בומבה צור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בומבה צור בסרט "הם היו עשרה", 1960
בומבה צור (משמאל) בהצגת "אני והסרג'נט", התיאטרון הקאמרי, 1957
קברו של בומבה צור בבית העלמין הישן בהרצליה

יוסף (בומבה) צור (ולצר) (26 בדצמבר 1928 - 21 במרץ 1979) היה שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי שפעל משנות ה-50 עד שנות ה-70. צור זכור בעיקר בתפקידיו הקומיים וכמצחיקן נצחי, אך הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות, וכללה אכזבות וטרגדיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחיפה בשם יוסף ולצר. ניסיונו האמנותי הקצר בילדותו, כאשר הוריו כפו עליו לימודי צ'לו, נפסק לאחר שנחבל בידו תוך כדי ריצה עם כלב. לאחר שסולק מהגימנסיה הריאלית למד במשך שנתיים במוסד החינוכי שומריה שבמשמר העמק, היה שנה בהכשרה המגויסת בדפנה וחזר לסיים את לימודיו התיכוניים בחיפה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס צור, איש הפלמ"ח, לשורות הלוחמים והשתתף בקרבות בנבי יושע ובצפת. בחופשתו הראשונה, כשהגיע צור לחיפה, הוא עבר על פני קן "הצופים", שבו נחשב בעברו כבעל כשרון הצחקה, תפס אקורדיון וניגן "הבה נגילה" – לדבריו, השיר היחיד שידע לנגן היטב. איש בידור חיפאי שעבר במקרה שאל אותו אם הוא נגן אקורדיון וצור, שהתקשה לאכזב, השיב בחיוב. וכך הגיע ללהקה הצבאית "הכרמל" על תקן נגן אקורדיון, כשחשמלאי הלהקה באותם ימים היה אריק לביא. לא חלף זמן רב עד שצור הפך להיות המצחיקן של הלהקה, ובתוכניתה הבאה אף הופיע בתפקיד הראשי. לאחר שהמלחמה הסתיימה היה מהמשוחררים הראשונים, והופנה עם חבריו ללהקה בחזרה לגליל.

צור היה ממייסדי קיבוץ יראון, ועבד תשעה חודשים כטרקטורן וכחקלאי, עד שנקרא חזרה ללהקת "הכרמל", שהחלה להופיע בפני קהל אזרחי בבימוי צבי פרידלנד. בעקבות פרידלנד הגיע צור לתל אביב, השתכן במרתף ביתו בשכונת שחקני הבימה שבקרבת רחוב דיזנגוף, והיה לתלמידו הפרטי. בד בבד החל לשחק בתיאטרון "המטאטא", שם הופיע למעלה משלוש שנים בתוכניות "עגל הזהב", "הצביעו בעד אגסי", "מגדל בבל", "רוח שובבה", "יורשים עליזים" ו"שבת בטבריה" וקיבל משכורת חניך זעומה. בשנת 1953 עבר צור לתיאטרון הקאמרי, אליו התקבל בהמלצת נתן אלתרמן, והתחיל בתפקיד קטן ב"תעלולי נאסר א-דין", אבל סוף סוף זכה למשכורת מכובדת.

הצגותיו הבאות היו "אחותי איילין" ו"ים ובית" (1953); המחזה "האיש שבא לסעוד" על דמות הקומיקאי הרפו מרקס, שבו קיבל צור את תפקידו הממשי הראשון; וכן לקח חלק בהצגות "כטוב בעיניכם", "מוריד הגשם" ו"הטירה" (1955) ו"הלב הנמהר" (1956). בתקופה זו החלה גם הקריירה הקולנועית שלו, כשהופיע ב"אבן על כל מיל" וב"גבעה 24 אינה עונה". ב־1957 גילם צור את תפקידו האחרון בקאמרי, בהצגה "אני והסרג'נט", שלאחריה קיבל הודעת פיטורין שנימוקה - הקהל שהוא מביא לתיאטרון איננו קהל היעד הרצוי. צור יצא ללימודי תיאטרון בלונדון, שם למד קרוב לשנתיים במגמת בימוי. בתקופה זו הגיע ללונדון הבמאי ברוך דינר, שהציע לו תפקיד מרכזי בסרטו "הם היו עשרה"; הסרט בהשתתפותו יצא ב-1960.

