בוסניה הצעירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קבוצה מחברי הארגון
אנדרטה בסרייבו לזכר גברילו פרינציפ, רוצחו של פרנץ פרדיננד

בוסניה הצעירה או הבוסנים הצעיריםסרבית: Млада Босна) הייתה תנועה מהפכנית שהייתה פעילה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה והרצגובינה. התנועה תמכה בשחרור כל השטחים הסלאביים הנתונים תחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ואיחודם עם ממלכת סרביה (סרביה הגדולה) ליצירת ממלכה פאן-סלאבית גדולה (יוגוסלביזם).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההפיכה בסרביה ב-1903 ועלייתו לשלטון של בית קראג'ורג'ביץ', התעוררו רגשות לאומיים אצל העמים הסלאביים שעדיין חיו תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. עמים אלו רצו להתאחד עם ממלכת סרביה כדי ליצור את "יוגוסלביה". רגשות אלו התחזקו מאוד בעקבות הצלחותיה הצבאיות של סרביה במהלך מלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, כמו גם הזעם על הסיפוח האוסטרו-הונגרי של בוסניה והרצגובינה.

ארגון "בוסניה הצעירה" הוקם בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 בידי המסאי ולדימיר גצ'ינוביץ'. מטרתו המוצהרת הייתה למגר את השלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה והרצגובינה. הארגון כלל בעיקר סרבים אשר חיו באוסטרו-הונגריה, אך גם קרואטים ובוסנים. רובם היו צעירים כפריים אשר עברו ללמוד בבתי ספר או אוניברסיטאות בערים הגדולות. הם תמכו בפוריטניות, התנגדו לשתיית אלכוהול, והאשימו את האוסטרים בהשחתת הנוער הסלאבי.[1] הם מיעטו לעבוד בעבודות קבועות והתקיימו בעיקר מנדבות. רבים מהם היו מסוכסכים עם בני משפחותיהם, כך שהם חלקו ביניהם את החפצים המועטים שברשותם וישנו זה אצל זה. הם נהגו לבלות שעות בישיבה בבתי קפה תוך שהם מתווכחים על פוליטיקה והחיים.[2] התנועה פעלה בשיתוף פעולה עם ארגון הטרור "היד השחורה", אולם רק על גצ'ינוביץ' עצמו ידוע בוודאות כי היה חבר בשני הארגונים בו זמנית.

רבים מהמתכננים ומהמבצעים בפועל של רצח פרנץ פרדיננד אשר הביא למלחמת העולם הראשונה, השתייכו לבוסניה הצעירה. ביניהם ניתן למנות את: גברילו פרינציפ, דנילו איליץ', נדליקו צ'ברינוביץ', מוחמד מחמדבשיץ' וואסו צ'ויברילוביץ'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בוסניה הצעירה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 499.
  2. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 500.