לדלג לתוכן

בועת הנדל"ן ביפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בועת הנדל"ן ביפןיפנית: バブル景気, מילולית: כלכלת בועה) הייתה בועה כלכלית ביפן, שהתקיימה מ-1986 עד 1991, במהלכה הרקיעו מחירי המקרקעין והמניות. התפוצצותה של הבועה נמשכה מעל עשור, ולאחר שמחירי המניות הגיעו לשיא שלילי ב-2003, הם המשיכו לצנוח במהלך המשבר הכלכלי העולמי של 2008. הכלכלן פול קרוגמן טען שבמהלך שנות העשור האבוד, כפי שמכונות שנות המיתון, נפלה יפן למלכודת הנזילות.[1]

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אימצה ממשלת יפן מדיניות כלכלית קפדנית, שעודדה את התושבים לחסוך כסף. כשלבנקים היה כסף רב כתוצאה מכך, הם נתנו הלוואות ואשראי בקלות, ועם היווצרות עודפי מסחר, התחזק הין לעומת מטבעות זרים. זה איפשר לחברות יפניות להשקיע כסף רב יותר, וכתוצאה מכך ירדו מחירי המוצרים היפניים, דבר שהגביר את העודף המסחרי. במקביל, עליית ערכו של הין גרם לעליית ערכם של נכסים כלכליים.

כסף רב הפנוי להשקעות, בשילוב עם חוסר פיקוח כלכלי, ביטחון יתר ואופוריה בכל הנוגע לעתיד הכלכלי הביא להעצמת הספקולציות,[2] בעיקר בבורסה לניירות ערך בטוקיו ובשוק הנדל"ן. מדד ניקיי 225 הגיע לשיאו ב-29 בדצמבר 1989, ועמד על 38,957.44, לפני שנסגר ב-38,915.87 באותו יום.

מחירי הנדל"ן הגיעו לשיאם ב-1989, כשמטר רבוע אחד בשכונת גינזה שבטוקיו נמכר ב-30 מיליון ין (215,000 דולר), ושווי שטחי הנדל"ן של טוקיו כולה היו שווים יותר מפי שניים סך שטחי הנדל"ן בארצות הברית כולה.[3] לעומת זאת, בשנת 2004 צנחו מחירי הנכסים ברובע העסקים של טוקיו לכדי אחוז אחד ממחירם בשיא, אם כי עדיין דורגו כאחד האזורים היקרים בעולם. המחירים שבו לעלות ב-2007, אז שבו וצנחו בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.

בעקבות המשבר הכלכלי, החלו משקיעים לעזוב את יפן, ותחת זו השקיעו במקומות אחרים, דבר שגרם לאובדן הבכורה של התעשייה היפנית בתחומים מסוימים, וליצירת מתחרים במדינות אחרות. בתגובה הוריד הבנק המרכזי של יפן את הריביות לאפס אחוז, אך הצעד לא הצליח למנוע את הדפלציה.

האשראי הבנקאי שניתן בקלות, וסייע להתנפחות הבועה המשיך להוות בעיה, ובשנים הראשונות של השבר המשיכו הבנקים לתת הלוואות מסוכנות. הבנקים עמדו לקרוס ושרדו הודות לסיוע ממשלתי, צעד שהביא ליצירת "חברות זומביות", כלומר חברות שאינן מסוגלות להתקיים בזכות עצמן ונשענות על סיוע חיצוני.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Krugman, עמ' 137
  2. ^ שירצוקה, עמ' 4
  3. ^ Wgner, עמ' 96