת המקור צרפתית
סוגה ספר הרפתקאות עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא עבדות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות סן-דומנג
הוצאה
הוצאה פייר-ז'ול הצל עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
תרגום מיכה פרנקל, אביטל ענבר, אברהם שלונסקי
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 997008370466605171, 001047488, 001036733
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כרזה להצגה על פי הספר

בוג ז'רגלצרפתית: Bug Jargal) הוא ספר מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. הספר מתרחש במושבה הצרפתית באי האיטי סן-דומנג ((אנ')) בזמן מרד העבדים שם. גיבור הסיפור הוא בוג ז'רגל, אחד ממנהיגי העבדים. בוג ז'רגל היה הספר השני שויקטור הוגו הוציא לאור (לאחר האן מאיסלנד).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1758 החלו בעלי האדמות הלבנים בהאיטי להטיל מגבלות על קבוצות האוכלוסייה האחרות, מה שהוביל ליצירתן של קאסטות. בראש הפירמידה ניצבו הלבנים; תחתם ה"שחורים החופשיים" (בעיקר מולאטים), שזכו להשכלה ולמידה מסוימת של חירויות, ובדרך כלל מילאו תפקידי מנהלה או שירתו בצבא; בתחתית הפירמידה היו העבדים השחורים.

למהפכה הצרפתית הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המושבה. האוכלוסייה האפריקאית קיוותה כי אף היא תיהנה מהצהרת זכויות האדם והאזרח, שקבעה כי "בני אדם נולדו והם חופשיים ושווים בזכויותיהם".[1] עד מהרה הפכה התקווה לחשש שמא בעלי האחוזות יתנערו מהשלטון בצרפת, ויהפכו את חייהם לקשים עוד יותר. על כן, העבדים ראו בבריטים, שלטשו עיניים על המושבה, בעלי ברית. השחורים החופשיים, לעומת זאת, ראו במהפכה מנוף להשגת שוויון זכויות מלא. אחד מהם, ונסן אוז'ה דרש למלא אחר החלטות האספה הלאומית ולהעניק זכות הצבעה לשחורים החופשיים. מושל המושבה סירב להיענות לדרישה, ובראשית 1791 הוציא את אוז'ה להורג. עם זאת, במאי אותה שנה החליטה הממשלה המהפכנית בצרפת להעניק אזרחות לשחורים החופשיים העשירים. החלטה זו גרמה לחיכוכים בינם לבין הלבנים.

מרד העבדים בהאיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד העבדים בהאיטי

ב-14 באוגוסט 1791 ערכו כהן הוודו דאטי בוקמן וססיל פטימן טקס למען שחרור העבדים. בשבוע שלאחר מכן נערכו העבדים בצפון סן-דומנג,[2] ובליל ה-21 באוגוסט 1791 פרץ המרד. בתוך שבועות ספורים הצטרפו להתקוממות כ-100 אלף עבדים, והם שלטו בחלקים ניכרים מצפון המושבה, למעט מתחמים מבוצרים שבהם נותרו הלבנים. במהלך החודשיים הראשונים, הרגו העבדים כ-4,000 לבנים, והציתו מאות מטעים. עד 1792 כבר שלטו בכשליש מהמושבה. בוקמן עצמו נלכד זמן קצר לאחר פרוץ המרד, והוצא להורג.

כדי לנסות להרגיע את ההתקוממות, ומחשש מהתקוממויות דומות במושבות נוספות, החליטה האספה הלאומית בצרפת במרץ 1792 על הענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות לכל השחורים החופשיים, ובמקביל שלחה 6,000 חיילים לתגבור כוחותיה במושבה.

כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטור הוגו קיבל השראה לכתיבת סיפור זה מהרומן אדוניס, או האנקדוטה הקולוניאלית הכושית הטובה(צר') מאת ז'אן-בפטיסט פיקוונרד(צר') שפורסם בשנת 1798.

