בוצ'רס קרוסינג
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ג'ון ויליאמס  |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הוצאת מקמילן |
| תאריך הוצאה |
1960 |
| מספר עמודים | 311 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת ידיעות אחרונות |
| תאריך | 2016 |
| תרגום | גיל שמר |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | פרוזה |
| ספר קודם |
Nothing But the Night |
| הספר הבא |
סטונר |
  | |
בוצ'רס קרוסינג (באנגלית: Butcher's Crossing) היא נובלה מאת הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס, שיצאה לאור ב-1960, ומתארת את חייהם של ציידי הביזונים[1] באזור קנזס וקולורדו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19.[2] הספר עוקב אחרי ויליאם אנדרוז, סטודנט צעיר מאוניברסיטת הרווארד, העוזב את חייו המבוססים בבוסטון כדי לחוות את המערב הפרוע. הסיפור מתחיל ומסתיים בעיירת הספר הבדיונית "בוצ'רס קרוסינג" שבקנזס. אנדרוז מצטרף לחבורת ציידים קטנה המנסה לאתר עדר ביזונים גדול, כדי לצוד אותו ולמכור את הפרוות שיפשטו מהחיות. הוא וחבריו למסע נדרשים להתעמת עם תנאים פיזיים קשים. במהלך המסע מהרהר אנדרוז במשמעות חייו ובעמדותיו כלפי הטבע, בעיקר בהשפעתו של המלומד בן תקופתו, ראלף וולדו אמרסון.
בשנת 2022, נעשה עיבוד קולנועי לספר הנקרא "בוצ'רס קרוסינג" (אנ') שביים גבי פולסקי (אנ') בסרטו העלילתי הראשון. הסרט הוקרן בבכורה ב-9 בספטמבר 2022 בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו ולאחר מכן הוקרן בבתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית ב-20 באוקטובר 2023.
כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"בוצ'רס קרוסינג" היא הנובלה השנייה שכתב ג'ון ויליאמס. הוא החל לקרוא ספרות אודות המערב הפרוע באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר ששב לאוניברסיטת דנבר.[3] הוא מצא בעיקר מיתוסים זולים שעסקו בקרבות יריות, אך מעט מאוד ספרות שעסקה בחיי היום יום ובקשיי המתיישבים. אפילו סופרים נחשבים נטו לעשות רומנטיזציה לתקופה זו. במניפסט שהוא פרסם בשבועון "The Nation" כתב ויליאמס: ”הנושא של המערב עבר תהליך של סטריאוטיפיזציה חסרת בינה בידי שורה של סוחרי ספרות ... אנשים בוגדים בסיפורים שיש להם לספר, אודות האנשים שמחיים את אותם סיפורים והתפאורה שבה הם פועלים”.[3] עוד אמר בראיון: "יש הגיון אמיתי באמירה "המערב לא קיים ולא היה קיים" זהו חלום של המזרח."[4] ויליאמס החל לחשוב על הדרך הטובה ביותר להעביר את החוויה האותנטית של הספר האמריקאי, את מרכיביו הקשוחים והאכזריים ואת מרחביו המאיימים בריקנותם.