לאחר מכן השתתף צור בסרט "חבורה שכזאת", בו היה מעורב גם בהפקה, וסרטיו הבאים היו "דליה והמלחים", "שמונה בעקבות אחד" ו"רק לא בשבת" (1964), "מבצע קהיר" (1965), "פורטונה" (1966), "השכונה שלנו" (1968), "שוד הטלפונים הגדול" (1972), "הבלש האמיץ שוורץ" (1973) ו"יהלומים" (1975). אך שיא הקריירה שלו היה הופעתו בסרטו של אפרים קישון, "תעלת בלאומילך", משנת 1969. דמות חולה הרוח בגילומו, שחופר את רחוב אלנבי בפטיש אוויר והופך אותו לנהר, הפכה לקלאסיקה קולנועית.

על הבמות נחל צור אכזבה עם שובו מלונדון. "להקת הפילים", שהקים עם אורי זוהר ועם רחל אטאס, הייתה נפילה צורבת. בעקבות ידידו חיים טופול הצטרף ב-1961 לתיאטרון חיפה שעשה אז את צעדיו הראשונים, ולאורך שנה הופיע בהצגות "אילוף הסוררת", "אנדורה" ו"הלילה לאיש", ואף החליף את טופול בתפקיד הראשי במחזה "רשומון".

בשנת 1963 ניסה את מזלו בתחום ההפקה הקולנועית, עם סרטו של פיטר פריי "אשת הגיבור", אך נחל כישלון והפסיד את הכסף שהרוויח ב"חבורה שכזאת". בנוסף ביים צור את "היאחזות בחלל", תוכניתה של להקת הנח"ל; והופיע בתוכנית "שורש כל רע" ב"חמאם". כששמע כי גודיק עומד להפיק את "גברתי הנאווה", הציע עצמו לתפקיד אלפרד דוליטל, וזכה בו לאחר בחינה קצרה. בהמשך קיבל את תפקיד טוביה החולב ב"כנר על הגג", עד שגודיק פיטר אותו לטובת השחקן שמואל רודנסקי. צור היה מובטל מעבודת תיאטרון במשך שמונה חודשים, עד שקיבל הצעה לשחק בתפקיד "החייל האמיץ שווייק", שאותו גילם בהצלחה ניכרת. משם המשיך לככב לצד גדעון זינגר בקומדיה "הזוג המוזר", אך התרסק עם הפקת "פאריס הקטנה" מאת ז'ורז' פדו.

לאחר כישלון זה זימן אותו המפיק אברהם דשא (פשנל) להפקת "צץ וצצה", משירי נתן אלתרמן. בהמשך הופיע במחזמר "אירמה לה דוס מיפו", ובמקביל כיכב בתוכנית הרדיו המצליחה "שלכם לשעה קלה", ממנה זכור שירו ההומוריסטי "קדימה אוכל!". צור תלה תקוות רבות בקומדיה "שערורייה בבסיס", אך זו קרסה עקב מלחמת יום הכיפורים. כישלון ההפקה הזאת ומחלתה הקשה של רעייתו מינה, הביאו את צור לפרישה בטרם עת, והוא עבר לארגן חוגים דרמטיים למבוגרים ולילדים בשרון. זמן קצר לפני מותו זכה בפרס כינור דוד אולם לא הספיק לקבלו. הוא הספיק להופיע בתוכנית הצדעה שהפיקה לכבודו הטלוויזיה לפני שנפטר.

שנה לאחר פטירת רעייתו מסרטן, נפטר צור מאותה מחלה. הוא נטמן לצד רעייתו בבית העלמין בהרצליה והותיר אחריו שני בנים ובת.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בומבה צור בוויקישיתוף