את הגרסה הראשונה של הספר הוגו כתב בשנת 1818 (בגיל 16) בעקבות התערבות שלו עם חבריו שיצליח לכתוב סיפור תוך 15 ימים. הוא הוציא את הסיפור בהמשכים בכתב העת Conservateur littéraire(צר') בשנת 1820. ‏

בשנת 1826, הוגו כתב את מחדש את הספר והוציא אותו לאור כרומן. הספר חולק לפרקים בשנת 1829 ונכתבה הקדמה חדשה ב-1832.[3] הצייר אדוארד ריו צייר את האיורים בספר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום לפני קרב מקרבות נפוליאון, חבורת קצינים צרפתים מספרים זה לזה מהרפתקאותיהם. ליאופולד ד'אוברנה מספר להם את סיפורו, הסיפור על בוג ז'רגל. הסיפור על בוג ז'רגל מתחיל כמה שבועות לפני פריצתו של מרד העבדים בהאיטי. ליאופולד ד'אוברנה, אחיין של אריסטוקרט בעל אדמות והרבה עבדים, מאורס למאריה, בת דודתו. העבד פיירו התאהב במאריה, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר בגלל בגלל המכשולים הגזעיים והתרבותיים ביניהם. למרות זאת, פיירו הציל את מריה ממלתעות תנין, אבל הוא הושלך לכלא משום שהגן על חברו העבד מפני בעליו (דוד של ד'אוברנה). ד'אוברנה מתחבר איתו כשהוא בכלא לאחר שגילה שהוא העבד שהציל את מאריה, אבל כמה ימים לפני פריצת המרד, פיירו מזהיר אותו מפני סכנה קרובה ומפציר בו לברוח עם אהובתו מהאי. למרות האזהרה, הם נשארו באי, וביום החתונה פורץ מרד העבדים. פיירו, שברח מן הכלא, הגן על מאריה מפני העבדים שתקפו אותה, אבל ד'אוברנה חשב שפיירו חטף אותה. במהלך הלחימה נגד המורדים ד'אוברנה נלקח בשבי על ידי מנהיג העבדים ביאסו. במערה של ביאסו העבדים המשוחררים מכריחים את אסיריהם הלבנים להרוג זה את זה כדי להציל את עצמם. למרבה המזל, ד'אוברנה ניצל על ידי פיירו, שמגלה לו שהוא בוג ז'רגל, המנהיג המיתולוגי של המורדים. אבל ביאסו מספיק להשביע את ד'אוברנה לחזור. פיירו מוביל אותו לאשתו אבל לאחר שפג הזמן שד'אוברנה היה צריך לחזור הוא מתעקש לחזור לביאסו. ביאסו מפקיד את חייו של ד'אורברנה בידי חביברה, כוהן הדת שלו שהיה הליצן של דודו של ד'אוברנה, חביברה מוביל את ד'אוברנה למפל ומתכוון לזרוק את ד'אוברנה למפל. חביברה לא מצליח לעשות זאת ונופל לתוך המפל תוך גרירת ד'אוברנה לתוכו. פיירו שוב מציל את ד'אוברנה ממוות. פיירו ממהר להציל את חבריו השבויים (שוביו של פיירו איימו שהם יהרגו את השבויים אם הוא לא יחזור לפני סוף היום). חברו של ד'אוברנה לוחץ על הדק הרובה ופיירו מת רגע לפני שד'אוברנה מגיע במטרה להציל את פיירו. בסוף הסיפור מסופר שנציג הרפובליקה בא למחנה של ד'אוברנה ורוצה לאסור אותו משום שסיפר "סיפור אנטי-מהפכני", המפקד של ד'אוברנה מוסר לנציג שד'אוברנה נהרג בקרב בגבורה ושהוא מילא תפקיד חשוב בקרב.

הקטנה (21 תמונות)

אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וזה קנדידו דה גאמה מאלשר(פר') כתב אופרה על פי הסיפור.[4] אשר הוצגה לראשונה ב-17 בדצמבר 1890 ב-Teatro da Paz בבלם.[5]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]