לדעת מארק אסקווית', שהוציא ב-2016 ספר עיון אודות כתיבתו של ויליאמס, הנושא הספרותי של ציד הביזונים הצליח מסחרית במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 באזור דנבר ומספר ספרים שעסקו בנושא זה יצאו לאור. חלקם השפיע, ככל הנראה, על ויליאמס. במיוחד מוצא אסקווית' את ספריהם של מארי סנדוז (אנ'), "The Buffalo Hunters", שיצא לאור ב-1954 ואת "The Last Hunt" (אנ') מאת מילטון לוט (אנ'), שיצא לאור גם הוא ב-1954 והפך לסרט ("הציד האחרון" (אנ')) ב-1956. בספרה של סנדוז אפשר למצוא מספר נקודות טכניות בציד המצויות גם בספרו של ויליאמס ובעיקר את הירי המתוכנן של הצייד, כפי שבא לידי ביטוי בגיבור סיפורה, צ'רלי הארט, שהנהיג חבורת ציד באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 בקנזס; חבורה שהרגה 3,500 ביזונים (ביום אחד ירה הארט ב-203 ביזונים). מספרו של לוט לקח ויליאמס, ככל הנראה, את ההתמקדות באופי חברי חבורת הציד ובדינמיקה החברתית שלה.[5]
ויליאמס מיקם את העלילה בסביבות השנה 1878, לאחר "מלחמת הבאפלו", במישורי צפון טקסס, שהביאה ל"טיהור" האזור מאינדיאנים ומביזונים, אך לפני התמוטטות ענף המסחר בעורות ביזונים.[2]
תגובתו של ויליאמס לסטריאוטיפיזציה שחש, הייתה בכתיבת הספר "בוצ'רס קרוסינג", שבו ניסה להדגיש את המרכיבים הללו. הספר מציג את מסעו של הגיבור, ויל אנדרוז, שמושפע בתחילה מרעיונותיו הפילוסופיים של אמרסון בדבר הרמוניית האדם והטבע ומסתיים בהכרה במציאות האכזרית והכואבת של הטבע. דרך זו מודגמת במוטו של הספר המכיל שני ציטוטים. הראשון מתוך הגותו של אמרסון והשני מתוך "The Confidence Man",[6] מאת הרמן מלוויל, המסתיים בשורות: ”משוררים, מעין רופאי אליל לפי דרכם, גורסים שללבבות דואבים, כמו לריאות דואבות, הטבע הוא המרפא המופלא. אך מי הקפיא למוות את העגלון שלי בערבה? ומי טרף את דעתו של ילד הפרא פיטר?”
לאחר כתיבת הספר, הכניס סוכנו של ויליאמס את כתב היד לתחרות לאומית לספרות מטעם הוצאת הספרים "מקמילן". זכייה בפרס השני בתחרות הקנתה לוויליאמס פרס כספי של 2,500 דולר וחוזה להוצאת הספר. הספר יצא לאור ב-1960 ומכר פחות מ-5,000 עותקים בכריכה קשה. הניו יורק טיימס הקצה את הספר למבקר שעסק במערבונים זולים, דבר שהרתיח את ויליאמס. הוצאת ספרים שעסקה בספרי כריכה רכה רצתה להוציא מחדש את הספר, בתנאי שיופיע על הכריכה השם "מערבון" וויליאמס סרב.[3]
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויל אנדרוז - הדמות הראשית. הוא בן 23, בנו של כומר מהכנסייה האוניטרית, שעזב את לימודיו באוניברסיטת הארוורד אחרי השנה השלישית, כדי "לחפש את עצמו במערב הגדול". הוא שואף לחוות חוויות מעצבות אישיות ומעדיפן על פני כסף. בעצת אביו, הוא מושפע מהוגה הדעות אמרסון שהוא בן זמנו ובן עירו.
- מילר - צייד ביזונים מנוסה. מארגן וראש חבורת הציד. רב תושייה וניסיון ומכיר את הסביבה ואת הטבע באזור לפני ולפנים. שתקן ומוכוון משימה. עקשן, לוקח לעיתים סיכונים מיותרים ומונחה על ידי רדיפת רווחים ותאוות הרג וציד.
- פרד שניידר - פושט עורות מיומן שנשכר על ידי מילר. אמור ללמד את אנדרוז את מלאכת פשיטת העור. נכנס לעימותים עם מילר, ולמרות שמצויר באופן שלילי, מהווה בפעמים רבות את קול התבונה של אדם פשוט שנמנע מסיכונים מיותרים וחפץ ליהנות מאוכל, שינה ונשים.
- צ'רלי הוג - איש המנהלה של חבורת הציד. הוא העגלון, הטבח ומארגן המחנה. גידם, שאיבד את ידו בתאונה בחבורת ציד יחד עם מילר ומאז הוא צמוד למילר. אלכוהוליסט ומרבה לקרוא בספר התנ"ך שנושא עמו.
- מקדונלד - מעבד וסוחר בעורות ביזונים, שפועל בעיירה בוצ'רס קרוסינג. מכר משנות נעורי אביו של אנדרוז ששלח את בנו אליו.
- פרנסין - זונה בבוצ'רס קרוסינג, המקיימת מערכת יחסים עם אנדרוז.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויל אנדרוז מגיע בכרכרה מאלסוורת' (אנ') שבקנזס, אל בוצ'רס קרוסינג - עיירת ספר קטנה שפרנסתה בעיקר על ציידי ביזונים ומגדלי בקר. הוא פונה אל מקדונלד, סוחר עורות שעסקו מצוי מעט מחוץ לעיירה, שהיה מכרו של אביו לפני כ-20 שנה. מקדונלד מארגן ומממן חבורות ציד של ביזונים, שהולכים ומתמעטים באזור עקב הציד האינטנסיבי, תוך הבטחת תשלום זעום לציידים עבור העורות שיביאו. לטענת מקדונלד, עסקי עיבוד העורות והמסחר בהם משגשגים והוא אינו עומד במעמסה. הוא מציע לאנדרוז לעבוד אצלו כשכיר ולטפל בכל הניירת של העסק. הוא אף מציע לאנדרוז לרכוש אדמה בסביבה בזול, מתוך הנחה שקו הרכבת למערב מתוכנן לעבור בעיירה וערך הקרקע ירקיע. אנדרוז דוחה את שתי הצעותיו ומבקש שימליץ לו על מישהו שמכיר היטב את האזור כי הוא רוצה ללמוד על הארץ. מקדונלד ממליץ לו להפגש עם מילר באומרו: "הוא צייד, אבל הוא לא כזה גרוע כמו השאר."[7] אנדרוז נפגש עם מילר ועם צ'רלי הוג הנלווה אליו תמידית, כשפרנסין, אחת מזונות העיירה, מארחת להם לחברה במסבאה בה הם נפגשים. מילר מספר לאנדרוז כי בסתיו 1863, בעת שהיה בגפו, במסע ללכידת בונים בקולורדו, נקלע לעמק הררי נסתר וצפה בו בעדר של אלפי ביזונים. וכי על פי ניסיונו, העדר שם עדיין קיים, אך נדרש מסע יקר, ארוך וקשה לשם. אנדרוז אומר לו מידית כי בידיו כסף רב והוא מעוניין לממן את המסע ולהשתתף בו. הוא מקבל מידית את הצעת מילר לקבל 40% מהכנסות המסע (60% למילר) ונותן חלק נכבד מכספו למילר כדי שייסע לאלסוורת' וירכוש את כל הציוד הנחוץ למסע הציד.
לאחר שישה ימים חוזר מילר מאלסוורת' עם עגלה רתומה לשוורים, עם סוסים, רובים, תחמושת, מזון וציוד נוסף ההכרחי למסע. עמו מגיע גם פרד שניידר שהוא פושט עורות מיומן ובין יתר תפקידיו, הוא צריך ללמד את אנדרוז את מלאכת פשיטת העור כדי שיסייע לו במלאכה. שניידר הוא טיפוס ארצי. הוא רוצה לעבוד במסע בשכר חודשי ולא להסתמך על הרווחים הצפויים. הוא נמשך אל פרנסין ומציע לה בגרמנית (שפה ששניהם דוברים) לשכב איתו. פרנסין מסרבת והצעתו הבוטה של שניידר מרגיזה את אנדרוז, שנמשך אל פרנסין אך נרתע מעיסוקה בזנות. פרנסין גם היא נמשכת אל אנדרוז. היא מזמינה אותו אל חדרה ומציעה לו לשכב עמה ללא תשלום, אך הוא נרתע ברגע האחרון ובורח מהחדר.
חבורת הציד, ובה ארבעה גברים: מילר, שניידר, צ'רלי הוג ואנדרוז, יוצאת לדרכה בסוף אוגוסט מתוך כוונה לחזור לעיירה תוך כחודשיים, בטרם ירד החורף. במשך שישה ימים הם נעים במישורי קנזס בנתיב לאורך נהר סמוקי היל (אנ'). כשאפיק הנהר פונה דרומה בדרכו אל נהר הארקנסו מחליט מילר להמשיך מערבה בהסתמכו על זיכרונו והיכרותו עם הסביבה למרות הסיכון שלא ימצאו מקור מים. שניידר מתווכח איתו ומעדיף את הדרך הארוכה אך הבטוחה, אך נכנע לבסוף למילר. הם מתקשים למצוא מקור מים, נקלעים לצמא חמור עד למצב של שתיית ויסקי בתור נוזל, אך לאחר שלושה ימים מגיעים לנחל קטן וניצלים ממוות. לאחר כשבועיים הם רואים את הרי הרוקי ולאחר עוד מספר ימים מצליח מילר לאתר את המעבר אל העמק ההררי הנסתר.
הם מוצאים בעמק הנסתר את עדר הביזונים העצום אותו תיאר מילר ואחרי הקמת מחנה קטן הם מתחילים בטבח שיטתי של הביזונים בניצוחו של מילר. אנדרוז מתקשה בתחילה להתרגל למלאכת ההרג ולפשיטת העור אך בהמשך מתרגל לשגרת היומית המפרכת של מעקב אחרי הבהמות שנורו ופשיטת עורן. עדר הביזונים אינו מגלה התנגדות והבהמות גם אינן מנסות להימלט. הכל תודות לתכנונו המדויק של מילר. את העורות הם עורמים בערימות גדולות במחנה וצוברים מטען רב יותר ממה שהעגלה שברשותם תוכל לשאת חזרה. שניידר דורש שיחזרו בטרם יתחיל החורף אך מילר נחוש לסיים את מלאכת ההרג ולא להותיר אפילו ביזון אחד בעמק. ביום בו הם נמצאים בעמק הרחק מהמחנה הם נקלעים לסופת שלג שאורכת מספר ימים. הודות לתושייתו של מילר הם ניצלים מקפיאה למוות, אך מבינים כי המעבר לעמק סגור ונגזר עליהם לבלות את כל החורף בעמק ההררי וכי יוכלו לחזור לנסות ולחזור לבוצ'רס קרוסינג רק לאחר הפשרת השלגים באביב.
נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מהנושאים של בוצ'רס קרוסינג עוסקים במסע החיפוש של אנדרוז אחרי מרחבי המערב הבלתי מיושבים. מבקרי ספרות רבים סברו כי נושא הטבע הוא אחד מהמרכזיים בנובלה. רעיונותיהם של ראלף וולדו אמרסון ושל תלמידו, הנרי תורו, אודות הטרנסצנדנטליזם וגלגל העין השקוף (אנ') (הגורס כי על האדם לחוות עצמו כחלק מהטבע), באים לידי ביטוי בחוויותיו של אנדרוז בערבה הפראית. נושא הטבע מאותגר על ידי נושא התפשטות האדם וחדירתו אל הטבע ודרך העימות הזה עוסקת הנובלה גם בנושאים כמו דחפים אנושיים, הנעה וכוח סבל. כמו כן, עוסקת היצירה בנושאים של מימוש עצמי, הכרה עצמית הכוללת התבגרות ואובדן התמימות. מבקרים אחרים גורסים כי גם הנושאים של אימפריאליזם, הייעוד הגלוי, סיכוני השוק החופשי ובוז מתמשך לאמריקה הילידית.
מעיון ברשימותיו של ויליאמס מסיק אסקווית כי נושא מרכזי הוא המונוטוניות; מונוטוניות הנוף, מונוטוניות שגרת היום, וכמו כן, השפעת המונוטוניות על תפיסת העצמי. לתפיסת ויליאמס חציית הנוף המונוטוני אינה הרואית אלא מאבנת, וכי זו אינה "ארץ הפרא", אלא "אדמה ללא זהות". ”ועם זאת, נראה לו שלא הסוסה כי אם הארץ היא שנעה תחתיו כמו אבן ריחיים עצומה תחת הרגליים המסובבות אותה, חושפת בתנועתה רק עוד חלק של עצמה. יום אחר יום חלחלה לגופו תחושת הקהות, עד שלבסוף היה נדמה שהיא הוא עצמו. הוא הרגיש שהוא כמו הארץ, בלי זהות או צורה; לפעמים היה אחד הגברים מביט בו, מביט דרכו. כאילו לא היה קיים”
קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הוצאתו הראשונה של הספר ב-1960, הוא לא זכה להתייחסות רבה. לאחר הצלחת ספרו המאוחר יותר של ויליאמס, "סטונר", יצא הספר לאור במהדורה חדשה וזכה לביקורת שרובה הייתה חיובית. היצירה נחשבת כיום על ידי חלק מהמבקרים כאחת מחלוצות התיאור הריאליסטי והאמין של כיבוש אזורי הספר האמריקאים, לצדה של היצירה "קו אורך דם או אדום של ערב במערב" (אנ') מאת קורמאק מקארתי ו"Warlock" מאת אוקלי הול (אנ').
החוקר והסופר האמריקאי, ג'ון פלוטץ (John Plotz), משווה את הספר ל"לב המאפליה" מאת ויליאם פוקנר. הוא משווה את אנדרוז לדמותו של המספר, מרלו, ואת מילר הוא משווה לדמותו השטנית של קורץ. הוא משבח את הספר ומנתח אותו תוך הדגשת המאפיינים הפוליטיים שבו. פלוטץ גורס כי עמדתו של ויליאמס היא: "אין דרך לתנועת האדם הלבן מערבה למפגש עם "אדמה בתולה" ללא פריעתה וניצולה".[8]
מבקר הספרות של האינדפנדנט הבריטי, ארצ'י בלאנד (אנ'), טוען כי בספר זה, בדומה לשני ספריו הבולטים האחרים של ויליאמס, "סטונר" ו"אוגוסטוס", בולט סגנונו הפשוט והמפורט של הסופר הנמנע מכל רגשנות וקישוט, ובוחן מיתוסים שהתקבעו. הוא מעלה גם את האפשרות ששם הספר מרמז גם על המעבר הנפשי שעובר הגיבור ואומר: "ברור כי שם הספר אינו מתייחס רק לשם נקודת היישוב, אלא למצב הנפשי; השאלה היא האם אנדרוז ועמיתיו הקצבים יכולים לחצות (Crossing) בדרכם חזרה את הקו שחצו מקודם."[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בוצ'רס קרוסינג, באתר ידיעות ספרים
- יונתן גרוסמן, במערב אין כל חדש: "בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור סטנדרטי שאינו מצליח להתעלות, באתר וואלה!, 5 בפברואר 2017
- אריק גלסנר, "בוצ'רס קרוסינג": קאובוי מקרטון, באתר ynet, 26 בנובמבר 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המתרגם בחר במילה "בופלו" כשם בעל החיים בספר
- ^ 1 2 Mark Asquith, A Flaw of Light: Reading the Novels of John Williams, באתר גוגל ספרים, עמ' 71
- ^ 1 2 3 Alan Prendergast, Sixteen years after his death, not-so-famous novelist John Williams is finding his audience, 3 בנובמבר 2010
- ^ 1 2 Archie Bland, Butcher's Crossing, By John Williams: Book review, באתר אינדפנדנט, 6 בדצמבר 2013
- ^ Mark Asquith, A Flaw of Light: Reading the Novels of John Williams, באתר גוגל ספרים, עמ' 62
- ^ יצא לאור בתרגום לעברית, "נשף המסכות של איש האמון", עברית יהונתן דיין, הוצאת אינדיבוק, 2016
- ^ עמ' 25 בספר
- ^ ג'ון פלוטץ, Butcher's Crossing: an appreciation of John Williams's perfect anti-western, אתר הגרדיאן, 3 באוגוסט 2016